תחקיר כואב: הסתרת מידע רפואי בשידוכים

נחמה דינה ברנשטיין, דרך המלך

מלכה-גיטל, (שם בדוי) היא בחורה חסידית ובעלת כישרונות. היא גדלה בבית חב"די מוכר ובעל שם. אביה ואימה הינם הורים ואוהבים ומפנקים, ואחיה ואחיותיה נישאו בשידוכים מכובדים. לצד המעלות הנפלאות של מלכה-גיטל, יש לה חיסרון 'קטן'; היא סובלת, ממחלה נפשית קשה, שאינה מאפשרת לה לחיות חיי נישואין תקינים.

דניאל-חיים (שם בדוי), הינו תמים חב"די, בן להורים מקורבים לחב"ד. הוריו, התפעלו מאד מהאווירה הלבבית שבחסידות חב"ד, המקבלת כל אחד, ללא הבט על מוצאו – ובחרו להכניס את הילדים למוסדות חב"ד. דניאל-חיים, היה אחד התלמידים החסידיים ב'שיעור'; 'עובד', שקדן ובעל מידות תרומיות. ב'מבצעים', הוא היה ראש וראשון ואהודם של המשפיעים והר"מים.

כשקיבלה משפחתו של דניאל-חיים את ההצעה הקורצת, התפעלו מאד לראות שאכן אין גזענות ואפליה בחסידות, ולאחר שנפגשו המיועד והמיועדת, החליטו לסגור על השידוך, מבלי שהוריו של הבחור, ביררו לעומק על ההצעה ה'קוסמת'.

זמן לא רב חלף. דניאל-חיים, הינו כיום גרוש צעיר ומצולק נפשית. בלילות, הוא מרטיב את הכר בדמעות, וביום – ממשיך להתפלל ולקוות לטוב. משבר האימון שחוו הוא והוריו, הביא אותם למצבים קשים מאד, ביחסם לחברה החב"דית – מתוך הכללה מוטעית אמנם, אך די טבעית.

מלכה-גיטל, שהוריה לחצו עליה לסגור את השידוך עם דניאל-חיים, לא מסוגלת לדבר איתם בכאבה כי רב. בין ביקור אצל פסיכיאטרים ונטילת תרופות, היא חווה התקפי דיכאונות שרק מחריפים את בעייתה.

האם מישהו, במעגל הקרוב או הרחוק הרוויח משהו מאותו שידוך מאמלל? האם מי שהסתיר את המידע שדי טבעי היה שהוא יצוף במוקדם או במאוחר – חשב על ההשלכות של מעשיו? והאם לרגש הטבעי של הורים לראות את יוצאי חלציהם מתחת החופה – ישנו רק פתרון אחד?

מסיפורים שהגיעו למערכת, הבנו שמדובר בתופעה, שעם מעט שימת לב, ניתן למנוע אותה.

שידוך מחופה בזהב

"הסיפור שלי כבר בן 12 שנים", משתפת שטערנא שרה (שם בדוי) בגילוי לב, "גדלתי למשפחה נפלאה בקהילה חב"דית תוססת. חיי התנהלו על מי מנוחות; למדתי בתיכון ובמכללה, ניחנתי ברוך ה' בכישרונות וסיימתי את התואר בהצלחה. רבי ושליחות היו תמיד בראש מעייני ואת זמני ה(לא) פנוי ניצלתי ל'מבצעים', קייטנות, קעמפים, השתתפות וארגון שיעורים, ובעצם, מה לא?

"נחשבתי לבחורה חסידית ומוצלחת, ובתקופת השידוכים ההצעות זרמו בלי הפסקה. להורי נותר רק לבחור בין שלל ההצעות המצוינות. יום אחד טלפנה ידידה קרובה של אימי, והציעה לנו הצעה מפתה; בחור חסיד, ירא שמים ולמדן, שהיה בשליחות במקום מוערך, והוא בן למשפחה ידועה, טובה ומוערכת.

