"לך לדעתך" • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

התחלנו בשמחת תורה להזכיר גבורות גשמים ולבקש "משיב הרוח ומוריד הגשם", אבל בפועל בקשת הגשם "ותן טל ומטר לברכה" תתחיל בימים הקרובים, החל מיום ז' במר–חשוון, זאת מכיוון שאנחנו מחכים עד שהאחרון שבישראל שעלה לרגל לבית המקדש, יגיע לנהר פרת, כדברי רז"ל. איננו רוצים שהגשם יתפוס את עולה–הרגל באמצע הדרך.

בשיחת קודשו, מאריך הרבי מלך המשיח, כי מצד אהבת ישראל, יהודי מוותר על הגשם, שהם מי החיים שלו ומהווים חלק חשוב בפרנסתו, בשביל אחיו היהודי שעוד לא הספיק להגיע לביתו המרוחק.

כאשר מסתכלים על תפילת חג הפסח, אנו מבקשים את הטל, "מוריד הטל", כבר ביום הראשון של חג הפסח. אמנם, יום קודם לכן, בערב פסח אנחנו עדיין מבקשים גשם. הווי אומר ששבועיים ימים לפני חג הפסח, בעוד העולים כולם טורחים ועושים דרכם לירושלים, הגשם עלול לתפוס אותם באמצע הדרך.

והשאלה המתבקשת מאליה – מדוע במקרה זה איננו ממהרים להפסיק את בקשת הגשמים שבועיים לפני הפסח כדי שהעולים לרגל יוכלו להגיע לירושלים 'יבשים'?

וההסבר לכך הוא: תורת החסידות מדגישה בכמה עניינים את ההלכה האומרת כי "במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא". המחשבה מושכת את מהותו של האדם.

ובכן, כאשר יהודי יוצא מבית המקדש לאחר חג הסוכות והולך לביתו המרוחק, על מה הוא חושב? הוא מהרהר אודות הבית המחכה לו, על השדה שממתין לטיפולו, על בעלי החיים שהותיר מאחור. ממילא, אם יתפוס אותו גשם (גם מלשון 'גשמיות'), הדבר יפריע לו מאוד.

אבל בערב פסח, כאשר הוא עולה לרגל, כבר כשהוא יוצא מביתו, מחשבתו עסוקה בעבודת הכהן הגדול, בקרבן הפסח, ובהתוועדות שהוא ישתתף שם עם ראש הסנהדרין ואולי אף עם הכהן הגדול. ממילא כבר בתחילת הדרך הוא שקוע בפן הרוחני. גם אם יתפוס אותו הגשם, הדבר לא יפריע לו, הוא נמצא באטמוספרה רוחנית…

זה המצב בו חסיד בימינו צריך להיות נתון.

הרבי מלך המשיח אומר שאנחנו נמצאים בזמן "השיא" – "הכסטע צייט" הכי נעלה – נמצאים כבר בזמן הגאולה, ורק צריך לפתוח את העיניים ולראות שמלך המשיח נמצא פה. אם כן, השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו: איפה מחשבתנו וליבנו נמצאים? עלינו להיות מכוונים במחשבה הפנימית שלנו כלפי גאולה וגילוי האלוקות שיהיה לעתיד לבוא, וכך ממילא ענייני הגשמיות כבר לא יתפסו אצלנו מקום, ולא יפריעו לנו ביום יום.

על דרך דברי חז"ל "מקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא" – שנבדוק עצמנו האם המחשבות שלנו מביאות אותנו אל המקום האמיתי בו אנחנו רוצים וצריכים להיות?!

הרכבה חדשה שלא הייתה בעולם

בפרשתנו נקרא על כך שאברהם אבינו מסתכן מאוד בשביל להציל את אחיינו לוט מידי שוביו.

מזה זמן רב שמתנהלת מלחמה עקובה מדם של תשע מעצמות הנלחמות זו בזו, ארבע מעצמות כנגד החמש. אברהם אבינו נכנס לתוך שדה הקרב ומסכן את חייו ואת חיי אנשיו בשביל להציל את לוט, וזאת למרות שמרד ואמר שהוא לא רוצה לא באברהם ולא באלוקיו.

למרות הכל, אברהם אבינו שומר על לוט כמו בצמר גפן. עוד בטרם נפרדו הבטיח אברהם אבינו לאחיינו כי הוא יעמוד לימינו ויציל אותו במידה ויהיה צורך בכך. אברהם אבינו לא מסתפק בהבטחה חגיגית, אלא גם עומד במילתו. הוא מסתכן מתוך פיקוח נפש בקרב מול ארבע מדינות חזקות (שניצחו את החמש).

מדוע אכן נכנס אברהם אבינו למצב של סכנת נפשות בשביל להציל את לוט שהיה במצב רוחני ירוד?

מסביר השל"ה הקדוש בשם הזוהר, שמכיוון שאברהם אבינו ידע שהקב"ה החליט שבתוך לוט יש "יהלום" שממנו עתיד לצאת דוד המלך, ואם כן הוא הסב–סבא של המשיח, ממילא אברהם אבינו שמר על לוט ובכך שומרים על זרע של המלך המשיח.

