מֵאֲפֵלָה לְאוֹר: עם יותר ממאה צאצאים, הרב מנגל חזר לאושוויץ

הרב אברהם רייניץ, מגזין בית משיח

התמונה המשפחתית של הרב ניסן מנגל ומאה צאצאיו על רקע מחנה ההשמדה אושוויץ, הפכה להיות וויראלית במרשתת, ופורסמה בעשרות ואולי מאות אתרים יהודיים ברחבי בעולם. תמונות של קבוצות יהודים על רקע פסי הרכבת המפורסמים של אושוויץ אינן נדירות, ומן הסתם בכל יום נעמדות קבוצות מבקרים לתמונה משותפת במקום.

אבל התמונה הזאת הייתה שונה, ועוררה התרגשות מיוחדת.

במרכז התמונה עמד אמנם חסיד שחוגג את יום הולדתו התשעים, אבל בתוך הלב פנימה – עמד שם ניסן הקטן, הילד בן העשר, שעבר חמשה מחנות השמדה, וניצל בניסי ניסים. סביבו, לא עמדו מבקרים אקראיים, וגם לא קבוצה קהילתית. סביבו עמדו למעלה ממאה צאצאיו, שכל אחד מהם מהווה הוכחה ניצחת לנצחון הגדול של הילד ניסן מנגל, מול מכונת המוות הגרמנית ימ"ש.

"טרם נסיעתי", משתף אותנו הרב מנגל, "ביקשתי מהרבי שתי ברכות: א. שהנסיעה תעבור בשלום ובהצלחה. ב. שנזכה לגרום לקידוש ה'. ברוך ה', שתיהן התקיימו: הנסיעה הייתה בהצלחה מופלאה, ובעיקר – גרמה לקידוש ה' בקנה מידה עולמי. עוד לפני שחזרנו לניו–יורק, כבר הופצה התמונה, עם סיפור ההודאה לה' – בכל רחבי תבל.

"לאחרונה התקשרו אלינו מהספרייה על שם רייגן בקליפורניה, שהיא הספרייה הגדולה ביותר בארצות הברית, וביקשו לקבל את התמונה. מהיום התמונה הזאת תתנוסס בספרייה, בה מבקרים מליוני אנשים בשנה!

"בשורה התחתונה, המסר של המסע הגיע למליוני יהודים ולא–יהודים".

מה היה המסר של הנסיעה? שצריכים להודות לה'!

לכבוד יום ההולדת ה–90, לאורך ימים ושנים טובות, התעוררתי שעליי להודות לה' על הניסים והנפלאות שעשה עמדי. אמנם כל חיי אני מודה לה', אבל חשבתי שצריכים לשתף בעניין את כל צאצאי, שהרי מילד שניצל בניסי ניסים, זכיתי יחד עם זוגתי תחי' להעמיד דורות של חסידים ושלוחים. כך יצא לדרך המסע המיוחד שלנו.

התודה לה' יצאה מעומק לבי, עד שפתאום הלחנתי ניגון מיוחד… מעולם לא חשבתי שיש לי יכולת להלחין שיר. אבל שם, זה פשוט יצא מתוך הלב. הלחן הוא על הפסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", לצד משפט באידיש – "איך דאנק דיר הקב"ה, פאר די חסדים וואס דו טוסט מיט מיר" – שתרגומו לעברית הוא: "אני מודה לך הקב"ה, על החסדים שאתה עושה איתי".

•

לאחר שובו מפולין ישבנו לשיחה מרתקת ומרגשת עם הרב מנגל, שברוח חג החנוכה וברוח מטרת נסיעתו – בחר להתמקד בסיפורי הניסים והנפלאות שחווה. "להודות ולהלל".

מקרון בהמות – לכנפי נשרים

הגאון החסיד הרב ניסן מנגל, מחשובי חסידי חב"ד, רב בית כנסת 'כתב סופר' בשכונת קראון הייטס ומהדמויות המכובדות בקהילה, נחשב למרצה מבוקש בענייני יהדות וחסידות, ובהוראת לקחי השואה בפרט.