"הורי נתנו בה אמון ופנו לברר על הבחור ומשפחתו. הבירורים היו מעמיקים ומקיפים, מתוך אחריות וכובד ראש. אצל מי לא ביררנו; חברים של הבחור, ידידי המשפחה, המשפיע, וכולם היללו ושיבחו את הבחור. המשפיע, שמכיר את הבחור לעומק, הרבה בדברי תשבחות. הוא הדגיש שהוא מכיר אותו באופן אישי ומדובר בבחור מצוין. לשאלתנו, השיב שלא ידוע לו על כל בעיה פיזית או נפשית(!).

"בדיקת 'דור ישרים' התאימה, ונקבעה פגישה. נפגשנו ארבע פגישות, במהלכן צד החתן לחצו לסגור כמה שיותר מהר. אני נמשכתי להצעה, בעיקר בגלל שסמכתי על הורי ועל דברי השדכנית הידידה. למרות שנורות אדומות הבהבו בדרך, לא ייחסתי אליהן חשיבות רבה. 'משיכת הלב בוא תבוא', עודדתי את עצמי. ישבנו לכתוב לרבי, והתשובה קצת הרתיעה אותנו, אך כשבררנו שוב לעומק ולא דווח על כל בעיה – החלטנו לסגור.

שטערנא-שרה לוקחת נשימה ארוכה. נראה שאותם רגעים מרגשים, מציפים אצלה – למרות הזמן הרב שחלף – כאב עז, שלא נרפא. "הצלחת נשברה. ה'לחיים-ווארט' היה מאד מרגש, אך ככל שחלפו הימים, בקלחת ההכנות לחתונה – סימני השאלה שהיו בראשי הלכו וגדלו. קיבלתי תכשיטים בסכומי עתק, טבעת יהלום גדולה ויקרה, מתנות יוקרתיות… לא הבנתי על מה ולמה.

"בנוסף לכך, הבחור התעקש לנסוע מיד למחרת ה'ווארט' לרבי והמשפחה לחצה לקבוע את החתונה בעוד חודש. לא הבנו מה הלחץ…

"שבועיים בלבד לפני החתונה", היא מספרת, "הכל התנפץ. ממש בטעות – שהייתה עבורנו השגחה פרטית גדולה – חבר של הבחור פלט שהחתן סובל מבעיה נפשית קשה, שלא מתאימה לחיי נישואין. בטח לא לחיי שליחות – עליהם חלמתי.

"ההורים שלי יזמו שיחת טלפון מכובדת אל משפחת החתן, עם הודעת ביטול. בכאב לב גדול אמרנו להם שעוגמת נפש גדולה, והוצאות כספיות עצומות, יכלו היו להימנע – לו היו מדווחים על הבעיה שלו מראש.

"להפתעתנו – ואולי זה הדבר שהיה הכי מסתכל בסיפור – הורי החתן הגיבו בצורה קשה מאוד; במשך שנתיים סבלנו מהכפשות ושקרים שפורסמו אודותינו, דברים שאין להם שחר!

"הדבר הראשון שעשינו, לאחר שבוטל השידוך, היה לפנות אל המשפיע. 'למה?!?! למה הרב לא אמר כלום?!' זעקו הורי. 'לא זו בלבד שהרב לא שתק, אלא הוא אמר דברי שקר ממש!'. המשפיע השיב בשפה רפה, שהוא דיבר עם הבחור על כך, והורה לו לספר לבחורה על כך, באחת הפגישות (אולי האחרונה?) אך הבחור לא מצא את הזמן ואת העוז…

"החברים, שחזקה עליהם מצוות איסור 'לשון הרע', הסבירו שלא היה להם נעים לומר, והם היו בטוחים שאנו יודעים; הרי הבעיה של הבחור ידועה לכל, לא?

"אנחנו מצדנו, החלטנו באומץ-לב למלא פינו מים ולא לדבר מילה בגנות הבחור ומשפחתו, זאת למרות העוול שנעשה לנו. קיבלנו עלינו את הדין, והאמנו שכיוון שעשינו את הצעד הנכון, ה' – בעל האמת – ימציא שידוך טוב והוגן עבורי.

