החסיד בחזית ההסברה העולמית • ראיון

ראיין: שניאור זלמן לוין, בית משיח

בעוד הכוחות הקרקעיים החלו להיכנס לתמרון ברצועת עזה, ישנם כוחות אחרים שכבר לוחמים בעומק השטח ומשפיעים על המלחמה. בניגוד ללוחמים המוכרים, הם לא חמושים באפודים קרמיים ורובי סער. הנשק שלהם כולל מקלדת, יכולת התבטאות טובה והעברת מסרים מהירה באמצעות רשתות התקשורת בעולם. הם נאבקים בשדה הקרב התקשורתי שהפך לזירה מרכזית.

המלחמה על דעת הקהל העולמית מתחוללת בעצימות גבוהה. בעולם שבו מעצמות מתגוששות דרך המדיות התקשורתיות, יש בכך השפעה על מהלכים צבאיים מדיניים ואף הרבה מעבר לכך.

השבוע פניתי לאחד מאותם מסבירנים, אברך חב"די מקרית מלאכי, ר' משה מלאייב. תפסתי אותו ביציאה מראיון שהעניק בערוץ 14.

אתה מרגיש שם יותר נעים? יותר בבית?

בהחלט אני מרגיש שם הרבה יותר נעים מאשר בערוצים אחרים. כבר היו לי ראיונות של כאלה שאינם אוהבים את עם ישראל – כמו למשל עם כתבי ערוץ ה–BBC הנודע. הם התלוו אליי כמעט יום שלם. סיפרתי להם על מראות קשים שראיתי בתוך שטח הלחימה בעוטף עזה, מבלי שאפרט כאן כמובן. הם ממש התקשו להאמין לתיאורים שלי, ואמרו שזה נשמע להם לא הגיוני. זה קרה ממש בהתחלה, עוד לפני הפרסומים בעולם הוירטואלי שהגיעו לכל מקום. אמרתי להם שראיתי את הדברים האלה במו עיניי.

מה לבסוף הם שידרו?

בסוף האמינו לי, וגם שידרו בהתאם.

יום שלם אתה מסתובב עם צוות כתבי–חוץ. האם לפני הקלעים ומאחורי הקלעים – זו מערכת יחסים שונה?

כשהם משדרים, הם הרבה יותר מאופקים וממלכתיים. הם מתיישרים, אם נגדיר זאת כך, עם ההוראות שהם מקבלים מלמעלה. אבל כשהיינו בשטח, אני חושב שהם הזדעזעו מאוד ממה שראו. הם אף אמרו שזה אחד הדברים הכי נוראים שהם ראו בחייהם – אבל בפועל, מה שהם שידרו היה הרבה יותר מאופק; הם לא "שפטו" אף אחד ולא נקטו עמדה כלפי שום צד. ניטרליים כביכול.

כך זה גם עם שאר רשתות תקשורת אליהן התראיינת במהלך השבועות האחרונים?

זה באמת בא בצורה חדה יותר עם כתבי ה–BBC הידועים בעמדתם הפרו–פלשתינית. התראיינתי בהמון כלי תקשורת, וזה היה שונה. הייתה עיתונאית אחת שכתבה לי הודעה לאחר השיחה שלנו, שממש גרמתי לה לבכות, וכל זה עוד בשלב לפני שדובר צה"ל שידר לעולם את המראות הקשים.

כזכור לך, בשבוע שעבר כינס דובר צה"ל את כל אנשי התקשורת הזרה השוהים בארץ ישראל, ופשוט הראה להם צילומים מהשטח. הוא שידר תמונות וסרטונים מהשטח, מצלמות גוף שהיו על המחבלים בזמן אמת, וכן סרטונים שצולמו מטלפונים סלולריים.

עד כמה זה עזר?

אני לא הייתי בפגישה הזאת, אבל אני יכול לומר שגם לאחר שהראה להם כל מה שהראה, והוכיח מה שהוכיח – עדיין אין התיישרות מצד כלי התקשורת העולמיים לגבי מה שקרה. מדהים לראות במוחש עד כמה 'עשיו שונא ליעקב'. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שעיתונאים מבקשים לראות הוכחות של ממש, מה שנקרא, מול העיניים. לא הספיק להם לראות את הזירה;    הם רצו לראות הכול, וזה מטורף! עד לאן הגענו?!