הוא נולד בקושיצה שבסלובקיה, ושנות ילדותו המאושרות הסתיימו במהירות, שכן בהיותו כבן עשר שנים בלבד, כבשו הגרמנים ימ"ש את סלובקיה, ומשפחתו נלקחה למשרפות. הרב מנגל עבר באותה תקופה חמשה מחנות מוות ועבודה, ובחסדי שמים מרובים – כמו מלאך פרש עליו כנפיו – שרד את כולם.

כאמור, לאחרונה יצא הרב מנגל יחד עם כל צאצאיו, למסע של הודאה לה', דווקא במחנה המוות אושוויץ. הטיול כלל ביקור במקומות הקדושים בפולין, עם דגש על בתי הכנסת וקבריהם של מנהיגים חסידיים שר' ניסן מיוחס אליהם.

בני המשפחה, שהגיעו מניו יורק, אוהיו, דנוור, פלורידה, אטלנטה, מונטריאול, ארץ ישראל ועוד – נחתו בקרקוב, ומשם יצאו לדרך.

תחנתם הראשונה הייתה בעיר לַנְצוּט, עיר ששימשה בעבר מרכז חשוב לחסידות. המשפחה ביקרה בבית כנסת היסטורי ששוקם לאחר השואה, ולאחר שהרב מנגל נשא דברים מרגשים, כל המשפחה פרצה בריקודים.

התחנה הבאה הייתה בליז'נסק, עיר מגוריו וציונו של רבי אלימלך, מחבר הספר "נועם אלימלך". עבור בני משפחת מנגל, צאצאים ישירים של רבי אלימלך, הביקור היה חזרה אל השורשים החסידיים. אחר–כך חזרו לקרקוב שם ביקרו ברובע היהודי ההיסטורי ובית הכנסת של הרמ"א, וכן בבית העלמין הסמוך שבו קבורים רבים מגדולי התורה והצדיקים, ביניהם בעל 'עמק המלך' מגדולי המקובלים, ותוספות יום–טוב.

למחרת הגיע שיא המסע עם הביקור באושוויץ. איזה הבדל בהשוואה ללפני 80 שנה: במקום להגיע בקרונות בקר, עם שומרים נאצים שמשחררים כלבים לתקוף את היהודים חסרי הישע, הקבוצה הגיעה בגאווה באוטובוס ממוזג. במקום ד"ר מנגלה המקולל שבוחר אילו יהודים ימותו ואילו יחיו, המשפחה הגאה התכנסה יחד עם שיר תודה לה' על שפתותיהם.

"כאשר עמדתי כעת עם משפחתי ליד אחד הקרונות הללו, עלתה בליבי אנלוגיה מעניינת: גם אז, כשהגעתי עם משפחתי לאושוויץ, באתי עם עוד מאה יהודים. אלא שאז דחסו אותנו הגרמנים ימ"ש באכזריות לתוך קרון בהמות, שיכול להכיל מקסימום 40 אנשים, ולתוכו הם דחפו יותר ממאה יהודים. מכיוון שיהודים חשבו שהם נוסעים למחנה עבודה, כל אחד לקח איתו מזוודה עם חפצים אישיים. רק תדמיינו את הדוחק הבלתי–אנושי. יומיים וחצי נסענו כך, בלי עצירה אפילו לשירותים. שתי נשים מתו עוד לפני שהגענו בכלל לשערי אושוויץ.

"והנה אני שוב כאן עם בני משפחתי, וגם הפעם אנו קבוצה של למעלה ממאה אנשים – אבל מה רב ההבדל, שמים וארץ: הגענו לכאן 'על כנפי נשרים', לא כנידונים למוות, אלא כיהודים גאים ביהדותם, שמגיעים לכאן להודות ולהלל לה' ולהכריז בקול גדול: 'אנחנו ניצחנו!'

"כשיצאתי משם, חרטתי על קיר אחד הצריפים: היטלר ומנגלה, אתם מתים, וניסן מנגל – חי!".

