שעה ו-4 דקות צפו הרבי והרבנית בוידאו מפעילות ה'טנקים'

מאת: הרב דוד נחשון. הביא לדפוס: שניאור זלמן נוימן

בסיום ה'שבעה' אחר הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא ע"ה, הרבי מלך המשיח שליט"א ביקש שיערכו התוועדות בביתו הק'.

החסידים נרעשו. כל השנים הם נמנעו מלהיכנס לבית הפרטי של הרבי והרבנית, אפילו השתדלו לא ללכת על המדרכה הצמודה להבית – והנה כעת "הביאני המלך אל חדריו". התרגשות רבה לצד רעד אחזו בכולנו שעה שהתוועדנו בארמונו של המלך.

חסידים רבים הגיעו לזכות להשתתף בהתוועדות נדירה זו. מלבד תושבי השכונה, התמימים, והשלוחים, הגיעו אז חסידים מכל העולם כדי לנחם ונשארו עד אחרי ה'שבעה, כך שהתקבץ קהל רב. כדי שכולם יוכלו להשתתף בהתוועדות, ערכו אפוא משמרות כשכל עשר דקות, יצאו אלו שהשתתפו ופינו את מקומם לבאים בתור.

ישבתי על המדרגות בבית הרבי, ובדיוק הרבי יצא מחדרו

גם אני זכיתי לשהות באותם ימים אצל הרבי (לצורך עניני הטנקים). הגעתי עוד לפני ההסתלקות וההלוויה, והייתי נוכח עד אחרי 'השבעה'. כשביקשו באותה התוועדות לצאת, עברתי לשבת על המדרגות העולות לקומה השניה בבית המלכות.

בשעה תשע וחצי בדיוק, השעה בה הרבי מתחיל תמיד את הפארבריינגען'ס ב–770, ראיתי לפתע את הרבי בקומה השניה יוצא מחדר אחד לחדר שני, בעודו מסתכל למטה מבט מהיר.

בהתוועדויות אחרי הסתלקות הרבנית הרבי חזר על הפסוק "והחי יתן אל לבו", והורה ללמוד ממנה ומהנהגתה.

אשתף אפוא בכמה סיפורים אישיים – סיפורים פשוטים לכאורה, חלקם 'דקים' ועדינים, אבל דווקא בדברים הקטנים אתה רואה את העדינות, הרגישות והאהבה של הרבנית לחסידים, לתמימים ולכלל אנ"ש. כיצד כל עניינה של הרבנית היה לתת לזולת.

פתאום הרבנית חיה מושקא נכנסה לחדר

כשהייתי ב'קבוצה', זכיתי לעזור בבית הרבי הריי"צ בנקיונות ובהכנות לחג הפסח. היה זה מיד בימים שלאחר פורים תשכ"ט. כשנקראתי לתפקיד, נאמר לי שביכולתי להביא עמי עוד בחור. קראתי אפוא לחברי נפתלי אסטולין (שה' ישלח לו רפואה שלמה).

עבר יותר מיובל שנים מאז, אך אני זוכר היטב את אותו ערב בו עבדנו יחד במטבח. ישבנו על הרצפה וניקינו את הצלחות שהוצאנו מהארון.

אולי יש כאלה שהיו שמחים לעבוד בבית הרב, אבל אני לא טיפוס כזה. קראו לי אז הגעתי. ישבנו בקבלת עול כזו, מכווצים, בכזה מקום אתה לא יושב ב'התפשטות'…

פתאום נכנסה הרבנית חיה מושקא, ניגשה אלי, ושאלה "לא חם לך? תוריד את הסוודר! תרגיש בבית".

ראיתי את העדינות והרגישות שלה גם לבחור זר.

היא רצתה שארגיש יותר טוב. לפני שיצאנו, היא לקחה מהשולחן שתי מפיות בתוכן היו שוקולדים צבעוניים (עדשים), ואמרה "זה מהאמא", ונתנה לי ולנפתלי.