איך אתה מסביר את זה?

כמו שאמרתי – 'עשיו שונא ליעקב'. אנחנו לא צריכים להוסיף על כך שום הסבר. כי מה שראיתי, כמו עוד אינספור צוותים, אלו דברים שאי אפשר לתאר ואי אפשר לספר. מפאת כבוד הקוראים, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל זה למטה מגדר הבנת בן–אנוש. דברים שלא נתפסים!

אז מה הם עונים על כך?

הם שואלים ב"תמימות": למה שהחמאס יעשה דברים כל כך מזוויעים?…

אפשר לשכנע, אפשר לשנות

ר' משה מלאייב, בן 45, נשוי ואב לשישה ילדים, נולד וגדל בשכונת נחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי. לאחר נישואיו יצא עם רעייתו בשליחות, ושהה כמה שנים באטלנטה, ג'ורג'יה, שם רכש את האנגלית הרהוטה שבפיו. בשלב מסוים המשפחה חזרה לארץ ישראל, איך לא, לנחלת הר חב"ד.

ר' משה הוא אחד המתנדבים ביחידה 360, יחידה המקבילה לזק"א, ופועלת לזיהוי קרבנות אסון, זאת לצד היותו מנהל את מערך המתנדבים ופרויקטים נוספים.

במסגרת עבודת הקודש שהוא עושה ביחידה, הוא הגיע לעסוק במלאכה המרטיטה בעוטף עזה, שעות ספורות לאחר האסון הנורא שאירע בשמחת תורה.

בשלב מסוים שאלו מי בצוות מדבר אנגלית, ור' משה הציע את עצמו.

המפגש התקשורתי הראשון שלו היה ב–i24NEWS בשפה האנגלית, ומשם התפקיד 'המסביר הלאומי' התגלגל הלאה. "העיתונאים שמעו עלי מפה לאוזן, והתקשרו", הוא מספר. "רבים מהראיונות עשיתי בשטח, שם התראיינתי והסברתי את עמדת העם היהודי".

אתה מדבר על עמדה לא אמינה של כלי התקשורת נוכח מה שקרה – אתה מרגיש לפעמים תסכול כשאתה נותן חומרים ואתה מדבר עם כל הלב והנשמה, ופתאום אתה מגלה שבפועל לא עשו עם זה דבר?

היה לי מקרה אחד כזה, כמדומני זה היה מהטלוויזיה ההודית. אבל אגיד לך משהו: זה לא כל כך מפריע לי, כי הציפייה שלי מהם, לא גדולה. אני לא מצפה באמת שתבוא תקשורת זרה ותגיד: 'הנה, היה פה בחור שסיפר לנו, אמר והראה לנו, וזהו, אין שאלות'. אין לי ציפייה כזאת, ולכן לא התאכזבתי כל כך".

ר' משה כן ציפה והתאכזב מרמת ההסברה הישראלית. לטענתו היא הייתה צריכה להיות עם יכולות הרבה יותר גבוהות. "משונה לראות כיצד ממשלת ישראל 'משווקת' את הנרטיב שלה. עד שדובר צה"ל לא כינס את העיתונאים הזרים מכל העולם והראה מה קרה 'שם' באמת, הם חיו רק משמועות ומעדויות לא ראשוניות. אתה מתאר לעצמך שכאשר עיתונאי מקבל עדות מפי שמועה, הוא לא מתייחס לזה כאל עובדה יצוקה. ההתנהלות הזאת מסמסה לנו את ההזדמנות הראשונה להרעיד את העולם. בהתחלה היה כל כך הרבה בלבול…

כאשר התראיינתי לרשתות הזרות, הם אמרו לי: "מה? באמת זה קרה?" כאילו הם שומעים את הדברים האלה בפעם הראשונה. ואני אומר לעצמי: רבש"ע, איפה ההסברה של ממשלת ישראל? איך זה שהמדינה מפקירה את השטח הזה של ההסברה בעולם?!

