החלוצים: ה'קבוצה' הראשונה אחרי ג' תמוז • שיח מרתק

שניאור זלמן לוין, בית משיח

ממריאים בכל זאת…

מאז ומתמיד שנת ה'קבוצה' סבבה סביב נקודה אחת: הרבי. התפללו עם הרבי, התוועדו עם הרבי, ראו את הרבי, עברו אצל הרבי בדולרים וכו'. אתם הייתם ה'קבוצה' הראשונה שכבר עם בואכם ידעתם שלא תזכו לראות את הרבי בעיניכם הגשמיות אלא בהתגלות מלך המשיח — מדוע החלטתם לנסוע בכל זאת לשנת ה'קבוצה'?

הרב אריה קדם: ההחלטה לנסוע הייתה ברורה לנו משום שידענו כי מקומו הטבעי של בחור שמסיים ישיבה גדולה הוא אצל הרבי. השנתיים–שלוש שקדמו ל'קבוצה' שלנו — תשנ"ב–תשנ"ד — לימדו אותנו שהרבי בוחר להעביר את שנת ה'קבוצה' של הבחורים, לא תמיד באופן הצפוי לנו, אולם את המושג 'קבוצה' הוא לא ביטל, וחוץ ממנו אף אחד לא יכול ולא רשאי לבטל.

תובנה זו שהייתה חדורה בעצמותינו וכיום מובנת לכולם, לא הייתה מובנת אז לכולם. לחלק נכבד מהשותפים להסכמת הרשויות לנסיעת הבחורים ל'קבוצה' היו תובנות שונות, ולמרבה הצער הם לא ראו שום עניין בנסיעתנו. בשבועות שקדמו לשנת ה'קבוצה' שלנו, בחודש אלול תשנ"ד, ניהלנו מערך אסטרטגי של הסברה ושכנוע והפעלת לחצים בצורות מגוונות (כולל שביתת רעב של חלק מהבחורים…) על גורמים שונים, כדי לגרום לכך שנקבל את כל האישורים הרשמיים.

בסופו של דבר קבענו עובדה בשטח והגענו ל–770. כל השאר היסטוריה.

הרב מנחם מענדל בליניצקי: עובדה זו שציינת שאנו ה'קבוצה' הראשונה שלא זכתה לראות את הרבי, נכונה במבט לאחור, אך לא כך היו פני הדברים בשעה שעשינו את ההכנות לנסיעה לקבוצה. היתה אז אמונה פשוטה שאנחנו נוסעים לרבי ושנזכה להיות ה'קבוצה' של ההתגלות — ההתגלות לה חיכה עם ישראל והעולם כולו מאז הבריאה.

רבים מחבריי התמימים אז היו שותפים לאמונה זו, והשאלה היתה הפוכה: איך אפשר לא לנסוע להיות שם בהתגלות!?

כדאי לזכור שכבר שנתיים קודם עמדה על הפרק השאלה האם לנסוע לתשרי תשנ"ג, לאחר כשבעה חודשים שלא זכו לראות את הרבי. זכורני שהמשפיעים וראשי הישיבות היו חלוקים בדעותיהם, ורבים התלבטו האם לנסוע לתשרי תשנ"ג. היו גם הורים שלא כל כך דחפו לנסוע, ואף על פי כן זכיתי להיות מאותם תמימים שקנו כרטיס מתוך אמונה פשוטה שנוסעים לרבי "לראות ולהראות". אמנם בימים הראשונים להגעתנו לא זכינו לראות את הרבי, לא בסליחות ולא בערב ראש השנה, וגם לא היה לנו שום מידע בדרך הטבע שאכן נראה, אבל כשהרבי רוצה… וביום ב' דראש השנה זכינו לרגע המרומם והמרגש ביותר בו הרבי מלך המשיח התגלה לעינינו הבשריות ולאחר מכן עוד עשרות פעמים בחודש תשרי כמפורסם.

