שיחת חג עם הרב מיכי יוספי • מרתק

ראיין: הרב שלום בער קרומבי, בית משיח

הרב מיכי יוספי הפך בשנים האחרונות לשם נרדף לעולם הנפש והטיפול של תורת החסידות. הוא מרצה באוניברסיטת בר–אילן ומהמורים הבולטים במרכז "בית הבעל–שם–טוב" בירושלים, שם מעביר קורסים מעמיקים בתורת הנפש של החסידות. סדנאותיו ברחבי הארץ כוללות גם כלים מעולם הטיפול והוא נחשב אף למרצה מבוקש בשיטות טיפול אלטרנטיביות וסדנאות ניו–אייג' להעצמה אישית ושינוי. הוא נמנה על תלמידיה של ימימה אביטל ז"ל, מי שנחשבת עד היום לפורצת הדרך בעולם הטיפולי האלטנרטיבי ואף זכתה לקשר עם הרבי. אך את עיקר החידוש של עולם הנפש הוא מוצא דווקא בחסידות חב"ד ומאמרי אדמו"ר הזקן. בהרצאותיו ברחבי הארץ והעולם הוא מלמד כיצד תורת החסידות מעניקה לאדם כוחות בחיי היום–יום. אחת מסדנאותיו המבוקשות מיוסדת על מכתבים מאגרות קודש של הרבי, מתוכם הוא מלמד כלים לשינוי, העצמה וריפוי הנפש.

העצם שלך הוא הטוב

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שתורת הנפש של החסידות מתפשטת ומקבלת הכרה רחבה בעולם הטיפולי, כמו גם הקמתם של בתי ספר לתורת הנפש של תורת החסידות. מה חידשה תורת החסידות בתחום הטיפולי של הבנת נפש האדם? 

אחד הדיבורים שהכי נגעו בי מהתכנים של תורת החסידות על נפש האדם, הוא פתגם של אדמו"ר האמצעי, בשם אביו האדמו"ר הזקן ומובא במבוא לקונטרס "פוקח עוורים", "על יהודי צריכים להביט כפי שהוא עומד במחשבה קדומה ד"אדם קדמון"" — שזו המדרגה הרוחנית הכי עליונה והכי נפלאה שיש.

מה הרקע לדיבור הזה? הרבי מספר שאדמו"ר הזקן הטיל על בנו אדמו"ר האמצעי, כשהיה בגיל 16, את המשימה לפקח על האברכים שהיו "יושבים" בליאזנא. באחת ההתוועדויות עם מחונכיו של אדמו"ר האמצעי הוא דיבר בהתרגשות מאד גדולה, בדברים היוצאים מן הלב, על הנחיצות בעבודה שבלב זו תפילה מתוך מתינות. הדברים אכן פעלו רושם חזק על השומעים, אבל אדמו"ר האמצעי, שכידוע היה חלש בגופו, נפל למשכב, כיון שהדיבור על מצבם של תלמידיו נגע לו באמת ופעל עליו התרגשות רבה. כפי שאומרים בביטוי העולם הוא "דיבר מדם ליבו" בעוצמה גדולה, עד שפיזית נגרמה לו חולשה.

כשאחד החסידים ביקר אותו בשכבו חולה, שאל אותו מדוע דיבר בהתרגשות כה רבה כשבעצם הוא יודע שהוא מזיק לבריאותו והיה עליו להיזהר. בהקשר הזה הוא אמר לו את הדיבור הזה מאביו אדמו"ר הזקן, כשאבא הטיל עלי להדריך את האברכים אז הוא אמר לי "על יהודי צריכים להביט כמו שהוא עומד במחשבה קדומה דא"ק".

