"האמת נשארה אותה אמת" • 'קבוצה' תשנ"ד מתוועדים

יוסי סולומון, בית משיח

ערב ג' תמוז.

בעוד הלב צף געגועים עזים שרק הולכים וגוברים בכל יום שחולף, מתוך רצון לחזות במלכנו בעיני בשר, בחרתי להיפגש עם כמה מבוגרי קבוצה תשנ"ד – אותה קבוצה שחוותה מקרוב את ההעלם וההסתר, לצד האמונה הגדולה שפיעמה בלבבות.

הימים ההם היו לא פשוטים כלל. בימינו, כל חסיד כבר גיבש את דעתו, אמונתו נוצקה במסגרת המוכרת לו, ועולם כמנהגו נוהג. אולם אז, באותם ימים ראשוניים של בלבול, מבוכה והלם, שום דבר לא היה מובן מאליו. מי אשר יאמר כי "הכול היה פשוט וברור" בימים ההם, אין אלו אלא דברי הבאי.

ועם זאת, למרות ההעלם והסתר הגדול שחוו בהיותם שם, נותרו באמונתם כשהם מכריזים בקול ברור "דבריו חיים וקיימים לעד". אמונה זו הלכה והתחזקה, נבנתה נדבך אחר נדבך, והפכה לחלק בלתי נפרד מאמונת–יסוד של חסידים אלה, כיום כולם ראשי משפחות, אבות לילדים וסבים לנכדים.

ולמרות הבלבול הגדול ששרר באותן שעות ובאותם ימים, התמימים לשעבר, ורבנים מכובדים בימינו, תמימי דעים: "גם בג' תמוז עצמו, אף לא לרגע אחד חשבנו שיש סיכוי שהרבי לא יירד להתוועד איתנו".

משפיעים ומחנכים עדרים

השיחה בימי ההכנה לג' תמוז, הייתה לדידי שיחה מאלפת ומרתקת. חשתי זכות לשבת עם ארבעת הרבנים, בוגרי קבוצה תשנ"ד, אשר במשך השנים הפכו לדמויות משפיעות וחינוכיות שעיצבו את דמותם החסידית של מושפעיהם.

הרב שלמה הלפרן, מכהן כרב קהילת חב"ד המרכזית בתל אביב, תפקיד אותו הוא ממלא מאז שנת תש"ע, לאחר פטירת חמיו הרב חיים אשכנזי. הוא מונה על ידי הקהילה ודודו הרב מרדכי שמואל אשכנזי כרבה של קהילת חב"ד בתל אביב ובית הכנסת המרכזי ברחוב נחלת בנימין. בנוסף הוא מכהן כרב מורה הוראה ב'מכון הלכה חב"ד'. בעבר כיהן כמגיד שיעור ונושא–ונותן בישיבה הגדולה בצפת.

הרב יוסף יצחק סילברמן, תלמיד חכם מופלג המכהן כמורה צדק ומגיד שיעור, בנוסף להיותו שליח ורב קהילת בית חב"ד באלעד.

הרב שלמה רוזנבלט מכהן כמשפיע בישיבת 'תומכי תמימים' בבית שמש, ובשכונת רמה ד' בעיר, ועד לאחרונה, כמעט 30 שנה, משפיע בישיבת תומכי תמימים בנתניה. הוא ידוע כאיש חינוך מובהק הדורש מהבחורים 'אתכפיא' מחד גיסא, אך מאיר פנים ובעל יחס אישי מאידך גיסא. בהתוועדויותיו מעורר ומחנך בעומק מתוך חן חסידי רב, תוך עיסוק ב'קאך' בענייני גאולה ומשיח ובשורת הגאולה. בוגרי התמימים שלמדו אצלו, מעידים על עומק השפעתו בהם גם שנים רבות אחרי שעזבו את ספסל הלימודים.

הרב פרץ פרידמן הוא מייסד ומנהל קעמפ אורו של משיח בארץ הקודש, ומחברי 'ועד הקהילה' בקהילת חב"ד בקרית גת. אלפי ילדים חוו בזכותו את הסדן החינוכי–חסידי במהלך הקעמפים שהתקיימו ברבות השנים.