מיד עם ההגעה, כל המשפחה הצטלמה לתמונה קבוצתית על המסילות שדרכן נכנסו הרב ניסן מנגל ומשפחתו לאושוויץ. בניין הכניסה המפורסם שימש כרקע לתמונה המכוננת, שהביעה, יותר מכל, את ניצחונו של ילד צעיר על המשטר האכזרי והרשע.

בזמן הצילום, בני המשפחה שרו את השיר שהרב מנגל הלחין, עם המילים "הודו לה'", המביע את שבחו לבורא על שהביא אותם לרגע הזה.

בהליכה במחנה, ר' ניסן הצביע על בניינים שונים וסיפר למשפחתו את זכרונותיו מתקופתו בגיהנום הזה. הם ראו את תאי הגזים, המשרפות, ביתני השינה ונקודות אחרות שבהן סבלו ונהרגו אין ספור יהודים על קידוש השם.

אך לצד הסיפורים הכואבים, שמעו בני המשפחה גם על הניסים והנפלאות שעברו על אביהם בתוככי הגהינום הגרמני. קרני אור בתוך האפילה.

מכבשן האש, ומגוב האריות

בנסיון להמחיש את עוצמת הניסים שחווה, מקדים הרב מנגל את הדברים הבאים:

כולם מכירים את הנס הגדול של אברהם אבינו מכבשן האש באור כשדים; כולם מכירים גם את הנס המיוחד של דניאל שהצליח לצאת בחיים מגוב האריות. אני זכיתי בחסדי שמים לשני הניסים גם יחד – גם ניצלתי מכבשן האש, וגם ניצלתי מגוב האריות של אושוויץ. שני הניסים היו במהלך מפגש עם 'מלאך המוות של אושוויץ', ד"ר מנגלה ימ"ש.

המפגש הראשון שלו עם 'מלאך המוות' היה מיד בכניסה לאושוויץ, שם המתין להם כבר ד"ר מנגלה ימ"ש שערך את הסלקציה. עודו מעשן סיגר להנאתו החליט מי יישלח לחיים ומי למוות.

"הייתי בן עשר שנים, קטן וצנום, אך אמרתי לו שאני בן 17 שנים. מנגלה צחק בשטניות ואמר: 'אני יודע שאתה לא בן 17, רק בן 11. אבל תלך עם אביך'. כך המשכתי יחד עם אבי לכיוון אלו שנשלחו למחנות עבודה, ולא לעבר המשרפות".

בפתח ביקורו האחרון, נעמד הרב מנגל בדיוק במקום בו נערכה הסלקציה, ותוך שהוא מצביע על המקום בו עמד, בירך בכוונה גדולה את הברכה 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. צאצאיו הרבים ענו ואמרו אחריו: ברוך שעשה נס לאבינו במקום הזה.

המפגש השני עם מלאך המוות, היה כאשר חלה יום אחד, ונשלח ל'לאגר F'. לשם נשלחו כל החולים, ושם גם הייתה מעבדת הניסויים של ד"ר מנגלה ימ"ש, שערך ניסויים מחרידים על האסירים היהודיים, ובפרט על תאומים וגמדים.

מספר הרב מנגל: "כילד, המושג 'גמדים' השתייך אצלי לקרקס הגויי. מעולם לא ראיתי גמד יהודי. כאשר לקחו אותי ללאגר F, ראיתי שם כמאתיים גמדים יהודיים! עם זקן ופיאות, מראה יהודי מובהק. עליהם ערך השטן את נסיונותיו, כדי להבין מה גורם להם להפסיק לגדול.

היו שם גם מאות זוגות תאומים, שגם בהם הוא ביצע ניסויים אכזריים. אמרו אז, שבמהלך המלחמה מתו מליוני גרמנים, והנאצים חששו שאחרי המלחמה הם יאבדו את הגידול הטבעי. לכן ביקשו לדעת את סוד לידת התאומים, כדי להרבות תאומים גרמנים.