יחד עם זה, העובדה שבינתיים היה ג' תמוז וכו', בהחלט גרמה לבלבול רב, אבל עיקר הבלבול היה אצל ה"ראשיכם שבטיכם" היינו ראשי הישיבות והעסקנים. לעומתם, החיילים הפשוטים המשיכו להאמין באמונה פשוטה שצמצום לאו כפשוטו… וכך נוצרה בעיה אמיתית בין האמונה של התמימים לבין ההבנה של חלק מראשי הישיבות והעסקנים.

הדבר גרם לכך שמצד אחד היו ישיבות שפתחו "שיעור ד'" כדי לתת לנו "פתרון"… העסקנים שהיו ממונים על סידור היתרי יציאה לתמימים, סגרו את הברז והודיעו לצבא שתמה ונשלמה תקופה רח"ל, ואילו אנחנו התמימים העומדים בתווך היינו צריכים לקבל את ההחלטה בעצמנו, משל היה זה שדה קרב שבו המפקדים נעלמו והחיילים הפשוטים צריכים לקחת פיקוד.

התוצאה העיקרית של זה היתה קושי מיידי ביציאה מארץ ישראל ועיכובים רבים, עד אשר כל אחד מצא את דרכו, כך שבמשך כל שנת הקבוצה המשיכו להגיע עוד ועוד תמימים, כמובן שכל אחד שהצטרף היה סיבה לחגיגה ולהתוועדות…

הרב מנחם מענדל וילשנסקי: זכיתי להיות הראשון שהגיע ל'קבוצה' כיוון שיש לי דרכון ארה"ב, ודילגתי על אותן בעיות ומשוכות שהזכיר כאן חברי, ויזה והיתר יציאה הצבא.

יצאנו לדרך כי היה פשוט אצלנו שהכול כמו מקודם. גם לאחר ג' תמוז היה ברור לנו שהרבי הוא משה רבינו של דורנו והוא הנשיא ממש כמו מאז ומקדם וממילא אנחנו צריכים להיות אתו כמו בכל השנים.

באנו בהרגשה שצריכים להיות עם הרבי, וכשם שבא לראות כך בא להיראות. כיוון שמדובר על העניין של משיח, והעניין של חי וקיים, עלינו לנסוע ל–770 ולהיות נוכחים שם כדי להיות צמודים להרגש ולאמונה שהרבי הוא הכול, והוא המלך והוא ממשיך כמוקדם. לא באופן של "יתיר מבחיוהי" אלא באופן של נשיא הדור כפשוטו.

היום מדברים רבות על זה שנשיא הדור הוא המשיח שבדור ועל כן הוא חייב להיות נשמה בגוף. אצלנו אז זה היה 'הרגש' הכי פשוט. הרבי נמצא ב–770 ואנחנו צריכים להיות איתו. אני זוכר את האמירה של פרופסור ירמיהו ברנובר מיד אחרי ג' תמוז שאמר: עד היום ראינו חמש אחוז גוף רבי, וידענו ש–95% אנחנו לא רואים ולא מבינים, ואילו היום זה מאה אחוז שאיננו רואים ואיננו מבינים.

לספוג מהקירות ומהאוויר

למרות שאנו מאמינים שהרבי חי וקיים — הרי בעיניים הגשמיות לא רואים כלום. המקום בו לכאורה מרגישים את החֶסֶר יותר מכל מקום אחר, הוא דווקא בבית חיינו, שם היו רגילים לראות ולשמוע את הרבי, ופתאום לא רואים ולא שומעים. איך אפשר לחיות שנה שלמה עם הסברים רוחניים — שאמנם אין ספק באמתותם — בלי שום אחיזה בממדים הגשמיים שהיו מנת חלקם של תלמידי ה'קבוצה' בכל השנים הקודמות?