רגעי זכרון משנת תשנ"ד

לצערי, אני מהדור הצעיר שלא זכה לראות את הרבי בעיני בשר. סיפרו לי, שמעתי קלטות, ראיתי וידאו – אבל בעיניי, לא זכיתי לראות. אני מבקש אפוא מכם, כחסידים שהיו בשנת ה'קבוצה' האחרונה שזכתה לראות את הרבי, תשתפו את הקוראים ברגעים מיוחדים להם זכיתם באותה שנה.

הרב יוסף יצחק סילברמן: כשהרבי יצא בליל ראש השנה תשנ"ד, מבחינתי זה היה הרגע שפתח את השנה.

בערב יום כיפור זכינו ל'ברכת הבנים' מעט לא שגרתית. בדרך כלל, התמימים כולם התכנסו בזאל הקטן ובמבואות סביב, ושמעו את ברכת הקודש יוצאת מפי הרבי. באותה שנה, כלל התמימים נעמדו בתור ארוך, ובזה אחר זה, כבני מרון, חלפו על פניו של הרבי.

זכורני כי באחת הפעמים האחרונות בהן זכינו לראות את הרבי, היה רגע שאני זוכר שממש בכיתי, ובליבי אמרתי לרבי שישב במרפסת "אינני יכול יותר, הרבי חייב להתגלות, ואם זה לא יקרה, אני חושש שתהיה לי חולשה בכל העניינים". לפתע הרבי הסתכל לעברי לשבריר שניה, והרגשתי שהרבי מעודד אותי כאומר 'הכל יהיה בסדר'.

רגע מרגש נוסף שחוויתי באותה שנה, היה בערב י' שבט, שחל באותה שנה בשבת קודש. הרב דוד רסקין ניגש אלי וביקש שאחזור בצהריים פרקי ג' וד' מתוך המאמר 'באתי לגני'. הכנתי אותם באידיש, אלא שפתאום הרגשתי חולה עד כדי כך שהיה אצלי סימן שאלה אם אוכל לעמוד בהתחייבות שקיבלתי על עצמי.

באותה שבת הרבי שהה בחדרו בעת התפילות וקריאת התורה, והדלתות נפתחו עד הזאל הקטן, כדי שהרבי ישמע קריאת התורה. לאחר קריאת התורה התפללו מוסף ומיד לאחר מכן מנחה. ההתמהמהות הזאת אפשרה לי לצבור כוחות נוספים עד לרגע בו הייתי צריך לומר את האותיות ג'–ד'. ב"ה, ברגע בו התחלתי את המילים "וזה יובן", הרגשתי שהכוחות חוזרים אלי. הרגשתי שהרבי עוזר לי בחזרת המאמר.

הרב פרץ פרידמן: אני זוכר שאחרי האירוע הבריאותי בכ"ז באדר תשנ"ד, המצב היה קשה מנשוא. הייתי אז אצל עמי עטיה ששאל אותי "מה יהיה עכשיו?", אמרתי לו בפשטות: "מה פירוש? הרבי מתגלה". הוא לא הבין ואמר "מה זה הרבי מתגלה? היה אירוע מוחי, ועל פי טבע אין שום סיכוי". השבתי לו "מה הקשר?! מה זה על פי טבע? כל מה שקורה כעת, זה למעלה מדרך הטבע. הרבי מתגלה!"

אצלנו הבחורים היה פשוט שהרבי או טו טו קם ומתגלה במלוא הדרו, לא חשבנו שתתכן מציאות אחרת…

הרב שלמה הלפרן: אני זוכר שהרבי עבר ניתוח בעין ואמרו שהרבי עבר את זה בסדר. באותם ימים כתבתי את הגלגול הראשון של המיילים החב"דיים שהיה אז 'לובנט' – מעין ספרינט מייל (למי שזוכר את הימים ההם, הרבה לפני שלכל אחד הייתה כתובת מייל אישית…). זה היה מעין היומנים שיצאו כל השנים, רק שזה הופץ בכלים הטכנולוגיים החדשים שהיו אז…

בכל פעם כתבתי דיווח על מצב בריאותו של הרבי, וככה חייתי כל הזמן את המצב של הרבי. ואז פתאום הודיעו שהרבי עבר אירוע מוחי נוסף. תחילה חשבתי שמדברים על האירוע שהיה שנתיים ימים קודם לכן, אלא שאט אט התחלנו לתפוס שקרה כעת עוד משהו.