כאשר הגעתי לשם, חום גופי טיפס לרמות מטורפות, והייתי אדום לגמרי. למעלה מ–40 מעלות חום. לפי הכללים של הגרמנים ימ"ש, מי שמצליח להתרפא מהר – חוזר לעבודה; ומי שלא – מועבר למשרפות ר"ל.

הייתי שם כשבוע ימים, ופתאום אני רואה את מלאך המוות מגיע עם חמשה או ששה 'רופאים'. כנופייה של 'רופאים' שביצעו את הניסויים יחד איתו. הוא הביט סביב, וכאשר ראה אותי, ילד קטן, הוא התפלא: אתה לא תאום ולא גמד, אז מה אתה עושה כאן? את השאלה הוא הפנה אל הקאפו, ולאחר שהלה השיב שיש לי קדחת, מנגלה סימן לי לבוא אליו.

ישנתי על אחד הדרגשים העליונים, ולמרות שהייתי חולה מאוד, הבנתי שאם הוא יראה שאני עדיין חולה, הוא ישלח אותי למשרפות ר"ל. בכוחות לא–לי, קפצתי במהירות מהקומה העליונה, ונעמדתי לפניו.

הוא פקד על הקאפו להביא מיטת ניסויים, והסביר לרופאים שסביבו את מהות הניסוי הרפואי שהוא מעוניין לערוך עלי. בלי להניד עפעף אמר שאם הניסוי יצליח המטופל יישאר משותק לכל חייו, ואם הניסוי לא יצליח, המטופל ימות בתוך יומיים שלושה.

כאשר שמעתי כזאת 'בשורה טובה', קפצתי ממיטת הניסויים, הבטתי היישר לתוך עיניו של מלאך המוות, וצעקתי לעברו בגרמנית: 'ניסויים תעשה על קופים, לא עליי!'
והתחלתי לבכות.

הוא נהיה לבן כמו סיד. הרופאים שעמדו מסביב הביטו במחזה בהלם מוחלט. צריך להבין, שבאושוויץ הוא היה האליל העליון שעל פיו יישק כל דבר. הקצינים הכי בכירים פחדו ממנו. וכאן מגיע ילד יהודי וצועק עליו 'ניסויים תעשה על קופים ולא עליי'…

בחגורתו היה אקדח. הייתי בטוח שהוא יירה בי מיידית. האמן לי, לגרמני היה יותר קל להרוג יהודי, מאשר ליהודי להרוג יתוש.

ניצלתי את רגעי התדהמה, וקפצתי ממיטת הניסויים, אל הדרגש עליו שכבתי לפני כן, תוך שאני ממשיך לצעוק 'ניסויים תעשה על קופים ולא עליי', ולבכות בלי הפסקה.

חלפו 2-3 דקות, שבעיני היו כמו נצח. ואז הם יצאו. בכל רגע שעבר, עד שסוף סוף יצאתי מלאגר F, הייתי בטוח שעוד מעט ייכנס אחד הגרמנים ויירה בי. רק כאשר יצאתי מלאגר F נשמתי סוף סוף לרווחה.

פתגם הבעל שם טוב, שהציל מצעדת המוות

המלחמה נגד הגרמנים הלכה וצברה תאוצה. בנות הברית נלחמו בהם בחזיתות השונות במאבק עיקש, עד שהצליחו לשבור את חומת הפלדה הגרמנית.

הרוסים החלו להכניע את הגרמנים בחזית שלהם, והתקרבו אט אט לכיוון גרמניה. כשהגרמנים ראו את תבוסתם, החלו בצעדות המוות הידועות לשמצה. המחנה בו שהה הרב מנגל באותה תקופה, חולק לשניים. "הבנתי שהבריאים יותר נמצאים בטור אחד, וכל השאר בטור השני", מספר הרב מנגל. "אני הייתי בטור הלא-נכון.