ועוד ממשיך השל"ה ומסביר, שארבעת המלכים ידעו (כנראה באמצעות הכוכבים) שמזרעו של לוט יבוא המשיח, ובגלל זה היה חשוב להם לתפוס אותו בשבי, ומשום כך ביקשו להרוג את משיחם של ישראל. לכן אברהם אבינו נזעק ויצא במהירות לדרך מיד כששמע את הבשורה שלוט נשבה, ולא חיכה אפילו יום נוסף, ולו כדי להצילו.

על הסבר זה שואל המהר"ל, למה דרכו של משיח צריכה להיות בדרך מאוד מפותלת כאשר הוא מגיע מלוט ומבנותיו, ומהם נולד מואב שהוא הסבא של רות המואביה שהייתה צריכה להתגייר ולהתחתן עם בועז, עד שבסופו של דבר נולד דוד המלך, סב–סבו של המשיח? האם לא היה מכובד יותר שמשיח ייוולד מאיזו משפחה מיוחסת בעם ישראל? למה ההתחלה צריכה להיות בדרך כה עקומה כביכול?

מסביר המהר"ל שמכיוון שעניינו של משיח זו התחדשות של "הוויה חדשה". ומשום כך, הוא לא יכול לבוא בדרך רגילה, שלא לדבר על מכובדת; אלא בואו לעולם צריך להיות מתוך סוג של נטיעה והרכבה חדשה, כדי שיהיה זן מסוג חדש.

אפשר להביא לכך משל: מלך שאוהב מאד אננס ואף אוכל בכל יום אננס. יום אחד פנה אל משרתיו בבקשה שיעשו לו אננס מזן חדש.

הם ניסו לקחת את הזן של האננס ולהרכיב אותו עם עץ סרק. לאחר מלאכת ההרכבה, יצא אננס מיוחד במינו שלא היה כדוגמתו.

על דרך זה הקב"ה לקח את שבט יהודה, שהוא הכי משובח בעם ישראל, ולקח את העם הכי מרוחק מעם ישראל, מואב, עליו נאמר "לא יבוא מואבי בקהל ה'", (ומדייקים מואבי ולא מואבית, כי מואבית, כן יכולה לבוא בקהל ה'), ועשה הרכבה חדשה כדי שתהיה התחדשות של הוויה חדשה שלא הייתה כדוגמתה – הוויית נשמתו של מלך המשיח.

על כך נאמר בתהילים (פ"ט, כא) "מצאתי דוד עבדי". אומר המדרש, היכן מצאתי את שורשו של משיח? בסדום! איפה בסדום? בזרעו של לוט שממנו יצא דוד המלך.

להתחיל לפעול

על הפסוק "לך–לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך" המופיע בתחילת פרשתנו, מסביר הרבי מה"מ – שכאשר חסיד מגיע לשליחות ואינו יודע במה יתעסק, אם בשיעורי תורה, אם בהקמת מועדון צבאות ה', או במבצע תפילין או מזוזה, עליו ללמוד מהציווי המופיע בפרשת השבוע: "לך–לך"! לך צא אל הרחוב, ואת מה שתפגוש ראשון, עם זה תתחיל.

עם המבוגרים תתחיל בשיעורי תורה, עם הילדים תתחיל במועדון צבאות ה', וכן הלאה. אך העיקר הוא לתפוס את עצמך ולהתחיל לפעול באופן של "לך–לך".

ויש לקשר זאת עם הוראת הרבי מלך המשיח על פרשת שלח–לך, שם מסביר הרבי שהכוונה היא "שלח לך" – לדעתך; שחסיד לא יהיה "מפונק" בצורה כזו שהוא צריך הדרכה בכל דבר ועניין, אלא עליו להיות בעל ראש גדול שיבין מעצמו מה הרבי רוצה ממנו, ולעשות את הדברים הנכונים כאן ועכשיו.

על דרך זה יש לומר גם בפרשתנו: 'לך–לך' – "לך לדעתך"; תפעיל את רגש ההתקשרות שלך לרבי ותכוון לאמת של הרבי.

ישנו ווארט חסידי שאומר על הפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם לירא את ה'". מה המשמעות של שתי המילים הללו 'כי' ו'אם'?

אומרים חסידים בשנינות, שכאשר 'בעלבוס' שאינו שליח יוצא לשליחות חינוכית, הוא מתנה את יציאתו לשליחות; אם יתנו לו משכורת הגונה, אם יתנו לו רכב צמוד, אם יתנו לו וילה מפוארת ואם יתנו לו תקציב לפעילות, רק לאחר כל תנאים אלו הוא מוכן לצאת לשליחות.

הממונים עליו נתנו את מבוקשו וביקשו שיתן דו"ח בסוף החודש על הספק פעילותו. אך כשהגיע סוף החודש, מצאו ליקויים וחוסר הספק בשיעורים שציפו ממנו.

שאלו אותו על כך , מדוע חוסר ההספק?! וענה "כי התקציב לא הספיק, כי השכנים הפריעו, כי …" ועוד דלל סיבות.

אך כאשר חסיד אמיתי נמצא בתנועה של "לך–לך", פירוש הפסוק הוא כך: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך", שלא יהיה "כי" של תירוצים ולא יהיה "אם" של תנאים… הייה חייל בטל לרבי מלך המשיח ועשה את מלאכתך נאמנה!

לחיים חסידים!