בעקבות זאת הגיע הרבי לבית הרפואה 'בית ישראל' במנהטן, ואנחנו התמימים 'נקרענו' בין 'בית חיינו' לבין הרצון להיות הכי קרובים לרבי.

אל בית הרפואה, כל אחד היה מגיע בזמנים שלו. היינו יושבים שעות וימים בבית הכנסת הקטן שבקומת הכניסה של בית הרפואה, לומדים, אומרים תהילים. כמובן שאף אחד מאתנו לא הורשה לעלות או להיכנס לקומה בה שהה הרבי.

בעוד שבימי החול לא הייתה בעיה להגיע מ–770 לבית הרפואה, הרי שבשבתות העניין היה יותר מורכב. היו כאלה שהגיעו רגלית מ–770 בשעות אחה"צ, והיו ששהו במקום כל השבת. את התפילות וההתוועדויות ערכו באודיטוריום הסמוך, והמקום אף הפך למקום לינה עבור אלה ששהו במקום כל השבת. היו כאלה שידעו להסתדר ללינה בדירות באזור הסמוך, אבל רוב הבחורים נשארו לישון על מזרונים בבית ספר תיכון שעמד ממול.

עוד מהדברים שהכי זכורים לי מאותה שנת 'קבוצה', זה ליל הסדר שחל אז במוצאי שבת. כמובן שהשהות בבית הרפואה הפכה מורכבת פי כמה. קבוצה מצומצמת בלבד נשארה ב'בית ישראל'; את האוכל שמנו במקפיא שנועד עבור אלה שעשו ליל סדר ציבורי.

למה נשארתם בבית הרפואה בליל הסדר?

בפשטות – כי רצינו להיות איפה שהרבי נמצא. או להיפך: איפה שהרבי נמצא, שם אתה צריך להיות…

אני רוצה להזכיר לכם את הביפרים שהיו באותם ימים (טרום עידן הסלולרים שבכל כיס…). דרך הביפר היה ניתן להתעדכן במצב. לעומת זאת בשבת, היינו ללא יכולת ידיעה. נו, ואם פתאום הרבי היה יוצא להתוועדות, איך נוכל לדעת על כך?!…

לא ידעת את המצב הרפואי לאשורו והבנת שעל פי דרך הטבע זה לא שייך?

לאורך כל התקופה ההיא, לא עלתה בראשי המחשבה – וזו גם הייתה התחושה הכללית אצל כל השאר – שלא יכול להיות שהרבי לא יירד להתוועדות. אם מישהו היה בא ואומר לך בהתרגשות 'הרבי התגלה כעת', זה היה הכי מובן…

הרב שלמה רוזנבלט: בתחילת קבוצה נ"ד ראינו את הרבי במרפסת כפי שהיה לאורך כל שנת תשנ"ג. לשמוע, היינו שומעים את הרבי בעת שישבנו בזאל הקטן ושמענו את הקול של הרבי משתעל. עבורנו זה היה כמו 'גילוי' כביכול…

האבסורד הכי גדול היה, שהיינו יושבים בזאל הקטן, רואים ושומעים התוועדויות של הרבי בוידאו, כאשר חמשה–ששה מטרים מאיתנו נמצא הרבי…

עבורנו זה היה ברור שההעלם הזה הוא הכנה להתגלות של הרבי (וזה כמובן נותר ברור עד עכשיו).