הרבנית אמרה: מסתמא אתם רעבים…

בהזדמנות נוספת באותה תקופה של נקיונות של ערב פסח, אמרה לי הרבנית "מסתמא איחרתם את ארוחת הערב". האמת היא שאכן היינו מגיעים בין השעה 7 ל–8 – בדיוק זמן ארוחת הערב בחדר האוכל. אך עניתי "לא לא, הכל בסדר…"

אבל באמת, היינו כל כך רעבים… הרבנית הרגישה בכך ודאגה לנו. לפני שיצאנו אמרה לי, "כאן מונח לכם סנדוויצ'ים". היו שם שתי שקיות נייר של סנדוויץ' עם בשר לכל אחד.

עמדה מהצד וחיכתה שנסיים את השיחה

מדי יום רביעי בלילה הייתה הרבנית נכנסת לחדרו של הרבי, ואחר כך הרבי נסע איתה הביתה. בכל יום היא הגיעה לבקר את אמה הרבנית שגרה בקומה השניה של 770.

זכורני שפעם עמדתי עם ידידי (להבחל"ח) הרב יקותיאל ראפ ליד המעלית ופטפטנו להנאתנו. עוד אנחנו עומדים ומדברים, שוכחים מהעולם, ופתאום שמנו לב בזוית העין שהרבנית עומדת מהצד ומחכה בשקט, לא רוצה להפריע לשיחה "החשובה" שלנו… עמדה ולא אמרה מילה.

מיד קפצנו, ביקשנו סליחה, והזמנו בעבורה את המעלית. היינו כל כך נבוכים… אך הרבנית נתנה מבט מרגיע של 'הכל בסדר'. ראינו את הרגישות שלה גם בניואנסים.

לפעמים מדברים מילים גבוהות. אבל צריך פשוט להיות בן אדם; מענטש'לכקייט. לחשוב על הזולת. דברים קטנים.

בסוף שאל הרבי "אפשר להפעיל את זה עוד הפעם?"

לרבנית היה אכפת כל–כך מכל העניינים של הרבי שליט"א, מהפעילות ומהשלוחים.

במלחמת לבנון פעלנו עם ה'טנקים' זמן רב לצד כוחות הצבא. נכנסנו באישור מיוחד שקיבלנו מבכירים בצבא. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאזרחים נכנסו לאזור הקרבות, תחת אש ממש, בתוך ביירות ובשאר אזורי הלחימה בלבנון.

באחת הפעמים ר' לייבל מוצ'קין הגיע לבקרנו, והביא אתו את הצלם ר' לוי יצחק פריידין. הוא צילם והסריט רבות את הפעילות, לצד ההפצצות…

כשנגמרה המלחמה, כתבתי לרבי מה"מ שיש לנו הסרטות מהפעילות במלחמה. כמו תמיד, היה צורך לגייס כספים עבור הפעילות של הטנקים ושל צבאות ה'; חשבתי אפוא לערוך סרט כדי להראות לתורמים. הרבי מאוד עודד להוציא את הסרט, ובירך. ראיתי שהפעילות חשובה לרבי כבבת עינו.

עם ארגז שלם של סרטים לא ערוכים, נסעתי ליהודי בשם דב לדרברג שהתגורר בירושלים, והוא התחיל לעבוד על עריכת הסרט. זו היתה עבודה קשה ומורכבת, אבל בסוף יצא ב"ה סרט יפה באורך 32 דקות (היום עושים דקה וחצי וזה כבר יותר מידי לאנשים… אבל אז סרט היה סרט…).

טסתי עם הסרט ל–770. לבקשת הבחורים הקרנו אותו בזאל הגדול ודיווחתי על כך לרבי.

קניתי מקרן באמצעותו אוכל להראות את הסרט לגבירים, או בערבי התרמה שונים לטובת הטנקים.

יום אחד ניגש אלי המשב"ק ר' חס"ד הלברשטאם וביקש ממני אם אוכל לתת את המכשיר לרבנית. הבאתי לו כמובן. הוא אמר שיחזיר מיד אחרי שהרבנית תסיים להשתמש בזה.

לאחר שהראה את הסרט לרבנית, סיפר כי היא התרגשה והתפעלה מאוד. הוא ביקש אפוא להשאיר את המכשיר יום נוסף, וכמובן שמחתי על כך. עם סיום השימוש, הוא החזיר לי את המקרן, אבל כעבור כמה ימים הוא שוב ניגש ושאל אם אפשר לקבל את זה פעם נוספת. כך אירע פעמיים או שלוש. החלטתי אפוא להשאיר לרבנית את המכשיר, ואני אקנה לעצמי מכשיר נוסף (על אף שזו היתה הוצאה גדולה).