בהזדמנות הראשונה קפצתי לטור הראשון. חשבתי שאף אחד לא ראה בכך, אך אחד השומרים האוקראיניים שם לב, והוא היכה אותי מכות נמרצות והחזיר אותי לשומר אס. אס. שזרק אותי בחזרה לטור השני. ידעתי שזה מאבק על החיים, ולא התייאשתי. קפצתי פעם נוספת לטור הראשון, והפעם איש לא הבחין בכך".

במשך ימים שלמים צעדו לכיוון גרמניה. לא נתנו להם אוכל והם נאלצו להסתפק בשלג שהרימו מהאדמה. אם מישהו מצא משהו 'כדי אכילה', זה היה חג.

בשלב מסוים הרגיש ניסן הצעיר, שכוחותיו אוזלים, ועוד רגע הוא קורס. הוא ידע שאם יקרוס – הצועדים אחריו ירמסו אותו, ואם ייצא מהשורה – הגרמנים ימ"ש יירו בו. בשלב מסויים הוא חשב לעצמו שאם בין כך נגזר עליו למות, עדיף למות ביריה מאשר לקרוס ולהרמס למוות ביסורים.

ואז אירע הנס הראשון שלו בצעדת המוות:

"ברגע שקיבלתי את ההחלטה לצאת מהשורה אל מותו, ראיתי לפתע חיזיון מופלא לנגד עיניי: ליל שבת בביתי, סביב השולחן יושבים אורחים רבים, אמי מגישה את מטעמי השבת ואבי יושב בראש השולחן ולצידו דודי מבודפשט, שהיה בעל מנגן נפלא, ושניהם יחד מנגנים זמירות.

בכל ליל שבת היה אבי מספר סיפור חסידי. באותו חיזיון שמעתי את אבי מספר את הסיפור הבא:

אחד מחסידי הבעל–שם–טוב, שהתגורר לא–רחוק ממז'יבוז', הגיע לבקר אצל הצדיק. פעם, כאשר היו מגיעים אל הרבי, לא היו מגיעים ליום–יומיים, אלא לתקופה של כמה ימים. והנה, זמן קצר לאחר בואו, מקבל החסיד הודעה דחופה מאשתו, שעומדת היא ללדת ועליו לחזור לביתו במהירות.

בין מזיבוז לעיירת מגוריו של החסיד, היה יער גדול שורץ חיות טרף ושודדים. גם ביום היה מפחיד לעבור ביער, קל וחומר בלילה. נכנס החסיד לבעל–שם–טוב, סח לו על מצבו, וסיים באומרו כי מפחד הוא ללכת לבד.

הביט בו הבעל שם טוב הקדוש, ואמר: יהודי אף פעם לא הולך לבד!

באותו רגע תם החיזיון, אבל המילים המשיכו להדהד באוזניי: יהודי אף פעם לא הולך לבד!

זה היה כל כך עוצמתי, כמו אנרגיה אטומית, שבכוח העידוד של המילים הללו, הצלחתי להחזיק את עצמי עוד יומיים–שלושה! הרגשתי, כאילו הקב"ה אוחז בידי ומוליך אותי צעד אחר צעד.

האברך שהציל את חיי

אחרי שחלפו עוד יומיים שלושה של הליכה, הרגל השמאלית שידרה אותות מצוקה הולכים וגוברים. הייסורים עלו מהרגל כלפי מעלה, עד שהרגשתי שאיני יכול עוד להזיז את הרגל השמאלית.

שוב עלו בי המחשבות שלא אוכל להמשיך כך, ובוודאי אקרוס עוד מעט וארמס על ידי המון הצועדים אחריי. שוב חשבתי שעדיף לצאת מהשורה ולמות בירייה. איך שהחלטתי לצאת מהשורה, התקרב אליי אברך כבן 22–23, והחל לדבר איתי.