מדברים כעת על "ג' תמוז שלושים שנה", אבל מבחינתי לא השתנה שום דבר. כמו שאז היה ברור לנו שהרבי עומד להתגלות, כך הדבר ברור גם עכשיו. נכון שקרו בינתיים דברים, חלפו שלושים שנה – אבל מהות הציפייה וההכנה להתגלות, נשארה אותו הדבר.

יש שני רגעים שאני זוכר היטב מחורף תשנ"ד. רגע אחד – בכינוס השלוחים. עשרות שלוחים עמדו ליד החדר של הרבי ועברו לפניו כבני מרון. חלק מהשלוחים יצאו מעם הקודש עם פנים מחויכות, על כך שלפחות זכו לראות את הרבי, וחלק יצאו שבורים ומרוסקים עם כאב לא רגיל על פניהם. המצב היה לא פשוט. הכול היה כל כך מורכב…

השגרה הופרה בבת אחת בכ"ה באדר, אז ערכו ניתוח בעיניו הקדושות של הרבי, ויומיים לאחר מכן היה השבץ הנורא.

אם מדברים על אמונה וביטחון, צריך לדבר על סעודת משיח שהייתה אז.

ב–770 נערכה סעודה בה השתתפו רק מעט אנשים, בעוד שהציבור ברובו הלך ברגל לבית הרפואה 'בית ישראל'. אלפים היו שם באותו מעמד של גילוי משיח. כולם היו בטוחים שהנה, הגיע הרגע הגדול בו הרבי מתגלה. לכולנו היה פשוט כי הזמן הזה – זמן התנוצצות אורו של משיח בעולם – בשילוב המקום הזה, המהווה תחנה ממנה בחר הרבי לצאת להתגלות. פירשו את זה אז על פי הסיפור הידוע בגמרא שמלך המשיח נמצא בשער רומי, נושא את חוליינו. ורומי ההומה והסואנת, אין מתאים יותר מאשר מנהטן של ימינו.

הלילה בו המציאות תעתעה

תיאורי הרגעים ההם, מעוררים עוד יותר את רגש הגעגוע לחזות שוב במלכנו.

בשאלה הבאה אני מבקש מכם, משתתפי השיח, לתאר את האווירה ששררה ב–770 בימים שסביב ג' תמוז.

הרב יוסף יצחק סילברמן: אני זוכר שהרגשתי אחריות אישית לעמוד בזמנים של כל הסדרים וללמוד בהם כדבעי, לרפואת הרבי. בכלל, גם ב–770 כולם הרגישו שאפשר להביא את הגאולה, והדבר בידינו, ורק צריך לפעול בהתאם.

הרב שלמה הלפרן: ההגבלות של זמן ומקום לא ממש תפסו אצלנו. זה היה תקופה אחרת; זה כמו שאתה מחכה לאוטובוס דקה או חצי שעה או ימים, אבל אתה עדיין מחכה בתחנה. זו התחושה שהייתה לנו מכ"ז אדר ועד ג' תמוז.

במוצאי שבת, ליל ג' תמוז מישהו נכנס והכריז "התחילו השלוש שעות שלפני הגאולה", ואני לא הבנתי למה הוא התכוון… הוא ידע שהוא לא יכול לומר בבת אחת את מה שקרה… בביפר הגיעה הודעה "שמע ישראל…"; אני זוכר שהמשפחה שלי – שהיא שומרת מצוות אבל לא חב"דית – הייתה לחוצה וניסתה להשיג אותי כל היום.

זכור לי עוד, שעיריית ניו–יורק שלחה צוות פסיכולוגים לדבר איתנו, אבל אף אחד לא הבין מה הם רוצים מאתנו…

הרב שלמה רוזנבלט: אני זוכר שהרב שניאור זלמן (ג'ימי) גוראריה הגיע ואמר שעכשיו זה הזמן לתרום שנים לרבי… כמובן שאף אחד לא ניגש אליו, כי היה לנו כל כך ברור שאין דמיון לשום דבר אחד, מלבד ההתגלות, וזה מה שצריך לקרות כעת…

חברי הפאנל מספרים על כך שאף לא לרגע אחד היה להם חשש שמא הרבי לא יתגלה. כחסידים היודעים ש"בלי ראש אין הגוף יכול להתקיים", וממילא לא תתכן מציאות בלי ראש, זה אמור להיות טבעי; אבל מנגד יש את היצר המנסה לבלבל ולסתור אמונות.