אדמו"ר האמצעי הוסיף ואמר כי למד מכך ראשית שהנשמה כמו שהיא במחשבה הקדומה היא בדרגה של בן ולאחר שהנשמה יורדת להתלבש בגוף היא בדרגה של עבד. זאת אומרת כשאתה פוגש מישהו עם כל ההתמודדויות שלו בעולם הזה, הוא בעצם מופיע לפניך רק כפי שהוא עם ההסתרות של דרגת עבד, אבל עליך לראותו בדרגת בן — שם האהבה אינה מותנית וצריכה להיות קבלה עצמית ללא תנאים. כאן העבודה שלך כמחנך, כהורה או כחבר, לראות כל אדם שאתה בא עימו במגע כפי שהוא בדרגה של בן. כל הירידות והנפילות של האדם, כל המסכות והעלמות על הטוב שבו, הם מהצמצום וירידתו לדרגת עבד, אבל לך יש את הכוח לראות אותו בלי ההסתרות של העולם — לראותו בדרגת הטוב הטהור שקיים בו של בן.

בסיפור הזה אדמו"ר הזקן נתן "שיעורי בית" לבנו כיצד עליו לנהוג כמחנך, שגם בנפילה הכי גדולה של היהודי עליו לראותו כמו בן. זהו רובד מאד עמוק מבחינה חינוכית וטיפולית. המשמעות היא שלא משנה מה האדם עבר – הערך העצמי שלו אינו מותנה. ההבדל בין עבד לבין בן, שערכו של הבן אינו מותנה במעלתו או דרגתו.

בדרגה של העבד ישנן דרישות ואז גם כהורה או כמחנך היחס שלך הוא מותנה — האם העבד עושה את העבודה או לא. אומר אדמו"ר הזקן ליהודי, העבודה שלך היא להביט על יהודי, יהיה מי שיהיה, כפי שהוא עומד במחשבה קדומה דא"ק. אתה לא מתעלם מהבעיות שלו, אתה לא מכחיש ולא מדחיק אותם, אבל כשאתה פוגש יהודי אתה קודם צריך לראותו לעומקו, כבן אהוב שאינו מותנה.

הכח המיוחד כאן הוא שבכוח כל מחנך או הורה גם להחדיר את המבט הזה למושפע, התלמיד או הבן. האדם שמולך צריך להבין שיש לו ערך לא מותנה, יש לו שלימות גם אם הוא לא רואה זאת כך. כך אתה צריך לראות את המטופל, או את התלמיד בשלימותו.

מדוע אתה משתמש במושג "מטופל"?

אם אתה רואה את האדם שמולך כבן, אתה רואה את הכוחות העצמיים שבו. בעצם במבט שלך אתה מתבונן בו כפי שהוא בשלימותו במלוא כוחותיו. החידוש של אדמו"ר הזקן הוא שהמבט הזה עצמו נותן לו את הכח להתחבר אל כוחותיו העצמיים. כך אתה בעצם מחדיר בו את התודעה שיש לו שלימות שאינה מותנית.

זה לא רק האופן שבו אתה צריך להביט עליו, אלא האופן שבו אתה מאפשר לו לחוות את עצמו. כפי שהרבי מביט על יהודי ואותו יהודי לא רק שחש פתאום שהוא חשוב באותו רגע לרבי, אלא מרגיש את עצמו שלם. המבט של הרבי מאפשר ליהודי לחוש את הטוב שבו, וגם אם היו בו דברים לא רצויים הוא חש שהעצם שלו הוא טוב. הטוב הוא העצמיות שבו וכל השאר הם קליפות שניתן לקלף.

להפוך את ה"אורות דתוהו" לכלים לתיקון הנפש

איך הופכים את הרעיונות האלו לכלי טיפולי?

הדוגמא המדהימה שלי לכך הם הקורסים של הרב יצחק ערד, שזכיתי להשתתף בכמה משיעוריו ואני מוקיר לו על כך תודה. זו אולי גם הזדמנות עבורי להודות לו מעל דפי העיתון ואני מקווה שהוא מקוראי "בית משיח" ויראה את תודתי, לכך שנהג בי בעין יפה ואפשר לי להשתתף בשיעורים מתוך הקורסים שלו.

