שותפות בחינוך – המפתח להצלחה • ראיון חובה

שלום הרב יחיאל קופצ'יק, מנהל תלמוד תורה חב"ד בבית שמש. תודה לך שאתה מתפנה לדבר איתנו על טעויות ועל מה שניתן ללמוד מטעויות שעשינו.

קראתי את הטורים האחרונים, וראיתי שאתה משתמש המון במונח 'טעויות'. אלו טעויות אתה עשית? איזה טעויות הם עשו? כל הזמן טעויות… אז האמת היא שאני פחות מתעסק בטעויות, אולי בגלל שזה נשמע כמו חיפוש אחר הצד השלילי של המטבע.

לעניות דעתי, האמת היא שצריכים לחפש מה נכון, מה צודק, מה כן צריך להיות… ובסופו של דבר מילת הקסם של כל המילים הטובות הללו היא – שותפות. הגעתי למסקנה הזאת כבר מזה זמן, ואסביר זאת בהמשך, אבל קודם כל אשמח להדגיש שבמקום להתמקד בטעויות, אפשר וצריך ליצור שותפויות.

זאת מילת קסם שכולם צריכים לדעת ולזכור. הורים, מורים, מנהלים ובעצם כל אחד – עלינו להכיר בזה שבעולם הזה כולנו – שותפים.

אחרי פתיחה כל כך משמעותית, אנחנו מוכרחים לקבל הסבר. למה כוונתך בחשיבות הגדולה של השותפות?

בעיניים שלי, כאבא, כמחנך וכמנהל מוסד – כל המסגרת החינוכית מיוסדת על עקרון השותפות.

שותפות בחינוך היא כמו פאזל. כל חלק, בין אם זה המחנך, ההורה או התלמיד, תורם לתמונה השלימה. כשכל "הצדדים" מעורבים ומבינים את החשיבות של תפקידם בתוך התמונה הכוללת, נוצר בסיס חזק להצלחה.

השותפות שאני מתכוון אליה, היא הרבה יותר מסתם שיתוף פעולה, וזה מבוסס על ניסיון רב בעבודה קשה ומאומצת לאורך השנים, להביא להצלחה המרבית של התלמידים בתלמוד תורה שלנו. הבנתי שהתורה החינוכית מבוססת על מאמץ משותף, וראיתי כיצד כאשר כל הצדדים עובדים יחד, מתוך הבנה משותפת למטרות, נוצרת סביבת למידה תומכת ומעצימה, שמכינה את התלמידים להצלחה עתידית בצורה הכי טובה.

אני רוצה לחדד שהשותפות המדוברת, לא מוגבלת רק ליחסים שבין מבוגרים. גם שותפות ושיתוף פעולה בין הילדים להורים, או בין הילדים עצמם, הינם בעלי חשיבות רבה. כשהילדים מעורבים, הם מרגישים שותפים ומפתחים אחריות אישית. השותפות יכולה להתבטא בשיחות עם הילדים, התייעצות איתם לפני קבלת החלטות ופעילויות משותפות.

תוכל לתת לנו דוגמה לחשיבותה של השותפות ב'פילוסופיה החינוכית' כפי שאנחנו למדים מדבריך?

עכשיו אני יכול לענות לשאלתך לגבי טעויות… כי אני חושב שהרבה מהקונפליקטים שאנחנו חווים בחיים, וכתוצאה מכך לא מעט מהטעויות שעשינו, מגיעים דווקא כשהכל יחסית בסדר, כשהכל בעצם עובד די טוב, אבל יש משהו אחד שחורג קצת – בשותפות.

העניין הוא, שדווקא שם, במקום כזה שבו זקוקים רק לקצת יותר תשומת לב, לקצת יותר הבנה, לקצת יותר הכלה ורגישות בין ה"שותפים" – דווקא המקומות האלו, הם מועדים לפורענות.

בכובע שלי כמנהל, אני פוגש את המתיחות הזו הרבה פעמים. בדרך כלל זה מתחיל מאיזשהו מתח קטן. עם הזמן שמתי לב כיצד אני הופך להיות "מתווך", שכל תפקידו לחבר בין שותפים.