מהיכן מצאתם כוחות להתגבר על המחשבות הקשות ועל הרגשות הלא–פשוטים לאחר שהגיעה הבשורה הקשה?

הרב יוסף יצחק סילברמן: בליל שבת ב' תמוז התארחתי בביתו של ה'חוזר' ר' יואל כהן וישבתי לידו. הוא אמר לי כך "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", כל הגלות שאנחנו רואים עכשיו זה בסך הכל בגדר חלום.

במוצאי שבת, מיכאל גרין שהיה חברי לחדר בפנימייה, תפס אותי חזק ואמר לי "יוסף יצחק, זהו! משיח מגיע כעת!" ואני האמנתי לו כפשוטו. מיד נטלתי ידיים ורצתי למקווה שכבר היה מלא באנשים. אמרתי לעצמי שיש כאן כל כך הרבה אנשים בשעה זו, בוודאי כולם יודעים שמשיח מגיע ומשום כך באו לטבול במקווה…

אתה יכול להבין מכך, שאני עדיין לא יודע כלום ולא מודע לבשורה הקשה. גם ביפר לא היה לי. כשיצאתי מהמקווה, ראיתי את אבא שלי שהיה שליח בטורנטו קנדה, ובהוראת הרבי עבר לגור בקווינס, שם כיהן כמנהל בית ספר.

שאלתי אותו "אבא, מה קרה?" והוא אמר לי שגם הוא לא יודע. הוספתי ושאלתי אותו "מה נעשה"? הוא אמר לי "בוא ניכנס לזאל הקטן ונאמר תהילים".

נכנסנו לזאל הקטן ובמקום כבר נכח מניין שהיה באמצע אמירת כל ספר התהילים. אחרי אמירת התהילים, ירדנו להתפלל שחרית. מה עושים חסידים לפני תפילת שחרית? מתבוננים!

בדיוק אז הגיעה רשת CNN שבאה לצלם את הנעשה בבית חיינו, וצילמו אותי יושב עם יד על הפנים, שקוע בהתבוננות. כשהתמונה התפרסמה, החברים הלא–חב"דים שלי התקשרו אליי ושאלו "למה אני נראה כה עצוב"? עניתי להם: "מה פתאום, לפני התפילה, אחרי לימוד חסידות, נוהגים החסידים להתבונן, וזו תנועת ההתבוננות שלי"…

לאחר שחרית הייתה הכרזת "יחי אדוננו", והכל המשיך כרגיל. כאילו כרגיל.

בהמשך היום, עברתי ליד החדר של הרבי ואמרתי: "רבי! אנחנו איתך עד הסוף, אנחנו מתחייבים שתהיה הגאולה בפשטות והרבי יתגלה, לא יכול להיות אחרת!". זו הייתה החלטה פנימית עצמית ברורה, שאנחנו חייבים לדאוג לחלק הגלוי והטוב.

באותו יום הזדמן לי להיות במחיצתם של המשפיע הרב פינחס קארף והרב יקותיאל ראפ. ישבתי כשמשמאלי הרב קארף ומימיני הרב קותי ראפ, ושאלתי "מה עושים עכשיו?", והם אמרו "ממשיכים הלאה באותה נקודה – לדאוג להתגלות המשיח!" באותם רגעים קיבלתי מהם עידוד גדול וכיוון חזק להמשיך בו.

את מה שקרה באותו יום ראיתי כמבחן עבורנו, וכפי שקראנו בפרשת שלח על הסיפור עם המרגלים; מה בעצם הייתה הטעות שלהם? המרגלים לא הצליחו לעמוד איתן באמונה שלהם, למרות שמשה רבנו כבר הבטיח להם טובה הארץ מאד מאד.