הרב מנחם מענדל בליניצקי: אילו היינו יודעים מראש ח"ו שאנחנו הולכים לחיות שנה שלימה על הסברים רוחניים, כדבריך, ספק רב אם היינו מחזיקים מעמד… הדבר שהורגש יותר מכל בקבוצה שלנו הינו הציפיה להתגלות תיכף ומיד ממש, והמאמץ שאנחנו צריכים לעשות כדי לזרז זאת רגע אחד קודם. לכן ההקפדה שהיתה בקבוצה תשנ"ה על שמירת הסדרים ועל לימוד בשקידה והתמדה — לא היה לזה אח ורע בכל הקבוצות שקדמו לה. כי כל העת חיו בתחושה שבכל שניה הרבי יכול להיכנס, ויהיה לא נעים אם לא נהיה במקום בו אנו צריכים להיות…

כמו כן כל שאר הפעולות שתלמידי התמימים ממונים עליהם, כמו הוצאה לאור של קבצי הערות, הנחות, שיחות קודש, וכמובן מבצעים, קיבלו תנופה משמעותית מאוד בקבוצה שלנו, אך ורק בגלל אותה ידיעה ואמונה שהנה זה בא.

אני מזכיר, מדובר היה בזמן קצר מאוד אחרי ג' תמוז, ואת כלל חסידי חב"ד המאמינים ברבי מלך המשיח מילאה תחושה חזקה שככה זה לא יכול להמשיך רגע אחד, רבים פתחו בפעולות שמטרתם הבאת ההתגלות, והאוירה הכללית שידרה שיש לעשות מעשה וכי באנחות בלבד לא ניוושע. לכן, קבוצה תשנ"ה לא רק נסעה לרבי, אלא גם — כדרכם של תמימים — הפכה את 770 למקום חי, פעיל ושמח, שלא בערך למה שציפו שיהיה.

הרב אריה קדם: בזמנו, לפני ביקורו של שז"ר אצל הרבי, היו בעלי עמדה ישראלים שטענו שהרבי צריך לכבד את מעמדו של שז"ר כפרזידנט ולבקר אותו. לאחר מכן, כששהה שז"ר אצל הרבי, הצביע לו הרבי על רהיטים ומקומות שונים ב–770 ואמר לו שאת זה הוא, הרבי, לא היה יכול להביא עמו אל שז"ר.

אנו, תלמידי 'קבוצה' תשנ"ה, נאלצנו בלית ברירה ללמוד לספוג מהקירות ומהרהיטים. לחוש אותם ולהתחבר דרכם, עד כמה שבחורים כערכנו מסוגלים, אל הרבי. לכולם ידוע הפתגם מ'היום יום': 'שואל במה היא ההתקשרות אלי' במצב בו אין התראות פנים בפנים — התשובה היא, לימוד תורתו של הרבי והתוועדויות עם התמימים ואנ"ש. אפשרויות אלה אמנם אפשריות בכל מקום בעולם, אבל כאשר אתה לומד והוגה בתורתו של הרבי ומתוועד עם התמימים ואנ"ש בתוככי 770, סמוך לכסא והסטנדר של הרבי, סמוך לבימת התפילה, סמוך או על בימת ההתוועדויות, ובעצם — סמוך ועל יד הרבי עצמו — זו בכל אופן התקשרות ברמה אחרת. עכ"פ, תחושה אחרת. התחושה הזו היא נכס צאן ברזל רוחני, שעיצבה חלק נכבד בנשמותינו ומשפיעה עלינו עד עצם היום הזה.

הרב מנחם מענדל וילשנסקי: הזכיר כאן הרב אריה קדם את דברי הרבי שאפילו מהכתלים של 770 שאפשר לשאוב, ואפשר להוסיף ולומר שאפשר לקלוט את הרבי גם מהאוויר עצמו. זו הייתה ההרגשה, אפשר לשאוב מהקירות של 770 רוחניות וגשמיות מלוא חופניים, אבל את הרבי בעצמו אפשר להרגיש כבר מהאוויר של –770.

