מה שבידינו לעשות ומה שלא • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!
אנו נמצאים בימים שבין ט"ו סיון יום המאסר של הרבי הריי"צ לבין חג הגאולה י"ב תמוז, ימים אלה הם ימי המאסר, בהם שהה אדמו"ר הריי"צנ"ע בייסורים גדולים.

כידוע הרבה חסידים היו במאסר ברוסיה על הפצת יהדות, ביניהם המשפיע הנודע הרה"ח מענדל פוטרפס שעם כל קושי המאסר וההחלטה הנועזה לשמור שבת וכשרות ללא פשרות, עם כל זה העיד על עצמו ר' מענדל "שלא נפל ברוחו".

אחד הסיפורים המיוחדים היה כשנכנס ר' מענדל לתא המאסר תפס לעצמו פינה והתחיל לשנן תניא בעל פה, שנכנס הסוהר לקחת פרטים וראה את ר' מענדל אמר "עוד אחד שמדבר לעצמו"?! הבין ר' מענדל בחושיו העדינים שישנו עוד חסיד בכלא זה שמשנן תניא בעל פה, הוא החליט להתיידד עם הסוהר ולאחר זמן מה שאלו "איפה נמצא עוד חסיד כמוני עם זקן ופאות בכלא זה"? ענה הסוהר "אכן, שני חדרים ממך ישנו עוד אחד כמוך".

בקשו ר' מענדל שיגיד לאותו חסיד "שבשעה חמש יחכה ליד פתח הצינור", (הצינור היה שביל השירותים שעבר בין כל החדרים) ואכן בשעה חמש ר' מענדל צעק בפתח הצינור שבחדרו "האם אתה בשמחה"?? והתשובה שהתקבלה הייתה "אכן, אני בשמחה"! שאלו ר' מענדל "מי אתה"? התשובה הייתה "משה וישצקי", ר' מענדל מאוד שמח שהרי זה חברו משכבר הימים, ואז שאלו "משה, מה שלומך"? וענה "ברוך ה', אבל לצערי חסר לי תפילין, ידעתי שעוקבים אחריי ואני צפוי להיעצר ולקחתי איתי תפילין בכיס אך כשתפסו אותי היה זה כאשר הייתי בשירותים ולא יכלתי לקחתם", השיב לו ר' מענדל "גם אני ידעתי שיעצרו אותי, ולכן לקחתי עימי שני זוגות תפילין על מנת לתת למי שייחסר וכמו כן יש עימי כמה חתיכות מצה שהעביר לך עם הסוהר".

הסיפור הזה מדהים מכמה בחינות, היבט על חסיד ששקוע בתניא בעל פה, היבט על חסיד שמוצא תושיה לתקשר עם יהודי נוסף אפילו ב'דרך לא דרך', דאגה ליהודי בנושא תפילין ומצות אפילו על "חשבונו", אבל ה'שפיץ' של העניין זה שר' מענדל שואל דבר ראשון "האם אתה בשמחה"?

ידוע שברכב השעון הכי חשוב הוא שעון החום, (אם ח"ו חום הרכב עולה מעל הנורמה, הרכב עלול להישרף), כך גם בעבודת ה' (רק הפוך) מד החמימות והשמחה צריך להיות בתוקפו גם כאשר ח"ו נמצאים במצבים קשים. וזה מה שהרבי אומר ש'שליח' זה בגימטריא 'שמח', ועם י' כוחות הנפש נהיה 'משיח'.