הרב פרץ פרידמן: האמונה שהרבי חי וקיים הייתה מונחת אצלנו בפשטות! אמנם יש כאן העלם והסתר גדול, והמציאות מראה אחרת, אבל המציאות לא יכולה לשנות את האמת, והאמת נשארת אמת!… הכל ממשיך כרגיל.

עם זאת, בהחלט שרר בלבול גדול. אני זוכר שבאותו לילה היו בחורים שרקדו ושרו "יחי אדוננו", והיו חלק שכבר עשו 'קריעה'.

אני זוכר שהלכתי אז עם חבר לקנות גארטל (למרות שהיינו בחורים), כי אמרנו שעכשיו הרבי מתגלה, הגאולה מגיעה, ואנחנו חייבים גארטל. זה היה פשוט לנו שהנה הרבי מתגלה!

הרב שלמה רוזנבלט: אצלי היה ברור שכל מה שקרה, לא קשור לדור שלנו… אין לזה שום קשר עם המציאות שלנו. זה לא שהרגשנו שיש לנו כוחות לעבור את הניסיון הגדול, אלא היה פשוט אצלנו – מבהיר הרב רוזנבלט – שכך הוא העניין. הרי הרבי דיבר בשיחות נ"א–נ"ב על התקופה בה אנו נמצאים, ומזה כשנה וחצי שהוא מעודד שירת "יחי אדוננו", וגם הרגעים האלה הם רגעים שנעשו בבחירתו, כי ככה נראים הרגעים שלפני ההתגלות הגדולה…

היה לנו ברור שהדברים של הרבי חיים וקיימים לעד, ושום דבר לא חוזר אחורה! זה המסלול שלנו להתגלות, גם אם הוא לא מובן לנו…

הרב שלמה הלפרן: הייתה לנו הכנה טובה למצב הזה. כפי שציינתי, חודשים ארוכים חווינו את המציאות בה היה ברור לנו, שמה שרואים ושומעים, לא באמת משקף את המציאות האמתית. זה שלא היינו מוכנים לקבל את המציאות, אלא ידענו שזו לא המציאות האמתית, אלא מציאות מדומה! נשארנו לא מוכנים למציאות בה לא רואים את הרבי בעיניי בשר. ידענו והרגשנו שיש אמת, ויש את מה שרואים ומה שמדברים עליו…

אני זוכר שאנשים שאלו "מה יהיה עכשיו?" מה הפירוש 'מה יהיה עכשיו?' הרי הרבי מנהל את העניינים! למה משהו אמור להשתנות עכשיו?! ברור וידוע לך כי זו התקופה של ימות המשיח, ושום מציאות אחרת לא תשנה את זה.

עכשיו נוסעים לקבל את פני משיח צדקנו

כיצד ג' תמוז השפיע עליכם כתמימים בשנת ה'קבוצה' ועד היום?

הרב יוסף יצחק סילברמן: כאמור, ביום זה התחזקתי יותר באחריות להביא את המשיח. ידעתי שחייבים לעשות כל מה שאפשר בשביל העניין הזה. היו כל מיני רעיונות מה לעשות ואיך לעשות בשביל להגשים את הייעוד.

אלה שמכירים אותי יודעים שאני מלחין שירים. בכל שיר שאני מלחין, מופיעות גם המילים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". זו מהות העניין של רצון הרבי – שהכל יהיה חדור בגאולה ומשיח, כולל הכרזת 'יחי'. אני מקווה שאלה השומעים את השירים שלי, מקבלים עידוד וחיזוק להמשיך בכל העניינים של הבאת המשיח.

הרב שלמה רוזנבלט: כתוב בפסוק "דבר אל בני ישראל ויסָעוּ". ההוראה של ה' היא שצריכים לנסוע הלאה.

יש שיחה בה מסביר הרבי מה"מ, איך יכול להיות שבני ישראל הנמצאים בדרך למתן תורה, אספו כסף וזהב? זה מה שעניין אותם?