אחר כך סיפר לי מה שהיה בבית הרבי: כשהרבי נכנס הביתה, המכשיר היה על הכסא והרבנית הסתכלה על הרבי, והרבי עשה תנועה קלה עם הראש. היא ביקשה אפוא מחס"ד שהרבי רוצה לראות את הסרט.

הרבי ראה את הכל בעמידה, סרט של 32 דקות, בעודו מחייך כמה פעמים באמצע. לבסוף שאל הרבי "אפשר להפעיל את זה עוד הפעם?" חס"ד חשב שהרבי מתכוון לראות בהזדמנות אחרת, אז הוא 'השאיר הוראות' ואמר: "צריך רק ללחוץ על הכפתור הירוק". אך הרבי אמר "נו..", כלומר, הוא רוצה לראות את זה שוב עכשיו, וכך היה…

למעשה הרבי הקדיש לכך שעה ו–4 דקות! כאשר אנחנו יודעים מה זה אפילו עשר שניות אצל הרבי,
•
לפעמים ישנה מחשבה שאולי הדברים קצת מוגזמים וכד', אך כעבור זמן שמעתי גם ממקור נוסף על היחס המיוחד של הרבנית לסרט.

הייתה זו הגב' לואיז הגר מלונדון, שהיתה מקורבת לרבנית, והיא סיפרה כי פעם אחת נכנסה לבית הרבנית, וזו שאלה אותה אם היא רוצה לראות דבר מאוד מעניין. ואז הראתה לה את הסרט של הניידות. בהמשך דיברה על זה בצורה חזקה ובהתפעלות רבה על ההתמסרות ומסירות הנפש של החיילים של הרבי, וכמה הם אוהבים אותו.

בהשגחה פרטית, יצא לי לאחרונה להיפגש עם גב' הגר, והיא סיפרה הכל ואשרה את הפרטים.

הנושא של הפעילות 'בער' ברבנית, להביא את הגאולה.

הרבנית סבבה סביב הטנק בהתפעלות

הסיפור הבא היה בשנת תשד"מ (או תשמ"ה).

כיון שידעתי שהרבנית מאוד מתלהבת מהטנקים, הגעתי למסקנה שאת הטנק החדש, החמישי, נעמיד ליד הבית של הרבי מלך המשיח. בכל פעם שרכשנו בארה"ב טנק חדש, השארנו אותו מול 770 שבוע–שבועיים עד לנסיעה דרך הים לארץ הקודש, כדי לעשות לרבי נחת רוח. אך כעת הגעתי למסקנה שצריך להעמיד את הטנק גם מול הבית של הרבי. רציתי שהרבנית תראה אותו.

הגענו בבוקר, ועמדנו ליד הטנק. עמי היו גם ר' יענקל טילסון, ר' עקיבא מרשל, ור' אבי טאוב ע"ה. חיכינו שהרבי ייצא מהבית וילך ל–770 לשחרית. מה שלא ידענו – ועל כך שמענו בהמשך מהמשב"ק – את אשר קרה באותם רגעים:
הרבנית הסתכלה מהחלון ושאלה את הרבי האם זה הטנק של נחשון, והרבי ענה בחיוב.

כשהרבי יצא מביתו ונסע ל–770, גם אנחנו הלכנו. אחר כך נודע לנו שהרבנית אמרה שהיא רוצה לרדת לראות את הטנק מבפנים. כיוון שלא ידענו על כך, לא היה במקום מישהו שהיה ברשותו מפתח, אבל הרבנית הלכה מסביב לטנק בהתפעלות.

היו עוד שני סרטי וידאו שהכנסתי לרבנית. ב'מסיבת תה' הראשונה שערכנו בלונג איילנד לטובת פעילות הטנקים, שם דיבר שגריר ישראל באו"ם ביבי נתניהו. הוא דיבר על הטנקים ומסירות נפש, ועל הרבי.

כנסתי לרבנית את הוידאו ממה שהוא דיבר, שמו את זה פעם במלוה מלכה. והרבנית אמרה אז, שכשהוא צעק חזק (באנגלית) 'אני יהודי, יש לי תפקיד' היא מאוד התפעלה מהאמירה החזקה הזו.