רגישות בחינוך
ישבנו בהתוועדות בחול המועד פסח עם כמה אנשי חינוך ואחד מהם סיפר שהיה מחנך שכתב לרבי מלך המשיח עשרה כללים בחינוך וביקש שהרבי יגיהה אותם.
ענה לו הרבי "הכללים נכונים אך שכח את הכלל החשוב מכל והוא: "שבחינוך אין כללים", היינו שישנם דברים רבים בלתי צפויים בנפש המחונך וצריך רגישות יתרה…"

אותו איש חינוך הוסיף וסיפר מניסיונו, שבאחד השנים חילק אחד הר"מים, משלוחי מנות לכיתתו ואחד התלמידים (מילדי הרווחה) ביקש משלוח נוסף, המורה עמד על שלו שכל תלמיד מקבל משלוח אחד בלבד, התלמיד התעקש וביקש שוב ושוב והמורה סירב, התלמיד הלך לפנימייה והתחיל לשבור דברים, המדריכים ניסו לעצרו ולהעמידו במקומו, אך ללא הצלחה…
בשלב מסוים המורה אמר לאחד המדריכים קח משלוח מנות ותן לו (לא בשמי) ובלבד שיירגע… ב"ה התלמיד נרגע ואז קרה דבר מופלא, בהפסקת הצהריים הר"מ הנ"ל היה בביתו ולפתע דפיקות בדלת, הוא פתח את הדלת ולא האמין למראה עיניו, התלמיד המופרע הנ"ל, הושיט לו את המשלוח מנות ואמר לו "המורה, רציתי להביא לך משלוח מנות בהוקרה".

והמסר כנ"ל, בחינוך אין כללי ברזל, צריך לגלות רגישות, והרבה פעמים תלמיד שנראה נגד המורה בעצם כוונתו לטובה… אלא שלא יודע לבטא זאת נכונה…
סיפור דומה עם מסר היה ממקרה שהיה עם מורה מסור שעשה מאמץ להגיע כל יום לפחות חמש דקות לפני תחילת הלימודים, דהיינו בשבע חמישים וחמש.
יום אחד קם מאוחר ואיחר את האוטובוס והחליט לקחת מונית על מנת להגיע בזמן, הוא הגיע לכיתה בשמונה ודקה, בפתח דלת הכיתה חיכה לו תלמיד ומראה באצבעו על שעונו, המורה היה בטוח שהתלמיד מעיר לו על איחור הדקה. הוא רתח מזעם בתוך ליבו ורצה להתפרץ על התלמיד, אך הצליח להתגבר ולהכניס את התלמידים לכיתה ולהתחיל בתפילת השחר. בהפסקת עשר, ניגש התלמיד למורה ואמר בתמימות "המורה, לא אמרתה לי תתחדש, על השעון החדש!", הבין המורה שכוונת התלמיד שעמד בפתח הדלת בשמונה ודקה היה להראות לו את השעון החדש ולא חלילה להעיר לו הערות…

אפשר לסכם את הנושא בשלושה כללים – רגישות, רגישות, רגישות.

עולם ההשתדלות

הרבי הריי"צ כותב ברשימת המאסר שכאשר הלך בין המשרדים, התיישב באחד המסדרונות לנוח מעט. והתחיל לחשוב מה נעשה בביתו בשעה זו, המחשבה על המשפחה הכריע אותו, וכן המחשבה שמא לקחו את כתבי יד קודש של החסידות גם כן לכלא שברה את ליבו, ואז אמר לעצמו "דום מלהרהר"… והאלוקים מה?!?! מי עשה כזאת?? מי פעל כזאת??
הלא הכל מאת האלוקיים.

אמת הדבר… בעל הנני, אב הנני, חותן הנני, אוהב ואהוב הנני, הם תלוים בי ואני תלוי במי שאמר והיה העולם, אנכי עשיתי המוטל עליי והאלוקים יעשה את אשר עלה ברצונו יתברך, וברגע זו יצאתי מרפש מעמדתי ועליתי בשמי רום, באמונה טהורה וביטחון גמור באלוקים חיים ובזכות אבות הקדושים".

אינני מתיימר לפרש את דברי הרבי הריי"צ, אך חסידים מסבירים שהרבי הריי"צ הרי יכול היה לפעול שלא יגיע בכלל לבית הכלא, אך רצה בהסכמתו לתת לחסידים כוח שעל ידי המאסר שחווה בעצמו, נפעל העניין "שגופא בתר רישא אזיל" (הגוף הולך אחר הראש), מכך שאם ראש בני ישראל עובר את המכשול והניסיוניות של הקומונסטים כך כל בני ישראל יעברו זאת, ובפרט שהרבי הריי"צ סיפר לפרטי פרטים את הקורות איתו ואת רגשותיו, והרבי מלך המשיח ביקש לפרסם זאת ושלח את רשימת המאסר ללומדה.