עצם העובדה שמישהו ניגש אליי והחל לדבר איתי, הייתה פלא גדול. בצעדת המוות, אנשים הרגישו כמו אנשים שנפלטו מספינה טובעת, וכל אחד מהם מחזיק בכל כוחו באחד מקרשי הספינה בנסיון להנצל. ברור שבסיטואציות כאלה אנשים לא מתחילים לדבר על הא ועל דא. כל אחד שקוע בנסיונות ההצלה שלו. למי יש זמן וכוח לדבר?!

אבל האברך הזה החל צועד לצידי, ולדבר. הוא סיפר קצת על עצמו, שהוא מזוגות התאומים עליהם ערך מנגלה ימ"ש את ניסיונותיו. הוא התעניין לשמי ומהיכן אני מגיע, ומפה לשם התברר כי אנחנו מגיעים מאותה עיר, והוא מכיר את הוריי…

בשלב מסויים לא יכולתי לשאת עוד את הכאבים, ואמרתי לו: אני רק בן 11. אתה כבר בן 22 ובעזרת ה' תעבור את המלחמה. בבקשה ממך, תביט על המקום בו אצא מהשורה, כדי שתוכל אחרי המלחמה להודיע להוריי היכן נהרגתי ושיביאו אותי לקבר ישראל…

הוא הביט בי בזעזוע, ואמר בתקיפות: לא, לא! אל תעשה את זה!

אמרתי לו: הרגל השמאלית שלי לא עובדת, ואני לא מסוגל להמשיך בצעידה הזאת.

הוא הצהיר מיידית: אני אעזור לך!

שאלתי: איך תוכל לעזור לי? הרי גם אתה עברת את הזוועות באושוויץ, וגם כעת אינך אוכל. כיצד תוכל לסחוב אותי?

הוא אמר: תשלב את ידיך סביב הצוואר שלי, ואני אסחוב אותך.

עשיתי כדבריו, וכך הלכתי יום אחרי יום, מדדה על רגלי הימנית, סוחב את רגלי השמאלית, ונסמך על צווארו של האברך מלפניי.

כעבור מספר ימי צעידה נוספת בשלג הכבד, גם הרגל הימנית החלה להפסיק לתפקד. גררתי את עצמי בכוח, עד שבשלב מסויים לא יכולתי להמשיך.

אמרתי לאברך שסחב אותי עד כאן: מאוד מודה לך שעזרת לי, אבל אני לא יכול יותר. שתי הרגליים שלי לא מתפקדות. לא מסוגל להמשיך ככה!

הייתי כל כך תשוש, שבקושי יכולתי לדבר. הוא ראה שבאמת תש כוחי לגמרי, ולא ניסה לשכנע אותי להמשיך…

ואז, איך שקיבלתי את ההחלטה לצאת מהשורה, אל המוות הוודאי – ניגש אליי לפתע אחד מאנשי ה–SS הנאצים, והחל לדבר איתי בגרמנית. עצם זה שחיית–אדם ניגשת אליי ומתחילה לדבר, זה היה פלא גדול עבורי. מרוב הפתעה עניתי לשאלותיו במשך דקות ארוכות, תוך כדי שאני ממשיך לסחוב את גופי בסיועו של האברך הצעיר.

בשלב מסויים לא יכולתי אפילו להמשיך לדבר. אמרתי לו: אני לא יכול להמשיך ללכת. תניח לי לנפשי.

הוא שאל בפליאה: מה קרה?

אמרתי לו: אני רעב, וחלש, והרגליים כבר לא מתפקדות.

מה שקרה ברגעים הבאים, היה נראה בעיני כמו חלום. איש ה–SS שלף את המימייה מחגורתו, פתח את הפקק והושיט לי את המימייה באומרו: הנה, תשתה. בתוך המימייה היה קפה שחור, מתוק וחם!

כתוב בחז"ל שלעתיד לבוא הקב"ה יחייה את המתים בטל של תחיה. אני הרגשתי את זה!… כששתיתי את הקפה זה התפשט בכל חלקי גופי, הכניס חיות לכל האברים ועשה אותי כמו אדם חדש!

שתיתי עוד ועוד, עד שסיימתי את כל הקפה. הגשתי לו חזרה את המימייה הריקה, וכעבור דקה הוא נעלם.