זאת ועוד: הגענו ל–770 בתחושת שליחות ואחריות עמוקה; ידענו שאנחנו מגיעים כדי להראות ולהוכיח קבל עם ועולם, שאין שינוי כלל. הייתה עלינו משימה להחדיר אמונה ובטחון וחיות גדולה ללא הרף.

בהתוועדות ש"פ תולדות תשנ"ב אומר הרבי, כי היום ניתן כוח לכל יהודי לחוש ולהרגיש את האוויר של משיח. מה פירוש? הרי ברור שאדם רגיל אינו יכול לחוש את דרגת 'יחידה', אבל הנה הרבי בא ואומר שכל אחד יכול להרגיש אוויר של משיח, שזהו בחינת 'יחידה'. איך זה אפשרי? זה הכוח שניתן לנו מהרבי.

בהסתכלות לאחור, האווירה של משיח זה מה שמילא את 770 כל אותה שנה באופן של מסירות נפש ממש, באופן כפי שהיה בזמן מרדכי ואסתר, כפי שמעידים חז"ל, אשר במשך שנה שלימה לא עלתה בהם אפילו מחשבת פסול אחת. אני חושב שזה גם נתקיים בנו — באותה שנה חיינו משיח ונשמנו משיח בזכות כוח מיוחד שהרבי נתן לנו.

גם 'בדעת תחתון' — אפשר לומר שחיינו מתוך תחושת אחריות עצומה, מה שנתן לו את הכוח ואת הכלי לקבל את כל ההשפעות הרוחניות.

אחת שאלתי .. שבתי בבית ה'

כאשר הגעתם ל'קבוצה' — על איזה דברים הקפדתם, ואיזה פעולות מיוחדות עשיתם, כדי להרגיש יותר את הרבי?

הרב מנחם מענדל וילשנסקי: הנושא של משיח עמד בחוד החנית לאורך כל השנה ועל כך הקפדנו.

כפי שסופר קודם, רוב התמימים עברו קשיים לא מעטים כדי שיוכלו להגיע לחצרות קדשנו. בתחילה הגיעו רק תלמידי הישיבות צפת ומגדל העמק, ורק לאחר מכן הגיעו השאר. בהתחלה היינו אולי חמישים בחורים.

לא אשכח לעולם את אותו זמן שבו ישבנו ולמדנו ב'זאל' הגדול של 770, כאשר ר' לייבל מוצ'קין, כמדומני, הביא מחיצות מיוחדות כדי להפריד בין התמימים הלומדים לבין הקהל השכונתי שהגיע ל–770 לתפילות.

המחיצות היו חדשות, וכאשר תושבי השכונה נכנסו ל–770 הם לא ידעו מה יש מעבר למחיצה. כזכור, זה היה זמן קצר לאחר ג' תמוז, והאווירה בקרב רוב אנ"ש הייתה קשה וכבדה. איש לא ידע מה יהיה ומה יילד יום. היו מאנ"ש שהגיעו ל–770 כמו אבֵלים רחמנא ליצלן, וכאשר הזיזו את המחיצה, עיניהם פתאום נפערו בתדהמה — הם ראו לנגד עיניהם כמות הגונה של בחורים שיושבים ולומדים. בעצם הישיבה שלנו במקום והלימוד, ביטאנו את האמונה שהכול ממשיך. אני זוכר שראיתי את המבטים הנדהמים האלה יום יום. אדם נכנס ל–770 מהורהר ומתוח, ופתאום הוא מסתכל ואור נדלק בעיניו. הרגשנו באופן הפשוט ביותר שגרמנו לאנשים להרגיש שליובאוויטש חיה לא חי רק ברוחניות , אלא 'הוא בחיים' ו'זרעו בחיים' כפשוטו ממש. אנשים ראו והרגישו במוחש "ליובאוויטש לעבט".