עד כמה שלמדתי חסידות ועדיין לומד ברוך ה', אצלו קיבלתי את המתנה של "אורות בכלים". במובן שישנם הרבה אנשים שלומדים חסידות אבל אומרים 'בעולם האימון או בעולם הטיפול נלך ללמוד במקורות זרים'. אנשים חושבים לעצמם שחסידות זה לבית המדרש, ללימוד כהכנה לתפילה, אבל לא מוצאים בחסידות את הכלים לריפוי הנפש. אצל הרב ערד למדתי כיצד ניתן להוריד את האורות של תורת החסידות לכלים דתיקון ממש. במובן הזה המילה "תיקון" היא גם מאד מתאימה — כלים שפועלים תיקון. תיקון הנפש באמת מגיע דווקא מחיבורה אל מקורות הנביעה האמיתיים שלה. העבודה שלנו היא ליצור את הכלים הטיפוליים שיאפשר לרעיונות האלו להפוך לכלי מעשי שמעניק לאדם תשובה.

מהרב ערד גם למדתי את ההבנה של תורת החסידות בטיפול בנפש. כשאתה רואה מולך יהודי אתה לא מתעלם ממה שהוא עשה, אתה גם לא מתפעל מכך, אלא מצליח לראות אותו כשלם. כמו שישנו את הביטוי בחסידות "חדווא תקיעה בליבאי מסטרא דא ובכייה מסטרא דא". יש לך יכולת להכיל את הניגודיות הזו. מצד אחד ניצב מולך יהודי בדרגת "עבד" ועליך לראות את הקשיים שלו, אבל תוך כדי עליך לראותו כפי שהוא בדרגת "בן", כפי שהוא טוב מוחלט.

המימד הטיפולי, או ההורי, של ההבנה הזו, הוא שלכל אחד יש את היכולת להיות כאן בדרגה של בן ומה שיקבע האם הוא יופיע כך – תלוי בך. קודם עליך לדעת שהייתה הנחיה כזו מאדמו"ר הזקן ואתה תאמץ אותה ותלמד להתבונן כך בזולת ולגלות את הטוב שבו, ואז עליך להעניק עם המבט הזה את הראיה הזו לבן, המטופל או המחונך. האופן שבו אתה תביט עליו יקבע האם הוא יופיע כבן או כעבד.

אז למעשה החידוש של תורת הנפש של אדמו"ר הזקן היא היכולת לגלות ביהודי את הראייה שלו על עצמו כטוב?

אדמו"ר האמצעי הוסיף על דברי אביו, והסביר שהוא למד מכך שהנשמה בעצם שלה — כפי שהיא בדרגת בן — יש בה כוחות עצמיים. זאת אומרת שנותנים לה את כל הכוחות לעשות את "עבודת הבירורים". כך שהעובדה שאינך נמצא בקשר עם הכוחות האלו היא לא בגלל שהם נעלמו, אלא כי אף אחד לא סיפר לך שהם קיימים בך וכי יש לך גישה אליהם.

אנחנו לא צריכים שישכנעו אותנו שיש בנו את הכוחות האלו, אלא זה ענין של יידע — שנדע שיש בנו את הכוחות האלו וממילא תהיה לנו גישה אליהם. לולא תורת החסידות אנחנו לא יודעים שהם קיימים בנו. הכלי של תורת החסידות הוא התבוננות, כי כל תורת החסידות מחברת אותנו אל העצם שלנו, שאלו הם הכוחות הנסתרים שלנו.

את הדיבור הזה מסיים אדמו"ר האמצעי ואומר שהדיבור הזה של אדמו"ר הזקן לא אמור רק לגבי הזולת, אלא גם לגבי היהודי עצמו. עליך להסתכל על עצמך לא כפי שהינך כאן בעולם, פועל מתוך ההעלמות וההסתרה שעל הטוב שבך. אלא כפי שאתה בדרגת בן, מחובר לכוחותיך העצמיים, לפני הצמצום שכיסה אותם. עליך להביט על עצמך כך שהטוב הוא העצם שלך.

העבודה הטיפולית היא לחבר כל אחד למימד הזה של כוחותיו העצמיים, שהעצם שלו הוא הטוב שבו. הסיום של הסיפור הוא שאדמו"ר האמצעי מספר לאותו חסיד, שכשהתבונן בכך שכל יהודי שניצב לפניו הוא בדרגת בן, ובמימד הזה כלולים גם כל דורותיו שבאים ממנו, כיצד יכולתי לכלוא רגשות לבבי כמחנך כשדיברתי עם האברכים על עבודה שבלב זו תפילה?