בזמנו, לא התפלאתי להיכן הוא נעלם, כיוון ששיערתי שהוא חוזר לתפקידו לשמור על הצועדים.

כעבור שעתיים הוא חזר שוב, עם מימייה מלאה. שוב דיבר איתי בניסיון להסיח את דעתי מההליכה. הוא שאל היכן אבי למד, ובמה עסק. לאחר עשר דקות של דיבור, הוא שוב נתן לי לשתות מהקפה החם. לאחר שסיימתי את הקפה – הוא נעלם שוב. וכך, כל שעתיים.

הצעידה הייתה בעיצומו של החורף. בשלב מסויים היינו צריכים לעבור רכס של הר גבוה, וכמה שהיה קר לפני כן – כעת נהיה הרבה יותר קר. קפוא לגמרי. הרגשתי שהאוזניים שלי קופאות, וממש חששתי שאם אגע בהן – הן יישברו…

בפעם הבאה שהוא הופיע, אמרתי לו שאני חושש לאוזניי. הוא לקח את הכובע הצבאי שלו, והניח עלי. הוא הלך ללא כובע, ואני עם כובע צבאי. הסיטואציה הזאת הייתה מסוכנת מאוד, שכן אם אחד החיילים הגרמנים היה שם לב לכובע הצבאי שעל ראשי, הוא היה בטוח שגנבתי אותי והיה עשוי לירות בי. בנס עברנו את הדרך ללא פגע.

כאשר התקרבנו כבר לגבול גרמניה, הוא הגיע שוב והחל לדבר כדרכו. אלא שהפעם חלפו עשר דקות, והוא לא הביא לי את הקפה… אני כבר התרגלתי לקבל את הקפה המחייה, ושאלתי אותו: איפה הקפה שלי?…

הוא פתח את המימייה, והראה לי שהיא ריקה לגמרי. גם לו כבר לא היה מהיכן להשיג קפה… שוב אחז אותי רגש של ייאוש, ואמרתי לו: אם ככה, אני יוצא מהשורה…

ואז הוא אמר לי את המילים הבאות, שעד היום אני מתקשה להאמין שחייל גרמני אמר לי אותן: "אל תתייאש! אני מבטיח לך שתנצל ותחיה אחרי המלחמה".

אחר–כך אמר שבעוד ששה קילומטרים נגיע לעיירה גרמנית, ושם הוא ייכנס לבית הראשון ויביא לי קפה. זה לא ממש עזר לי, כי כוחותיי אזלו לגמרי. ואז הבחור היהודי החזיק בי מצד אחד, והחייל הגרמני החזיק בי מצד שני, וכך צעדנו ששה קילומטרים.

כאשר הגענו לעיירה, הוא רץ לבית הראשון, בעוד אנחנו ממשיכים בצעידה. כעבור דקות אחדות הוא כבר השיג אותנו, והגיש לי את הקפה המיוחל. הפעם הקפה לא היה מתוק, אבל היה זה קפה שחור וחם, שנסך חיות חדשה בגופי.

אחר–כך אמר לי: כעת תביא לי את הכובע. החזרתי לו את הכובע, והוא הלך ונעלם. יותר לא ראיתי אותו.

שנים רבות אחר–כך, כתבתי את קורותיי במלחמה את הניסים הגדולים שזכיתי לחוות. כאשר הגעתי לפרק הזה של צעדת המוות, עם איש ה–SS שהציל את חיי – חשבתי לעצמי: מיהו אותו חייל אלמוני?

באותה תקופה כבר למדתי וקראתי את סיפורי חז"ל על אליהו הנביא שמגיע לפעמים להציל יהודים מצרה. חשבתי לעצמי: מי יודע, אולי היה זה אליהו הנביא שהגיע להציל ילד יהודי….

ובמחשבה שניה, אם לא היה זה אליהו הנביא, אלא חייל גרמני אמיתי שהקב"ה שינה את טבעו האכזרי לרחם על יהודי – הרי זה נס לא פחות גדול!