הרב אריה קדם: אכן, אני זוכר זאת היטב. לפני ה'קבוצה' שלנו, מקום הלימודים של תלמידי ה'קבוצה' היה ב'זאל' של 'חובבי תורה', בפינת הרחובות איסטרן פארקווי ואולבני — מרחק הליכה של 'בלאק' שלם מ–770. אנחנו טענו שכל עוד אין לנו אפשרות לראות ולשמוע את הרבי, מן הראוי שלכל הפחות תהיה לנו אפשרות להיות כל הזמן הכי קרובים אל הרבי. תבענו שסדרי הלימודים שלנו כולם יתנהלו בתוך 770. היה זה חידוש גדול, שלא היה אמור לעבור חלק. ולו בגלל כאב הראש שהדבר הסב להנהלת הישיבה ולגבאי בית הכנסת, כיצד להתחלק בנטל הכספי של האחזקה השוטפת, שהתייקרה פי כמה וכמה בעקבות שהות קבועה של קבוצה גדולה של תלמידי ישיבה באולם בית הכנסת. אבל כנראה שהנהלת הישיבה, בראש הרה"ח דוד רסקין ע"ה וגבאי בית הכנסת בראשות הרה"ח יהושע פינסון ע"ה הבינו ללבנו וניאותו למהלך החדשני. כך הפכנו להיות הקבוצה הראשונה שנוכחת 24 שעות ב–770.

אפשר אולי להקביל את זה לדברי הרבי על שנת 'הקהל'. בזמן שבית המקדש עמד בתפארתו — הייתה מצוות הקהל מתקיימת פעם אחת — ביום הראשון של חול המועד סוכות. בזמן הגלות, שהמצווה מתקיימת באופן שונה — אפשר וראוי לקיימה כל השנה כולה. בבחינת 'קלקלתנו זוהי תקנתנו'. כך גם במקרה שלנו. 'קלקלתנו' — העובדה שלא זכינו בשנת הקבוצה לראות ולשמוע את הרבי — הייתה מין 'תקנתנו', שהכשירה את הקרקע לכך שנשהה במשך כל היום כולו בבית המקדש שיש לנו בזמן הגלות.

הסתכלות נכונה

שבת ב–770 היה היום שהרגישו את הרבי יותר מכל יום אחר, הן בתפילות והן בהתוועדות. יום עמוס בחוויות רוחניות. היום, כשאין את כל זה, כיצד שימרתם את אופיו של יום השבת ב–770?

הרב אריה קדם: ב'קבוצה' שלנו החלו להתמסד תפילות השבת שמתנהלות כשהעיניים והלב פונים לכיוון הסטנדר והכיסא של הרבי (התפילות ביום חול באופן זה החלו רק מאוחר יותר). כך גם הפכנו את ריקוד ה'יחי' לאחר 'לכה דודי' לתופעה חיה ותוססת. הנוכחות הבולטת של הבחורים בריקוד סחפה אליו עוד ועוד חסידים, והפכה אותו בכל שבוע מחדש למשהו שמח מצד אחד ותובע מצד שני. שמחה תובענית שפונה אל הרבי ודורשת את התגלותו תכף ומיד.

השיחות שנאמרו בשבתות של נ"א–נ"ב נראו לנו אז כאילו שהן נאמרו במרחק של שנות אור משנת נ"ה. לאחר שנות בחרות שבמהלכן היינו רגילים ללמוד בכל שבת את השיחה שנאמרה שבוע לפני כן — הרי לשחזר לימוד מלפני כמה שנים נתפס כמשהו רחוק מאוד. מכל מקום, הרגלנו את עצמנו להתמיד וללמוד אותן, ובכל פעם מחדש מצאנו ביטוי, שורה או הערה שלא שמנו אליהם לב עד כה שחידדו עוד יותר את גדולתם של הרגעים בהם אנו נמצאים והעמיקו את מחויבותנו להתנהג בהתאם.