אני חושב שהיום המצב כבר הרבה יותר טוב ממה שהיה בהתחלה. גופי ההסברה התאוששו קצת מההלם, והתחילו לעבוד.

למה באמת ההסברה כל כך חשובה?

תורת ההסברה באה להקנות לך קרדיט בשדה הקרב. אם בזכות ההסברה העולם מעניק הזדהות וגיבוי לארץ ישראל, הגיבוי הזה בעצם נותן לך קרדיט בשטח להמשיך להילחם. זה הכוח של דעת הקהל הציבורית העולמית.

הדברים מקבלים משנה תוקף במיוחד בימינו, כשהכול כל כך פרוץ ברשתות התקשורת; לכל אדם יש את הכוח להשפיע באמצעות הרשתות החברתיות, ולכן זה חשוב שבעתיים, כי אלה הזירות בהן מתרחשת המלחמה… פעם היה ערוץ 1, והיית צריך להילחם דרכו בזירה העולמית, אבל היום יש אלפי ערוצים – אם זה ערוצי טלוויזיה ואם זה רשתות חברתיות.

כל מדינה בעולם שמכבדת את עצמה שלחה לארץ ישראל נציגי תקשורת מלפחות 3–4 ערוצים. הם באים פה לראיין, לשמוע ולהשמיע, ואתה צריך להילחם על כל אחד ואחד.

אתה חושב שאפשר באמת לשכנע אנשים? או שכל אחד מתקבע בעמדה הוותיקה שלו? ומי ששונא, ימשיך לשנוא, ומי שאוהב, ימשיך לאהוב?

זה נכון לגבי כל דבר סטטיסטי: תמיד העולם מחולק לשניים. גם בארץ ישראל אנחנו אוהבים לחלק את עצמנו ל'ימין' ול'שמאל'.

יחד עם זאת, חשובה מאוד ההסברה, כי גם אם זה נכון שיש אנשים ששונאים ולא משנה מה יקרה… מצד שני כן אפשר להשפיע על ציבורים רחבים אחרים. הנה, היום בארץ ישראל, אתה רואה המון אנשים ששינו את דעתם, חבר'ה שהתפכו כשהבינו שאין לנו באמת שכנים שאפשר לכרות עמם ברית "שלום", וכי כל השנים הם חלמו חלומות. כך זה בארץ ישראל ואני חושב שכך זה גם בעולם.

לכן עמדתי ברורה, שההסברה היא דבר חשוב מאד. יש המוני אנשים שהם עדיין מתלבטים בדעות ובעמדות שלהם, ואנחנו יכולים להכריע לכאן או לכאן, וזה חשוב. כל קול בעולם שמהדהד בעד ארץ ישראל, זה חשוב.

בתורה הרי נכתב שאנחנו 'עם לבדד ישכון'… למה באמת שיהיה לנו אכפת מה אומרים עלינו בעולם?!

יש אכן אנשים שהולכים בגישה של 'עם לבדד ישכון', וכי איננו צריכים להתחשב באף אחד, ולעשות מה שנכון לנו. זה נכון ברמה המהותית.

אם באמת ממשלת ישראל תתנהג בצורה כזאת של יד קשה ונחושה, אין לי ספק שזה בהחלט יקנה לנו עוד קרדיט בשדה הקרב. אם ממשלת ישראל תתנהג בקשיחות אמיתית, מדינות העולם יתיישרו, כמו שהרבי אומר, כי גם אומות העולם יודעות שארץ ישראל צריכה לנצח – רק שהן לא אומרות את זה בפה מלא בגלל שיקולים של פוליטיקה עולמית; אך באמת, הן עצמן מתפלאות על היהודים שהם כאלה פראיירים…

את הגישה הזאת עליה דיבר הרבי, אתה רואה בשטח?

ב–100%! רואים את זה ממש במוחש. ואתה יודע מה? הרבה יותר מכך.

בכלל, מה שרבותינו נשיאנו אומרים, אלו דברים מדויקים שהמציאות משקפת לך את זה מהשטח.

אסטה לרגע מהנושא המרכזי, לנושא שגם הוא 'בוער' בימים אלה, ואני רואה אותו בשטח.