הרבי מסביר את זה על פי נגלה ועל פי חסידות. על פי נגלה – מבחינתם זו הייתה 'מצווה עוברת'. הקב"ה אמר שצריך לאסוף את כל הכסף והזהב, אז עד שלא מסיימים לאסוף, אי אפשר להמשיך הלאה… העניין הרוחני בזה הוא, שצריך לאסוף את הניצוצות. רק כאשר משה רבנו אומר לך "ויסעו" אז נוסעים הלאה.

גם אנחנו, הרבי אמר לנו "ויסעו" אז נוסעים קדימה. זה מה שראינו בעידוד שירת "יחי אדוננו" ובכל השיחות של הרבי. עכשיו נוסעים לקבל את פני משיח צדקנו, וכל מה שלא שייך לנסיעה – הרי זה בגדר הפרעה. זו הגישה שהייתה אז והיא נמשכת עד עצם היום הזה. אין בזה שינוי.

הרב פרץ פרידמן: בי' שבט הייתה קבלת המלכות, י"א ניסן – זה לתת מתנה לרבי. כ"ז ניסן – זה עניין של משיח, אבל ג' תמוז זה לא רעיון ספציפי, אלא זה אתה והרבי, זה קשר עצמי שלא משתנה ולא אמור להשתנות. גם כשאנחנו מתעסקים בכל מיני עניינים, אנחנו עדיין מחכים להתגלות של הרבי.

הרב שלמה הלפרן: במישור האישי הייתי מגדיר את זה באופן כזה: שום דבר לא יכול להזיז, ושום דבר לא יכול להפריע יותר, כאשר אתה יודע מה האמת, אז הרגשות או אפילו המחשבות, לא משפיעים על מה שצריך לעשות.
כשהייתה אצלי תקופה מאד שמחה ומרגשת מבחינה אישית, שוחחתי עם חמי, הרב חיים אשכנזי ע"ה ושאלתי אותו שאלה מסוימת ממנה הבין כי הרגש לא היה ניכר אצלי כלל, אלא רק מה עלי לעשות כעת מבחינה אובייקטיבית. הוא שאל אותי "האם אצלך המוח כל כך שליט על הלב?", הסברתי שאמנם לא הגעתי עדיין למדרגה כזו, אך "אני בוגר ג' תמוז נ"ד" – ובמילים אחרות: הרגש נדחק הצידה מול מה שאתה יודע שזו האמת.

מה שהרבי מצפה מאתנו כעת

שלושים שנה חלפו מאז ועוד לא נושענו. מה עוד נותר לנו לעשות?

הרב יוסף יצחק סילברמן: במדרש תנחומא כתוב "אין ישראל נגאלין עד שייעשו כולם אגודה אחת". דווקא כיום יש חשיבות שתהיה אחדות חסידים. אהבת ישראל זה עניין מרכזי שמקרב את הגאולה. ידוע שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כן, ברור שאם מוסיפים בעניין אהבת ישראל גם עם אלו שלא סוברים כמונו, זה דבר שיחיש ויקרב את הגאולה השלמה בפועל ממש.

הרב שלמה רוזנבלט: כפי שדובר, מבחינתי ל'תאריך' של שלושים שנה שעברו, אין משמעות מיוחדת. זה כמו שתשאל בג' תמוז תשנ"ד 'מה עכשיו צריכים לעשות?'. שלושים השנים הללו לא משנות דבר לגבי מהות העבודה הנדרשת כעת. העבודה והשליחות היא אותה עבודה ואותה שליחות.

הרב פרץ פרידמן: אני לא מחזיק בפעולה מיוחדת שאנחנו יכולים לעשות; אני רק יכול לומר שכולנו צריכים לעשות, ולא רק לומר שאנחנו עושים.

הרב שלמה הלפרן: אין לי מושג על משהו מיוחד שצריך לעשות דווקא כעת. יש את הידיעה מה עליך לעשות – ללמוד שיחות של הרבי, מקשיב להוראות שלו, ולבצע את מה שהוא מבקש ממך.

כיצד חסיד יודע שהוא עושה את מה שהרבי מצפה ממנו שיעשה בתור חסיד?