לדוגמה: כאשר הורה פונה אליי לשיחה שמלווה בהתפרצות רגשות מאוד גדולה ("איך המורה לא שם לב שהבן שלי כבר יומיים בבית, ולא מרגיש טוב, ואף אחד לא מתקשר"). ההורה מגיע עם מטען רגשי כבד מאוד, ומשמיע טענות על כך שלתלמוד תורה לא אכפת, ולאף אחד לא אכפת, ואף אחד לא שם לב…

ואני מקשיב לו בקשב רב, בשעה שאני יודע שהמורה מחזיק, בלי עין רעה, כיתה של 35 תלמידים ויותר, ושבתקופה הזו בדיוק הוא טרוד בכמה וכמה דברים שהוא לא יכול היה לצפות אותם מראש, ואני גם יודע שהבן של המורה הזה בעצמו לא הרגיש טוב השבוע, והוא נאלץ להיות איתו בבית רפואה… אני רואה גם את הצד השני של הדברים, והרבה פעמים אני מוצא את עצמי מנסה להסביר למורה את התחושה של ההורה, ואותו דבר לצד השני.

המטרה שלי בסופו של דבר במקרה כזה היא, לנסות לגייס את כל הצדדים למקום אחד, שממנו ניטיב ונשפר את התוצאות לטובת הילד. כפי שאמרנו קודם, הסוד הוא עניין של שותפות.

מדוע זה כל כך חמקמק? פתאום כשאני חושב על זה, זו צריכה להיות נקודת המוצא וברירת המחדל של כולנו כהורים וכמחנכים.

בטבע העולם כנראה, נוצרת איזו שהיא תחושה לעומתית כזאת. אני ההורה ואני עומד מול המורה. אני אוכיח לו. אני מדבר כמובן על מחשבות שעוברות רק בתת מודע, ולא חלילה על מחשבות שליליות ממשיות. כאילו שבתת מודע אנחנו חושבים, שהתפקיד של ההורים הוא להראות למורה שהוא לא בסדר. הנה, הוא לא שלח הודעה, הוא לא עדכן, הוא לא אמר, הוא לא יצר קשר… סיכמנו משהו והוא לא עשה (זה הכי גרוע).

יכולה להתפתח לפעמים אפילו תחרות סמויה כזאת בין ההורים למורים. ואז – מה לדעתך קורה? המורה מרגיש את זה, ההורה מרגיש את זה והילד מרגיש את זה. המאוימות הזאת גורמת לכל הצדדים שאמורים להיות שותפים, להפוך להיות "נמנעים". יש הורים ומורים שפשוט נמנעים כשהם חוששים או מרגישים מותקפים וכדומה. נמנעים מליצור קשר, ונמנעים מלטפל בדברים הדורשים טיפול כשהם קטנים ופתירים בקלות – אם הם נעשים בשותפות.

אם כל הורה יעשה את התרגיל הזה בראש, ויזכור שהמורה הוא השותף הכי בכיר שלו לחינוך הילדים – אז הם יעבדו יחד והכל יהיה הרבה יותר קל ופשוט. זה לא אומר שאין למורה חסרונות, וזה לא אומר שהכל נעשה כמו שצריך להיות – אבל הוא שותף שלי. בין אם זה שותף שבחרתי ורציתי בו, ובין אם זה שותף שלא רציתי בכלל שום שותפות איתו…

גם אם רציתי מאוד שהילד שלי ילמד בכיתה אחרת, אם זה השותף שלי, אני צריך לעבוד איתו ביחד.

אני מבין עכשיו את העומק בהבנת השותפות שדיברת עליה, וכיצד טעויות רבות נעשות בהעדר שיתוף פעולה בין המעורבים הרלוונטיים. אפשר לומר שזה די דומה לשלום בית, שגם בזה צריכה להיות שותפות כאבן יסוד לכל הבית.

בדיוק. בשלום בית אנחנו לא מתנים את ההצלחה, רק בכך שנצליח לשנות את הצד השני. להיפך, הבעל עם המעלות והחסרונות שלו, והאישה עם מעלותיה וחסרונותיה – ביחד בונים ומשלימים זה את זה ולא על ידי הדגשת החסרונות, אלא על ידי השלמת הפערים ועזרה הדדית.