הרב מנחם מענדל וילשנסקי: במוחי חקוקה תמונה מאת השבתות באותה תקופה. זה היה בהתוועדות שייסדו זקני החסידים לאחר התפילה מול מקום קדשו של הרבי בהתוועדות. אני זוכר את אחד השלוחים עומד עם בנו הקטן, ילד כבן שש, ושניהם עומדים בהתוועדות, כאשר הילד עמד על השולחן ומביט בכל החסידים. "איפה הרבי?" שאל הילד את אביו. בהתחלה הוא סימן לו באצבעו "קוק דא", תסתכל פה, והראה לו את מקום הישיבה של הרבי. הילד לא ויתר: "אבל איפה הרבי?" הוסיף להקשות, והאב מצביע לעבר הכסא של הרבי ואומר לו "תראה, הנה הכסא של הרבי". והילד מסתכל ומסתכל, וכעבור כמה רגעים שואל בשלישית: "אבא, איפה הרבי?"

אני בחור צעיר כבן 18, עומד שם ומקשיב לשיחה ביניהם וחושב לעצמי 'רבונו של עולם, מדוע אינך אומר לו שהרבי כמו אליהו הנביא; הרי כל ילד למד וקיבל בפשטות שאליהו הנביא חי בגוף גשמי אך אינו נראה. מדוע אינך מסביר לו זאת? אמור לו שהרבי חי. הוא נמצא פה ממש רק שאין רואים אותו. אך האבא מתעקש ומתעקש שלא לומר זאת. אינני מקנא בו מה שעבר לו בלב.

אני חושב שזו הייתה המטרה שלנו באותה שנת 'קבוצה' — ביטאנו לכולם שהרבי חי, והתנהגנו כמו שרואים את הרבי, והרבי הוא הבעל הבית.

תושבי "קראון הייטס" ביקשו לשמוע: מה אומרים הבחורים?

מאז ומתמיד השפיעו תלמידי ה'קבוצה' בעצם שהותם על תושבי השכונה. תוכלו להצביע על תחומים מסוימים בהם הטבעתם חותם על תושבי השכונה, באותה שנה מיוחדת?

הרב אריה קדם: עצם העובדה שהגענו ל'קבוצה', ויותר מכך, הנוכחות הבולטת שלנו ב–770 לאורך כל שעות היום, שידרה חוסן של אמונה בכך שלא חל שום שינוי. הרבי ממשיך להימצא ב–770 וזהו מקומו עד שהוא יואיל לשוב ולגלות את עצמו אלינו.

תושבי השכונה הרבו להתחכך אתנו ב–770, בעיקר בשעות שהיו באים להתפלל, אך גם בשעות אחרות, והלהט ה'בַּחוּרִי' קרן והשפיע עליהם. כמו כן, רבים מהתושבים אירחו אותנו בסעודות שבת והיינו מחזקים אלו את אלו ומתחזקים אלו מאלו בהתקשרות לרבי.

הרב מנחם מענדל וילשנסקי: בהחלט הייתה לנו השפעה על תושבי השכונה. פעמים רבות הלכנו לבתי התושבים והתוועדנו איתם. אני זוכר את אנ"ש המבוגרים באים ורוצים לשמוע מה התמימים אומרים, והיו מצטרפים להתוועדות השבועית שלנו, בה ר' אורי למברג היה 'ראש המדברים'. מלבד זאת, כל שבוע היה מגיע אורח אחר להתוועד, אורח שהיה חי את הענינים של משיח וגאולה באופן פנימי, כמו ר' משה סלונים ע"ה, ר' בערל ליפסקר ואבי שי', רבים מהתושבים היו מצטרפים ומתחככים עם הבחורים בהתוועדות; ביקשו לשמוע, לדעת, ללמוד ולהתחזק בעצמם.

זכורני שהיה משפיע מפורסם שאמר "באתי ל–770 כדי לשמוע מה הבחורים אומרים". אמנם גם הוא עצמו השפיע עלינו הרבה, וכך צריך להיות — שבחורים מקבלים ממשפיעים ולא להיפך, אבל בזמן ההוא, נקודת החיות הייתה אצל הבחורים ואותה העברנו לאחרים.