שינוי לפי החסידות — רק מתוך התמסרות

מה שונה עולם הטיפול החסידי מעולם הטיפול המערבי?

בעולם הטיפול המערבי לא לוקחים בכלל את הצרכים של הנפש האלוקית. הנקודה היא שכמה שאתה עוזר לאדם דרך המפה האמיתית שלו, אתה לא רק עזרת לו להשתקם חברתית או לשפר את הזוגיות שלו, אלא חיברת אותו למקור הנביעה שלו.

אז איך העבודה הנפשית הטיפולית נוגעת לעבודת ה' של יהודי?

דווקא בסיפור הזה אני רואה את הנקודה הזו. הרי הסיבה של אדמו"ר האמצעי לדבר עם מחונכיו הייתה הצורך בתפילה במתינות ומכך הוא התלהב מאד. חשבתי על זה שהדבר שכל–כך נגע בנפשו של אדמו"ר האמצעי היה תפילה במתינות, שהנושא הזה "לב יודע מרת נפשו" שהתרחקנו מעבודת התפילה במתינות כפי שדרשו אותה גדולי החסידות. לפעמים טוב להיזכר שדווקא בנוגע לכך הגיע אדמו"ר האמצעי להתרגשות כה גדולה וזה היה הדבר שהכי נגע לנפשו. אז אפשר אולי לומר שיש לנו כאן רמז, שהדרך שיהיה ליהודי את הכח להסתכל על עצמו בדרגה של בן, היא על–ידי תפילה במתינות. אם נרצה להבין דבר מתוך דבר אז אפשר אולי לומר שתפילה במתינות מאפשרת לך לראות את עצמך בדרגה של בן ולקלף את ההסתרות מהטוב שבך.

אגב כדאי לציין שהסיפור הזה גם מופיע בלוח "היום יום" בתאריך ט"ז אלול, כך שכל הסיפור הזה גם קשור לעבודת התשובה — שמאפיינת את חודש אלול, כיון שיש כאן את המימד של שיבת האדם אל מקור הטוב שבו. שם הסיפור נכתב בצורה קצת שונה: "רבנו הזקן פירש כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא: על יהודי יש להביט כפי שהוא בא"ק וכשעושים ליהודי טובה מיטבים לכל הנשמות עד סוף כל הדורות". את הנקודה הזו גם אדמו"ר האמצעי מציין שיהודי כפי שהוא במחשבה הקדומה לא רק הוא בדרגת בן, אלא כל הנשמות שייצאו ממנו. ממילא כשיהודי מחובר לכחותיו העצמיים הוא יכול להגיע למקומות נפלאים באמת בנפשו.

מלבד העומק שבתורת החסידות, במה שונה הגישה של עולם החסידות לגישה הטיפולית הקלאסית?

ישנו סיפור ששמעתי בהתוועדות ומאד נגע בי, על בחור בישיבה בכפר חב"ד שקצת סטה מהדרך והתחיל להתקרר קצת בענייני עבודת ה'. בהתוועדות אחת המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן נכנס לעומק ההתוועדות ואז אמר לו "תן לי אותך לשלושה שבועות". האמירה הזו אני רואה אותה כמו שלפעמים המאמן או אפילו יותר מזה המאסטר שלך בעולם הטיפול, אומר לך "תן לי אותך", כלומר תן אמון מוחלט, תתמסר לגמרי, ואני אקח אותך למקום שאליו אתה רוצה להגיע. לפעמים אנחנו מחפשים את השינוי, אבל לא מוכנים להתמסר עד הסוף. בחסידות יש התמסרות טוטאלית. אם אתה רוצה שינוי עליך להתמסר ואם אתה מתמסר ואתה באמת פתוח לשינוי, באמת תראה תוצאות. כל ההדרכה החסידית היא שאם ברצונך להשתנות אתה חייב להתמסר עד הסוף. אתה לא יכול להישאר בחוץ ולצפות לשינוי.