הרב יוסף יצחק סילברמן: אחרי ההסתלקות של הרבי הריי"צ, שאלו את הרבי מה עכשיו צריך לעשות?!

בימינו, יש דרך לכתוב באיגרות קודש, וכמובן שכדי לדעת מה נדרש מאתנו, יש לעשות משפיע. אם חסיד מתלבט מה הרבי מצפה ממנו שיעשה, אדרבה, שילך למשפיע שלו, יציע בפניו את ספקותיו, יכתוב באיגרות קודש, יקבל תשובה של הרבי, וכך יוכל לדעת אם הוא עושה את מה שהרבי רוצה.

הרב פרץ פרידמן: אם חסיד מוסיף במבצעים כי הרבי דיבר על חשיבות המבצעים, ובפרט כעת כשהרבי עומד להתגלות – אז המצב טוב. אם יש קשר בין מה שמתוועדים בשבת לבין מה שמבצעים בפועל במהלך השבוע – אז המצב ראוי. אבל אם יש פער בין מה שצריך לעשות לבין מה שעושים, אז כנראה שהמצב פחות טוב. חסיד צריך להסתכל מה היחס בין האנחות החסידיות שלו לבין הפעולות החסידיות שהוא מבצע הלכה למעשה.

הרב שלמה הלפרן: אם אתה רוצה לדעת אם אתה בכיוון טוב, אתה לוקח את השיחה של הרבי ומסתכל אם אתה מתקרב ליישום הדברים או לא. כל יום שהתקרבת – אתה בכיוון, ואם אתה שם לב שלא כל כך – עליך לחשב מסלול מחדש.

לסיום, כתמימים שהיו בקבוצה תשנ"ד, איזה מסר הייתם רוצים להעביר לחסידים בערב ג' תמוז תשפ"ד?

הרב יוסף יצחק סילברמן: כ"ק אדמו"ר הריי"צ נלקח למאסר בט"ו סיון, ואילו בג' בתמוז היה היום בו הומר גזר הדין של היפך החיים, לשחרור ממאסר לגלות.

זכורני שבב' תמוז תנש"א הייתי בישיבה עם המשפיע ר' מענדל פוטרפס, ומיד אחרי חזרת הש"צ הורה לומר קדיש ולדלג על תחנון. שאלתי: מדוע? והוא אמר שביום זה, ג' תמוז, לא אומרים תחנון שכן זה היום בו הרבי הריי"צ ניצל, וממילא לא אומרים תחנון כבר במנחה של ערב היום הזה…

ביום ג' תמוז תרפ"ז הייתה ההצלה הפיזית של הרבי הריי"צ, אך עדיין הייתה בעיה – שכן בימים אלה, עד י"ב תמוז, החסידים לא יכלו לשמוע שיחות של הרבי הריי"צ. זו הייתה בעיה רוחנית.

זו בעצם הנקודה של ג' תמוז: ביום הזה צריך להתחזק בעניין של התקשרות לרבי. אתה רוצה להיות חסיד אמיתי? תלמד שיחות ומאמרים של הרבי, תלמד ענייני גאולה ומשיח המהווים את הדרך הישרה להביא לימות המשיח, ובעז"ה הימים האלו יהפכו לימי יום טוב בגאולה השלימה בקרוב ממש.

הרב שלמה הלפרן: הרבי מה"מ מדבר במאמר 'באתי לגני' על הדור השביעי, והרבי אומר שזה שאנחנו נמצאים בדור השביעי, זה לא בבחירתנו או ברצוננו. כל אחד יכול לחשוב לעצמו שאולי הוא היה מעדיף להיות בתקופות אחרות, אבל עליו לדעת שזה לא בבחירה שלו; ואם זה ברצוננו או לא, זה בכלל לא משנה, לכל אחד יש את המשמעות שלו היכן שהוא נמצא. אם פה הרבי שם אותך – אות הוא שפה אתה צריך לפעול, ויש לך את כל הכוחות הדרושים לשם ביצוע השליחות שלך בעולם.