אדמו"ר הזקן אומר שכל יהודי רוצה להיות באמת קרוב להקב"ה, וכי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, ובמבחן אמת יהודי לא יבגוד באמונתו וכו'.

כשהסתובבתי בשטח, שמעתי עדויות מאנשים על קריאות של 'שמע ישראל' שבקעו מתוך הממ"דים. כאשר הגיעו חיילי צה"ל לחלץ את אלו שהתבצרו בתוך הממ"דים, הם חששו מפני מלכודת של המחבלים שמנסים לפתות אותם לפתוח את הדלת. ואז הם קראו מבפנים "שמע ישראל", והחיילים בחוץ היו צריכים להשלים את המשפט "ה' אלוקינו ה' אחד". אז, ורק אז, הנצורים פתחו בפניהם את הדלת המחוסנת. באמת זה אחד הדברים הכי מופלאים שראיתי.

הייתי בכפר עזה, בנתיב העשרה, בנחל עוז – בהם גרים קיבוצניקים שרק לפני שבועיים–שלושה לא היה להם שום קשר גלוי לדת, או עם הקב"ה, לכאורה – ובכל מקום ראיתי מה זה יהודים… איזו עוצמה… איזה כוח… מדהים היה לראות את הקירבה שלהם להקב"ה בשעת אמת.

מטבע הדברים אני נמצא בימים אלה בשטחי הכינוס של החיילים בעוטף עזה. מדהים ומרגש לראות את אלפי החיילים לובשים ציציות; חלקם אמנם בלי כיסוי ראש, אבל עם ציציות… זה פשוט מחזה מרנין. כולם מבקשים להניח תפילין, וכולם רוצים ציצית. בתפילות שאנחנו מארגנים בשטח, יש לנו מניין גדול… לא רק חיילים חרדים, אלא גם כאלה שלא פוקדים את בית הכנסת כל יום… הם באים ומבקשים כיפות ומצטרפים למניין. אתה רואה את ההתעוררות הגדולה בשטח.

כמו שתיארת, אתה מסתובב הרבה בשטחי כינוס החיילים לקראת צאתם לעזה. האם הם מכירים את העמדה של הרבי מה"מ שכאשר נכנסים לפעולה צבאית, יש לבצע אותה עד תום, ולא לעזוב באמצע הפעולה כפי שרופא לא עוזב באמצע ניתוח?

בוודאי! הם מתחברים לרעיון הזה לגמרי (אם כי, לאו דווקא מהתורה של הרבי). אני רואה את הכוח האנושי, את החיילים, את המפקדים ואת הקצינים חדורי רוח קרב. כולם מדברים בסגנון של 'לא חוזרים לארץ ישראל עד שלא רואים את הים', וכדומה… זה בא ועולה מהשטח. אתה רואה את החיילים מאמינים בזה בכל לבם. הם רוצים לכבוש את עזה עד הסוף; לא מוכנים בשום אופן שיחזירו אותם באמצע הדרך.

זו הרי העמדה הברורה של הרבי, במלחמת לבנון ובמלחמת יום כיפור – כאשר קרא בכאב גדול לכבוש את דמשק, ולו לשעה–שעתיים, או את ערי לבנון. אבל צה"ל – בהוראת המדינאים – עשה 'אחורה פנה'. אנשים בשטח מבינים שאי אפשר להמשיך כך; אי אפשר לעשות כל פעם מבצע ולחזור באמצע לארץ ישראל מבלי שהמשימה בוצעה עד תום.

אשמח לסיים את השיחה איתך במשהו אופטימי.

הרבי מצטט תמיד את הפסוק "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". זה באמת מה שאנחנו צריכים להפנים בימים אלה. אף אחד לא יכול לאיים ולהפיל אותנו. אנחנו יודעים שהרבי הבטיח שארץ ישראל היא המקום הכי בטוח בעולם.

הבן שלי היה כעת ב'תשרי' אצל הרבי. מיד אחרי שמחת תורה הוא התקשר והציע שאולי הוא יישאר נוכח המצב הקשה בארץ ישראל. אמרתי לו: 'אתה חוזר לפה, כי זה מה שהרבי אמר והבטיח. ואנחנו בתור חסידים, זה מה שצריך להנחות אותנו, בפרט בימים אלה'.