בני האדם מאד מחפשים מישהו שישנה אותם — מישהו שיעשה עבורנו את העבודה. אנשים מחכים למאסטר גדול שיביא להם את השינוי. בעולם ההשפעה של חסידות חב"ד הדגש הוא שכשאתה רוצה שינוי ויש לך משפיע, אתה צריך לתת בו אמון מוחלט ואז מתוך ההתמסרות הזו מגיע השינוי. הסיום של הסיפור הוא שאותו תלמיד התרגש מאד מהקריאה של ר' שלמה חיים, שבאמת נגעה בו, והוא קפץ לכיוונו על השולחן ואמר לו "ר' שלמה חיים אני שלך".

הסיפור הזה נגע בי בהיבט שתמיד אנחנו מחפשים את השיטה שתיגע בנו ותשנה אותנו, אבל בעצם כל דרך שניתן בה אמון ונתמיד בה תביא אותנו לשינוי. כי הענין בכל שינוי הוא היכולת שלנו להתמסר. בגישת החסידות המשפיע אמנם נותן לך דרך, אבל עליך לתת אמון מוחלט, לצעוד בעקבותיו ולהתמסר עד הסוף.

תורת הנפש של הרבי

מדברים הרבה על תורת הנפש של החסידות במאמרים של אדמו"ר הזקן או בתורת הבעל–שם–טוב. איפה אתה מוצא את תורת הנפש של החסידות בתורה של הרבי?

הרבי חידש בצורה בלתי רגילה את היכולת לראות את הטוב בכל אדם ולגלות את כוחותיו מן הכוח אל הפועל. אני חש שעיקר החידוש של הרבי נמצא במכתבים של האגרות קודש. אני נוהג לקרוא לאגרות קודש "הכתבים האזרחיים של הרבי מליובביץ'", כיון שאמנם עיקר תורתו של הרבי במאמרים ובשיחות, שמופצות בכל העולם, אבל האגרות קודש הם דיבורים שהרבי דיבר אל חייל יהודי בצבא האמריקאי, אל מנהל בית הספר שמתמודד עם קשיים, אל אישה קשת יום שכותבת על צרותיה.

שם אתה רואה שני עניינים מרכזיים שחוזרים על עצמם בכל מכתב של הרבי: דבר ראשון שבכל דבר התשובה תהיה חיובית, להעלות ולרומם את האדם, לא משנה מה הוא יספר ומה הוא עבר, הרבי יכתוב לו בצורה חיובית ויעניק לו עידוד ותקווה. דבר שני יש שם אמונה גמורה בכוחותיו של האדם. למשל כשהרבי מבקש שמישהו יתחיל ללמוד את שיעור החת"ת, או הדלקת נרות שבת, או הנחת תפילין, כל אחד לפי עניינו, הרבי לא אומר להם "יש הנהגה כזו וכזו ותנסה להתחיל לשמור אותה". אלא "בוודאי שומר את שלושת השיעורים של לימוד חת"ת", והרבי גם מציין פעמים רבות "על כל פנים מכאן ולהבא בוודאי ישמור". הדרישה של הרבי מגיעה מתוך אמון מוחלט בטוב שביהודי.

כשהאדם קורא את המילים של הרבי "בוודאי שומר" הוא מתחבר לכוח שבו, שאם לרבי זה ברור, אז בוודאי גם לי זה צריך להיות ברור. הרבי מאמין בך וכשהוא דורש ממך הוא מעביר לך את המסר שפשוט שיש לך את הכוחות ליישם את זה. אין כאן שאלה, אלא ענין וודאי שיש לך את הכוח לבצע.

הרבי לקח את כל תורת החסידות והוריד אותה עוד ועוד לכלי המעשה שיהיו שייכים לדור שלנו. אם אצל אדמו"ר הזקן עיקר הפצתה של תורת החסידות הייתה בתוך החברה של בני התורה, הרבי לא ראה אף מניעה לקחת את החידושים הכי עמוקים של תורת החסידות בנפש האדם, ולתווך אותם לכל יהודי. באגרות קודש ניתן לראות כיצד הרבי מעניק כלים נפשיים לכל יהודי בכל מצב שהוא, להתמודד עם המציאות בה נמצא. הרבי מדבר עם כל אחד בשפתו ומאפשר לו לראות את הטוב בחייו, במציאות אליה נקלע.

לחיים לחיים!

לחיים ולברכה.