ברכות ליום הנישואין

כאשר נסעתי עם אבי טאוב ע"ה בשליחות לרוסיה, התוועדנו בין השאר בביתו של החסיד ר' געצ'ע ווילנסקי, איש מסירות הנפש שהיה קשור לרבי באופן מיוחד. ישבנו והתוועדנו יחד, ועמנו היו גם נחום תמרין וסאשה לוקצקי.

זה היה בי"ד כסלו תשמ"ח, תחילת שנת השישים לחתונת הרבי והרבנית. הוא ביקש שנסריט אותו, ונעביר לרבי ולרבנית. כאן הוא החל לברך ולברך; הוא איחל שיזכו ללכת ל'חתונת היהלום' והתחיל לבכות, וברך ברכות ממש מהלב. זה היה מאוד מרגש.

הספקנו להביא את זה לניו יורק, והרבנית עוד ראתה את זה לפני הסתלקותה.

נתניהו הגיע לנחם והרבי בכה

לא אשכח שבאנו אז במהלך 'השבעה', ביום שישי, הגעתי עם ביבי נתניהו לניחום אבלים. ראיתי אז מחזה שלא ראיתי קודם לכן: העיניים של הרבי דמעו (זה היה "שלישי לבכי"), אבל כשעברנו, הרבי מאוד חייך. נושא הפכים. כזו אהבת ישראל; הדמעות יורדות, אבל הרבי שם את העצב בצד, וחייך לנתניהו…

הרבי אמר אז על הרבנית, כי אף אחד לא יכול לשער מי היא היתה.

הרבי רצה את ספר התורה של הרבנית לידו

לאחר פטירתה של הרבנית, הרבי דיבר בשבת על כך שיש לעשות דברים לעילוי נשמת הרבנית, אך שיהיה באישור הרבנים, ושלא יהיה הסגת גבול וכד'.

בעקבות כך החלטנו לכתוב ספר תורה ע"ש הרבנית, וכן לרכוש טנק חדש ע"ש הרבנית, ולהוסיף בפעילות בצבאות ה'. בעקבות אותה החלטה, הוצאנו את הגליון "במחנה צבאות השם".

אמר לי אחר כך אחד המזכירים, כי הגליון נמצא קבוע על המיטה של הרבי בחדרו. עם הזמן קיבלנו גם התייחסויות רבות מהרבי לגליון, כולל הערות על ציור הכריכה וכו'.

ספר התורה תוכנן מלכתחילה כי הוא יוכנס לטנק, ויהיה נייד, ומשום כך עשינו אותו קטן. אך בהמשך זכינו לסדרת התייחסויות מיוחדת מאוד מהרבי בקשר לספר התורה ולסיום (כתבה נרחבת על כך פורסמה ב'בית משיח' גליון 279). בעקבות כך חשבתי כי אולי הרבי רוצה שנשאיר את הספר אצלו. כתבתי לרבי כי תכננו להכניס את ספר התורה לטנק, אבל אם הרבי רוצה אחרת, כמובן נעשה בהתאם.

הרבי כתב "אין מטלטלין ספר תורה ממקום למקום".

שאלתי את הרב מארלאו, רבה של קראון הייטס, מה הכוונה, הרי יש נוסעים ששולחים עמם ספרי תורה, ואף הרבי עצמו שלח ספרי תורה לארץ ישראל? הרב מארלאו ענה שהרבי מתכוון שזה יישאר כאן, "אבל הוא רוצה שזה יבוא מצידך"…

כתבתי לרבי שאנחנו נותנים את ספר התורה מתנה לרבי, "והיתה איתו תמיד כל הימים".

כשהרבי קיבל את המכתב הזה, אמר בקורת רוח מרובה למכיר הרב גרונר "ספר התורה נשאר כאן!"

זה היה בראש חודש אדר תשמ"ט.

הקריאה הראשונה הייתה בבית של הרבי, ובתום הקריאה, כובדתי ב'הגבהה'. לפני מוסף, כאשר הרבי עלה לחדרו בקומה השניה להניח תפילין ר"ת, הרבי עבר לידי ופנה אליי באומרו בפנים מאירות: "יישר כח!"