זוהי בעצם שותפות. אם נחזור לרגע לדוגמה שהבאתי, ונחשוב על אותו הורה שמסתכל על ילדו שנמצא בבית כבר יומיים כי הוא לא מרגיש טוב. מה יכול האבא לעשות כשותף משלים לטובתו של הילד? יכול להיות שההורה יפנה למורה או למנהל בטענות (איך זה יתכן שהבן שלי יושב פה בבית ואף אחד לא יצר איתו קשר?!) ויכול להיות שהוא אפילו צודק.

אבל יש לו את האפשרות לעזור למורה (!). אולי לכתוב לו הודעה מכבדת, או להתקשר אפילו להתעניין, אם המורה טרוד כל כך אולי הוא זקוק לעזרה. ואם ב"ה הכל בסדר, ניתן לשתף את המורה בכך שהבן לא מרגיש טוב, ולהציע לשלוח לו הודעה או להתקשר להתעניין בשלומו… אולי החברים יכולים להתקשר, זה ישמח את ליבו כל כך…

אני יודע ומבין שלפעמים ההורה אומר לעצמו, זה התפקיד של המורה, ואני לא צריך לעשות את העבודה שלו. זה נכון, אבל אם אתה יודע שהמורה הוא השותף שלך, אז לא משנה אם הוא התרשל, או שהוא בעל אופי קצת מפוזר, ולמרות שהוא התכוון להתקשר הוא שכח לעשות זאת… אתה כשותף נותן לו תזכורת והוא יעריך את זה ויחזיר לך במידה טובה כמה פעמים ככה.

באמצעות הדגשת השותפות, בסופו של דבר הבן שלך יקבל את מה שהוא צריך וזכאי לקבל. אבל הטעות היא לעמוד מהצד ולהמתין להזדמנות להתלונן ולטעון כנגד.

חשוב להדגיש שזה נכון גם לצד השני, נכון?

בוודאי ובוודאי. אותו דבר זה כמובן גם לצד השני. יש לפעמים מקרים שקשורים למתחים או משקעים שנוצרים לאורך הרבה מאוד שנים… והדרך היחידה להגיע לפתרון אמיתי היא רק על ידי חידוש השותפות.

תחשוב לרגע על מורה שמחנך בכל שנה בערך 30 תלמידים, תכפיל את מספר ההורים שהוא השותף שלהם ותגיע ל-60. אם כן, סטטיסטית, לא ימלט מורה מכך שתהיה לו איזו שהיא תקלה בקשר ובשותפות עם אחד ההורים לפחות… והמשקע הזה עלול לחלחל ולהופיע בחזרה רק אצל אחד הילדים האחרים בכלל, בעוד כמה וכמה שנים…

ושוב, מורים לפעמים חווים זאת שנה אחרי שנה. הם מתרגלים, והתפקיד שלי כמתווך שמגלה מחדש את השותפויות היא לגלות את המקרים הללו ולהצליח לחדש את הקשר הבריא והטוב בין השותפים. מה שגיליתי עם השנים, שהרבה פעמים, דווקא זה שאני משתדל להדגיש להורים שאני לא מתכוון להכריח אותם לשום דבר, ובידיעה המוחלטת שהקב"ה העניק להם את הנשמה הזו, ההחלטה בסופו של דבר היא שלהם, דווקא הגישה הזו מאפשרת להורים ברוב מוחלט של המקרים, לתת לנו לקיים את השליחות שלנו.

התפקיד שלנו הוא לשקף להורים את המצב ולהמליץ להם מהניסיון שלנו. אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים לקבל את ההחלטה ביחד. בסופו של דבר מה שאני חוזר אליו, הוא שהמטרה היא לאזן בין שני צדדים שהם בעצם שותפים.

מה המסר שלך להורים לסיום?

הנקודה הכי חשובה היא שצריכים לעבוד ביחד. פשוט להכניס לראש שאנחנו עובדים ביחד, ואו אז אנחנו מחפשים כל הזמן איך להשלים אחד את השני. יכול להיות שלהורה יש איזו שהיא בעיה, וסיכמנו איתו שיעשה משהו והוא לא עושה. צריך לתזכר אותו ולעזור לו, לא צריך לריב איתו. אותו דבר לצד שני. יכול להיות שהמחנך עסוק וטרוד, ולא הגיע לטפל במה שרצינו. אז בא נראה איך אני עוזר לו, ואיך אני משלים את החוסר שלו. ראייה כזאת אני חושב שהיא הראייה הבסיסית להצלחה ולשיתוף פעולה.