הרב מנחם מענדל בליניצקי: היו פעולות רבות שהחלו בקבוצה שלנו, חלקם נמשכות עד היום הזה והפכו להיות חלק מהנוף ב–770 ובשכונה, וחלקם השפיעו ישירות על כלל חסידי חב"ד בכל רחבי תבל.

באופן אישי, היתה לי הזכות בשנת הקבוצה לקחת על עצמי את ניהול ועריכת הקונטרס 'יחי המלך' שהחל לצאת מיד בשבת הראשונה אחרי ג' תמוז תשנ"ד על ידי הרב דוד כהנוב. כבר בתחילת שנת ה'קבוצה' סייעתי לרב כהנוב בהפצת הקונטרס החשוב, שהיווה מים חיים על נפש עייפה פשוטו כמשמעו. יחד עם התמימים (באותה עת) צמח מזרחי ואורי למברג, הפצנו את הקונטרס בבתי הכנסת ובישיבות באזור ניו יורק, ועם הזמן ניסינו להרחיב את ההפצה. אולם במלאת שנה לגליון, ג' תמוז תשנ"ה, הודיע לי הרב כהנוב כי כוחותיו אזלו והוא נאלץ להפסיק את ההוצאה לאור של הגליון. יצויין כי הרב כהנוב עשה זאת במסירות נפש ממש תוך שהוא עוזב את מקום עבודתו ומתמקד אך ורק בשליחות היחידה שנותרה.

יממה קודם כניסת השבת החלטתי שאסור לתת לקונטרס חשוב כל כך להפסיק ונטלתי על עצמי את ההוצאה לאור בסיוע התמימים הנ"ל. תוך זמן קצר נכנסה לתמונה 'קרן המליון' של הרב רחמים אנטיאן ע"ה והקונטרס הפך להיות קובץ איכותי ביותר שמופץ בכל רחבי תבל באלפי עותקים. מאז ועד היום ממשיך הקונטרס לצאת מדי שבת בשבתו, 1098 שבתות ברציפות(!) ללא הפסק.

במהלך השנים התפרסמו לראשונה מעל דפיו של הקונטרס מאות שיחות קודש מאלפות של הרבי מלך המשיח בענייני גאולה ומשיח שמעולם לא תורגמו, כמו גם אלפי כתבי יד קודש ואגרות שפורסמו לראשונה. עבור עשרות אלפי חסידים שהיו צמאים באותם שנים לכל שיחה או אגרת שתחזק את האמונה בנשיא הדור הרבי מלך המשיח — היו אלה זריקות של מרץ וחיות שהציתו מחדש את אש האמונה בבשורת הגאולה והגואל, ובחיותו הנצחית של נשיא הדור.

אמנם על שער הקונטרס מופיע שהוא יוצא לאור על ידי תלמידי ה'קבוצה' (במסגרת אגו"ח באה"ק), אך בפועל העריכה וההוצאה לאור נותרה בידי במהלך כל השנים הללו, תוך שאני מסתייע רבות בתמימים כדי להפיץ אותו לכל רחבי תבל. כיום הוא מודפס מדי שבוע בכעשרת אלפי עותקים ומופץ בחמשה מקומות שונים בעולם: ב–770, בארץ הקודש, בלוס אנג'לס, באוסטרליה ובקנדה. הגיליון גם נשלח באימייל למקומות רבים נוספים וישנם עוד יוזמות פרטיות במקומות שונים שמדפיסים את הקבצים ואני נחשף להם מדי פעם.

מאז גם יצאו לאור לפחות עשרה ספרים שמבוססים על החומרים שהדפסנו בחוברות אלו.

אני יכול לומר בבירור שאלולא הרוח העצומה שקיבלתי בקבוצה תשנ"ה ש"חייבים לעשות משהו בשביל ההתגלות" לא הייתי עומד בעקשנות כזו בהמשך ההו"ל על כל הכרוך בזה.