הרי שאפשר לומר לעניות דעתי שהמאסר מלמדנו את העניין של "אנכי עשיתי את המוטל עלי והאלוקים יעשה את אשר עלה ברצונו יתברך".

כלומר, היהדות דורשת מאמץ והשתדלות, ובנושא התוצאות וההישגים הם בחשבונות שמיים, כמו שכתוב "אתה יודע רזי עולם", וכך רואים בחיי השליחות שהרבה פעמים עושים אירוע למאות אנשים ובפועל באים כמה בודדים. וכן בנושא החינוך והזוגיות הרבה פעמים משקיעים את הנשמה ולא רואים תוצאות… על כך אומר הרבי הריי"צ תכניס את האלוקיים לתוך העסק ותאמר לעצמך שעל אף שעשיתי את כל המוטל עליי, האלוקים יעשה את אשר עלה ברצונו וברגע זה תצא מרפש מעמדך ומטיט מצבך…

מסופר על בנו של רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק ע"ה, שהגיע ליחידות אצל הרבי וסיפר לו את הסיפור, שבזמנו היה בחור אמריקאי שרצה ללמוד בארץ הקודש  והוריו התנו את נסיעתו לארץ רק אם תהיה לו משפחה "אומנת", כי חששו מהמצב הרגיש שהיה עם הערבים והבריטים באותה עת. הרב פרנק שמע על כך, והסכים לקחת חסות על הבחור.
הבחור הגיע לארץ ולמד בישיבת חברון, לדאבון הלב שהגיעו מאורעות תרפ"ט נרצח הבחור הי"ד, הרב פרנק היה שבור ורצוץ מהסיפור שהרי לקח עליו את האחריות על הבחור, וארשת עצבות היית על פניו כל חייו. בכ' בכסלו תשכ"א נפגש הבן עם עיתונאי ומתוך הדברים הועלה הסיפור של הבחור, העיתונאי שאלו "האם ידוע לך מה התפתחות הדברים שקרו עם אביו של הבחור שנרצח?", הוא ענה שלא, סיפר לו העיתונאי "דע לך שלאחר הרצח, אב הבחור שהיו לו קשרים בסאנט האמריקני, תבע להגביר את השמירה על חברון מצד האנגלים וכן פעל לאישור כניסה לרבע מיליון יהודים מפולין לארץ ועל ידי כך ניצלו מהשואה. (אבא של חבר שלי היה בקבוצת הרבע מיליון שניצלו מהשואה"). הבן של הרב פרנק ששמע איזו ישועה גדולה צמחה לאחר הרצח של הבחור, נסע ישירות לאביו בירושלים, למרות קשיי הנסיעה באוטובוסים באותם השנים, אבל רצה לבשר לאביו את הבשורה כמה שיותר מהר, כשהגיע אליו וסיפר לו זאת, אמר לו אביו "החייתני!!", למחרת בכ"א כסלו נפטר הרב פרנק, שמח הבן שלפחות שימח את אביו לפני פטירתו ונפטר בבשורה טובה, כך שאם הייתי ממתין לפגישתנו – לא הייתי מוצאו".

הרבי שמע והשיב מיד: "זה מה שאני אומר תמיד לחסידים, אסור לעכב מעשה טוב אפילו רגע…".

אף אנו נאמר שכל בשורה טובה שיש לנו לספר לרבי, לא נתמהמה… כל אדם שיש לו בשורות טובות ורוצה לגרום נחת רוח לרבי, עליו לכתוב זאת לרבי ולספר, מה שבוודאי יזרז את הגאולה האמיתית ברגע זה ממש.

לחיים חסידים!! יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!!