_____________________

כ"ב שבט – ציון דרך משמעותי בדור השביעי

ב'דבר מלכות' אומר הרבי, כי מיום כ"ב שבט התחילה תקופה חדשה בנשיאות, השלב השלישי והאחרון.

חסידים התוועדו על כך, והבינו שקרה מקרה על דרך מה שהיה אצל אדמו"ר הזקן, כאשר הרבנית דבורה לאה הסתלקה תמורתו כדי להמשיך את ההנהגה – כך כל העניין שהיה במשפט הספרים, כאשר הרבי אמר שהם בעצם מתכוונים לכסא המלוכה, "נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד", אך הניצחון במשפט הספרים היה בזכות הרבנית. בעצם, כשחושבים על כך, הרבנית נתנה את החיים שלה בשביל שהרבי יוכל להמשיך את הנשיאות ולהתגלות כמלך המשיח.

כלומר, הסתלקות הרבנית זה לא עוד תאריך, עוד יארצייט, אלא שלב בגאולה; הרבנית היתה מוכנה למסור את נפשה בשביל שהכתר ימשיך להתנוסס בראש המלך.
הרבנית מסרה את הנפש בחייה, ומסרה את חייה עצמם כדי שלא תהיה שום הפרעה להמשך המלוכה.
העובדה שהרבי מה"מ קובע זאת כעובדה, כי מכ"ב שבט, התחילה תקופה חדשה, המשמעות של זה שכ"ב שבט, אינו עוד תאריך כרונולוגי, אלא מתחילה תקופה האחרונה שמביאה לגאולה.
רק חודשיים ועשרה ימים אחרי הסתלקותה של הרבנית, הרבי אמר שיחה שהיא 'אבן דרך' לחסידים בענין 'יחי'. השיחה נאמרה בב' ניסן תשמ"ח, בה הרבי מגלה לנו את הענין שמוסיפים חיים למלך על ידי הכרזת 'יחי'.
בכל שנות הנשיאות הרבי דיבר ב'קאך' על משיח, ולאורך השנים כולן ידענו שהרבי הוא מלך המשיח – אבל אבן דרך חדשה המציינת כי הנושא הגיע לעולם שלנו, וכי ממש נוגעים בגאולה – היה כ"ב שבט; עובדה היא, כי זמן קצר לאחר מכן גילה לנו הרבי את הענין של 'יחי', גילוי מופלא שלא היה כמותו עד אז.
עלינו לחשוב ולפעול כל הזמן בענין של קבלת המלכות של הרבי. איננו יכולים להישאר שאננים. צריכים לדאוג שעוד יהודי ועוד יהודי יחתום על קבלת המלכות ויכריז 'יחי אדוננו'.
המשב"ק ר' מאיר שלמה יוניק פנה פעם לרבנית ואמר: "נו, המשיח נמצא אצלך בבית. אז תגידי לו שיתגלה!" הרבנית ענתה "את זה אתם צריכים לעשות"… היא לא שללה את הענין, היא קיבלה את זה; היא יודעת שאצלה בבית נמצא המלך המשיח, אבל "אתם צריכים לעשות". בכך גילתה לנו את הענין של קבלת המלכות, "זה אתם צריכים לעשות".
הרבנית דאגה שיהיה המשך משלשלת הזהב, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, ושכל הענין של ליובאוויטש ימשיך עד כי יבוא שילה, ולשם כך מסרה את חייה.
אם הרבנית אומרת ש"אתם צריכים לעשות את זה", במילים פשוטות אנחנו צריכים לקבל על עצמנו את המלכות. ואכן, כבר אז פעלנו שכולם חתמו על קבלת המלכות, אך צריך להמשיך עם זה הלאה; שכל עם ישראל יחתמו על קבלת המלכות. הרבי כל כך רוצה את הענין של קבלת המלכות.
בקיץ תנש"א פעלנו רבות בענין ההחתמות על קבלת המלכות, וקיבלנו תשובות ועידודים מיוחדים מהרבי מה"מ שליט"א. בהמשך, גם הנשים פעלו בכך רבות. בהזדמנות מסוימת הן הגישו לרבי חבילה גדולה של טפסי קבלת המלכות. המזכיר רצה לסייע לרבי לסחוב את החבילה, אך הרבי אמר "הרי זה שייך אלי"!
והדברים מדברים בעד עצמם…