צמרמורת חלפה בקהל

תוכלו לספר על רגעים מיוחדים שנחרתו בלבכם ובהרגשתכם מהשנה ההיא?

הרב מנחם מענדל בליניצקי: ראשית, היו לא מעט כאלה. היו רגעים שחשנו בהם שהנה עוד רגע קט פוקחים את העיניים ורואים את הרבי מלך המשיח במלא עוזו ותפארתו מלך ביופיו. ולאידך, רגעים קשים של געגועים וחשבון נפש לצד התביעה עד מתי?!

רגע אחד שלא אשכח היה בקריאת התורה של ש"פ שמות תשנ"ה, כאשר הבעל קורא הרב סלוין קרא את דברי משה רבינו להקב"ה "והן לא יאמינו לי" והחסיר את המילה "לי". מקצה עד קצה של בית המדרש נשמעה הזעקה: "לי, לי, לי…" מסתבר שהתיבה "לי" נשמטה מספר התורה הזה! כל קהל האנשים נשים וטף שנכחו אז, חשו בזעזוע ובצמרמורת שעברה בכל הגוף לאור משמעות הדברים, דווקא בפרשה זו, באמצע דו–שיח נוקב בין גואלם של ישראל להקב"ה על הגאולה ממצרים והגאולה העתידה לבוא, ובמיוחד במילים אלו שמבטאות את הכאב הגדול של משה רבינו על חוסר האמונה…

הרב אריה קדם: רגע מרטיט היה בעת שעמדנו ב'זאל' הקטן סמוך לכניסת יום הכפורים, והמתנו לשמוע את קולו של הרבי מברך אותנו ב'ברכת הבנים'. היה זה שילוב של כמיהה וערגה עם אמונה וביטחון, שקשה להעביר למי שלא חש זאת בפועל.

כמו כן, ביום שמחת תורה, בעת שהעלו את הרבי ל'חתן בראשית' — בפעם הראשונה בלי שיראו אותו ובלי נוכחותו הפיזית. אנו הבחורים חששנו שאולי חלילה יהיה מי שיעֵז לחולל שינוי ולא לקרוא לרבי כרגיל. ברם זכור לטוב אותו חסיד, הרה"ח שמואל בוטמן, שהסיר את הספקות ונטל על עצמו את היוזמה לקרוא לרבי 'בשם ומלכות', מתוך אמונה פשוטה שבוודאי הרבי עולה כעת לתורה. בזמן אמת, העיניים דמעו — אבל קרנו מאושר. הלב נצבט — אבל זרח מאמונה. זה היה מין סוג של 'מכה בפטיש' — הכאה בפטיש של שופט העולם שמציב עובדה חד משמעית, ברורה ולוהטת: הרבי חי וקיים.

הרב מנחם מענדל וילשנסקי: היו הרבה רגעים שהשפיעו עלי, אבל אני רוצה להזכיר דווקא את האיש שהכי השפיע עלי, הלא הוא המשפיע והר"מ בחסידות הרב מיכאל גולומב. ראיתי אותו אז באמונה הפשוטה והישרה שלו, בלימוד החסידות שלו; ראיתי חסיד מבוגר שבטל ומבוטל ברמ"ח ובשס"ה לרבי. בכל מוצאי שבת בעת הוידאו, ראיתי אותו מסדר את הסירטוק ואת הגאטרעל שלו ומתנדנד ממש כאילו הוא עומד בפני הרבי ושומע שיחת קודש. הוא הראה לנו שהרבי פה, ממש פה, בלי פירושים. ההנהגה שלו השפיעה עלי רבות ברגעים הכי משפיעים.

לסיום אני רוצה לומר: הלימוד שלנו בחצרות קדשנו היה ביתר שאת וביתר עוז. באתי לרבי כתמים שמאמין ברבי ובמשיח, אבל את ההרגש שהרבי הוא הבעל הבית, קיבלתי שם, ב–770. זה השינוי שהפנמתי ביתר שאת באותה שנה.