הכוח לתחיית המתים

לקראת סיום הראיון, שאלתי את הרב מנגל כיצד הוא מקשר את המסע לאושוויץ עם השליחות העיקרית של דורנו – להביא לקבלת פני משיח צדקנו.

הרב מנגל נענה מיד ואמר שבמהלך שהותו באושוויץ העביר לצאצאיו מסר חשוב, שקשור לסעודתא דדוד מלכא משיחא, ותחיית המתים בגאולה השלימה:

במוצאי שבת הרי יש מצווה לאכול מלווה מלכה. סעודה זו קשורה לימות המשיח, כפי שמובא בספרים שיש עצם אחת בגוף, שאינה נהנית משאר הסעודות, רק מסעודת מלווה מלכה. עצם זו, היא עצם הלוז, שממנה עתיד הקב"ה להחיות את המתים.

מובא במדרש רבה, שאדריאנוס שחיק עצמות שאל את ר' יהושע בן חנניא: מהיכן הקדוש ברוך הוא מחיה את האדם לעתיד לבוא? זאת אומרת: אילו הקב"ה סתם יברא אנשים חדשים, אין אלו אותם אנשים שמתו, ומהלשון 'תחיית המתים' משמע שהמת עצמו – יחיה. ועל זה שאל: איך זה אפשרי? הרי לא נשאר ממנו זכר.

אמר לו ר' יהושע בן חנניא: מלוז של שדרה, שזו עצם קטנה בחוט השדרה, שנותרת קיימת תמיד, והיא חלק מהגוף שמת, וממנה יברא הקב"ה את הגוף בתחיית המתים.

אמר לו: מנין אתה יודע? אמר ר' יהושע בן חנניא: תביא לידי, ואראה לך – טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום. עד כאן מהמדרש.

הייתי במחנות ההשמדה, באושוויץ ועוד, בהם שרפו מליוני יהודים ר"ל. היה שם כבשן אש, איום ונורא. היו ימים בהם שרפו שם עשרים אלף יהודים! ואפילו האש האיומה הזאת לא יכלה לעצם הלוז. דיברתי אחרי המלחמה עם אחד מאנשי הזונדרקומנדו (אסירים יהודים שאולצו על ידי הנאצים לטפל במשרפות), והוא סיפר לי שבאפר של כל גווייה, הייתה תמיד עצם קטנה שלא נשרפה!

בזמנו, כשהוא סיפר לי על כך, לא הבנתי את משמעות הדברים. אבל לאחר כמה שנים, כאשר למדתי את המדרש הנ"ל, הבנתי שלמעשה מדובר היה בעצם הלוז, שממנה יקומו מליוני הקדושים הללו לתחיה!

מה הסיבה שהעצם הזאת נותרת לפליטה? מובא על כך בספרים הקדושים, שעצם זו אינה נהנית מאכילת כל השבוע, אלא מסעודת מלווה מלכה. ומכיוון שכל עניין המיתה נגזר עלינו בגלל שאדם הראשון אכל מפרי עץ הדעת, והרי אכילתו הייתה ביום שישי (יום בריאת אדם הראשון) ולא במוצאי שבת. נמצא, שכל הגוף שנהנה מאותה אכילה, צריך למות. אבל העצם הזאת, שלא נהנתה מאותה אכילה ביום שישי, לא נגזר עליה מיתה כלל וכלל!

אולי זו הסיבה שרואים אצל הרבי הקפדה מיוחדת לאכול סעודת מלווה מלכה, כיוון שהיא קשורה בקשר ישיר לתחיית המתים.

תחיית המתים בגשמיות תתרחש אמנם לעתיד לבוא; אבל את תחיית המתים ברוחניות, תחיית העם היהודי – הרבי התחיל לחולל עם עלותו על כס הנשיאות, וממשיך בזה עד להתגלותו השלימה, תיכף ומיד ממש!

צילום: ישראל טייטלבום