התשרי'ס חזרו לחיים • הרב שלמה הלפרן

הרב שלמה הלפרן, מגזין בית משיח

"רואים במוחש שהולך וניתוסף ביתר שאת וביתר עוז במספר בני ישראל שבאים ל'בית רבינו', 'ברוב עם הדרת מלך', ונעשה צורך והכרח להגדיל ולהרחיב עוד יותר את 'בית רבינו', ועד להגדלה והרחבה שהיא באופן דפריצת גדר, 'פרצת' (בגימטריא 770), כמו בנין בית חדש".

שורות אלו, מתוך 'קונטרס בית רבינו שבבבל', מוכרות ומצוטטות היום באופן מיוחד – אולם לא על הרחבת 770 אנו באים לכתוב כעת, כי אם לציין ששורות אלו, שיקפו את המצב בפועל בשנים בהן נאמרו השיחות.

גם כיום אנו רואים כי המצב דורש הרחבה – ובפרט במהלך חודש החגים, וזה עוד במצב שבו עשרות בתי הכנסת המפוזרים על פני השכונה, מלאים וגדושים, ורבים מרגישים כי "צר להם המקום".
חלק מאתנו בוודאי זוכר, כי היו כמה שנים שהכול היה נראה אחרת… זכורני כיצד במהלך חודש החגים תשנ"ה, יכולתי לתפוס מקום מצוין ב–770 גם בהתראה של כמה דקות מראש… רק מאות בודדות של אנ"ש ותמימים הגיעו אז לחצרות קדשנו להיות בצוותא עם הרבי מלך המשיח.

עם זאת, דווקא אז נראו הניצנים של האורחים שלא הפסידו ולו 'תשרי' אחד אצל הרבי מה"מ, ולא התכוונו להפסיד זאת גם באותה שנה.

כדי לסבר את האוזן, כותב השורות ביקש לעלות לתורה בשבת האויפרוף שלו בחודש אדר תשנ"ה, במניין של הרבי מה"מ בבית המדרש הגדול. באותם ימים זו נחשבה לבקשה חריגה ביותר. לא, לא היה שום צורך להירשם או להשתתף בהגרלה… היום זה נשמע מדע בדיוני כמעט, אך זו הייתה המציאות באותם ימים.

כבר באותם ימי–ההכנה לקראת תשרי תשנ"ה – הראשון בו לא ראינו בעיני בשר את הרבי – קם 'בית משיח' ודאג לחזק ולהחיות את המציאות האמיתית, לפיה "בית רבינו" ממשיך להוות תל תלפיות, אליו פונים הכל. הוא מקור חיינו ומשום כך נקרא "בית חיינו". וכמו בימי תפארת–עבר, כך גם כעת, "מ'מוז פארן" כביטוי הבלתי נשכח, של המשפיע הבלתי נשכח ר' מענדל פוטרפס.

"בית משיח", התעקש כל השנים על המדור 'יומנו של תמים ב–770' שדיווח תמיד על הנעשה בחצרות קדשנו, גם כאשר אי אפשר לכתוב "כעת הרבי נכנס", "כעת הרבי יצא למנחה כשהוא מעודד בידו הקדושה". עם זאת, הוא התעקש להציג בפני כל אנ"ש, כי החיות של ליובאוויטש כולה לאורך כל השנה, מגיעה מבית זה ממנו יוצאת אורה לעולם כולו.

במציאות של ימינו בה העדכונים מ–770 הם בתדירות של מספר פעמים בשעה, גלריות שבועיות ואף יומיות מופיעות בכל אתר שמכבד ומחב"ד את עצמו ואת קוראיו – קשה להבין שבאותם ימים כמעט התהוותה מציאות אחרת ח"ו. אכן כן, באותן שנים היו שהתלבטו מה יעלה בעתידו של 770 – האם יישאר כ"זכר לבניין", והאם ההרחבה, כמו אבן הפינה, אכן שייכת לזכרונות נוסטלגיים רחוקים.

הזדמן לי לפגוש באותם ימים, אורחים, ואף תושבים מקומיים, שהגיעו ל–770, לסליחות, לראש השנה ולשאר החגים. ובאמת, זה היה התשרי הראשון שאי אפשר לדווח דבר מהרבי…
עם זאת, היו שציינו כי הדיווחים של השבועון אותו אתם מחזיקים בידכם, היו שיקול מכריע בהחלטה שלהם להגיע להתפלל בחגי תשרי ב–770. היו שעלו על מטוס במהלך החודש והגיעו לחצרות קדשנו בציינם כי הדיווחים והתמונות עוררו אצלם את הרגש ואת הידיעה כי זהו המקום שלהם, וכי דבר לא השתנה.

רבים–רבים הם החסידים שהגיעו במשך השנים על סמך אותם דיווחים ויומנים, טורים ומאמרים שקראו להם להגיע, כי זה בית ומקור חיינו. פגשתי חסיד מבוגר יחסית שציין באוזניי כי חשש מאד לנסוע; הוא פחד שליבו לא יעמוד בעומס החסרון ובהעדר הרבי, חלילה, אותו היה רגיל לראות בהדרו בכל תשרי.

אולם אחרי מספר 'תשרי'ס' בהם קרא ב'בית משיח' על החיות שבבית חיינו, החליט 'לשים נפשו בכפו' ולהגיע. כשפגשתי אותו לאחר חזרתו, ה'אורות' בהם היה נתון, בלתי ניתנים לתיאור. "כל מה שקראתי", ציין, "הוא כאין וכאפס לעומת מה שקורה באמת, איפה הייתי עד עכשיו?!"
•     •     •
בימינו, כאשר השאלה אינה האם להגיע לרבי ל–770, אלא רק איך ומתי ניתן יהיה להגיע ולנסות להשתחל פנימה; כאשר תשרי מלא באנשים; כינוס השלוחים וחנוכה תוססים, בפסח מגיעים המוני אורחים – ובכלל לאורך כל מעגל השנה – עלינו לזכור כי המצב הנוכחי אינו מובן מאליו כלל.

בין הזכויות הרבות של שבועון 'בית משיח', נראה שהזכות הגדולה והמרכזית ביותר היא החיות שהחדיר בבית משיח כפשוטו; את הנהירה ואת הידיעה כי לחסיד אין מקום אחר להיות בו, לא בחגים, ולא בשמחות אישיות ומשפחתיות.

אין הכוונה לטפיחה עצמית על השכם, או בקשת הכרת טובה; המטרה היא להבהיר, כי גם במציאות הנוכחית קיימת חובה להמשיך לעורר להגיע לרבי ולחיות עם 'בית חיינו – בית משיח'. אין תחליף לשבועון שעצם הופעתו, שמו, ובעיקר התוכן שבו, כולם זועקים הרבי חי! בית חיינו הוא בית משיח!

ובעיקר – לזכור כל זה אינו מטרה כשלעצמה, אלא זו רק ההכנה לחיות עם בית רבינו כפי שהוא מאוחד עם בית המקדש השלישי, בהתגלותו לעיני כל בשר, תיכף ומי"ד ממ"ש.