"ההצעות מאז לא האירו לי פנים כבתחילה. חלפו כמה שנים, ובשעה טובה מצאתי את זיווגי המושלם, איתו אני חיה ב"ה באושר ובשלמות פנימית. יחד הקמנו משפחה לתפארת ויצאנו לחיים של שליחות, כפי שרציתי. והבחור? רחמנות עליו, עד היום מחפש את זיווגו…"

שטערנא-שרה חותמת את סיפורה הכאוב בזעקה ללא מענה; מה הועילו ה'חכמים' בהסתרתם?!

ילדים מאומללים

נקל להבין את האמוציות של ההורים שכמהים להשיא את ילדיהם, אולם סביר להניח שעם מעט שליטה עצמית, והבטה אל מעבר לאופק הצר של אירוע החתונה, יקל להבין שבחתונה שכזו – כאשר היא באה לידי פועל, ישנם רק נפסדים. החל מהמשפחה המרומה, החתן והכלה – שחייהם לא יחזרו להיות כפי שהיו, ואפילו המשפחה ה'מעלימה', סובלת לבסוף מבן/בת גרוש/ה, במקום רווק/ה, הוצאות כספיות עצומות ומיותרות, ושם, איך לומר בעדינות – לא הכי טוב, גם לגבי השידוכים הבאים, של הילדים הבריאים…

תרנו אחרי סיפור בו החתונה אכן יצאה לפועל, בכדי לבדוק האם לנישואין כוח ועוז, לכסות על כל פשעים, ולשמור בדבק עז על הזוגיות. מסתבר, שגם מקרים שכאלו קרו:

חנה (השם בדוי), בחורה טובת לב ועדינת נפש – נקלעה שלא באשמתה לחיי נישואין כאלה. בעדינות נפשה היא 'סחבה' שנה, ועוד שנה עם בחור חולה נפש, לא עובד ולא מתפקד כאבא וכבעל.

ילד נולד, ועוד ילד, וחנה חווה סבל מתמשך. אחרי תהליך נפשי ארוך ומייגע, מצאה חנה את העוז 'לחתוך' ולהפסיק לאמלל את חייה. הבעל מצידו – שחי חיי נוחות – לא מיהר לאפשר את הפסקת המצב; הוא ניצל את 'קלף הגט' שבידיו ו'משך' את רעייתו במשך תקופה ארוכה.

בצר לה, פנתה חנה פנתה לרב, שהוציא פסק נידוי, אולם גם פסק זה לא הועיל. בסופו של דבר הגיע הגט המיוחל. עד היום, נצבט הלב לראות את הילדים האומללים רצים אחרי אבא שלהם, צועקים לו "אבא, אבא" והוא מתעלם מהם. מסכן, חולה נפש.

על יסודי התרמית וחוסר האמון

אכן, לא כל המחלות הינן מחלות נפש. יש שהמחלות הן פיזיות ואפשר לחיות איתן, אך גם הסתרתן מותירה כאב גדול. הקשיבו לאסתי (שם בדוי), שנישאה לבחור בריא בנפשו אך לא בגופו: בעלה של אסתי סובל ממחלת הסוכרת, איתה ניתן אמנם לחיות לאורך שנים – אך אסתי לא חלמה ולא בחרה בכך; הדבר נכפה עליה בכוח התרמית.

אסתי קיבלה את המידע לאחר החתונה – בצורה קשה מאוד. אבן היסוד בחיי נישואין – האמון  – נשבר אצלה, מיד בתחילת הנישואין. כה קשה היה לה להשלים עם התרמית, עד שהיא עברה להתגורר במשך שלושה חודשים (!) בבית הוריה. רק לאחר תקופת נתק קשה זו, מצאה את כוחות הנפש לשוב אל בעלה, לאחות את השברים ולנסות לבנות יחד בית מתוך אהבה.

"לו הייתי יודעת מראש; לו בעלי היה מספר לי – אפילו במהלך הפגישות – יתכן שהייתי מסכימה להינשא לו, אבל מתוך בחירה", אומרת אסתי, וחותמת בשאלה רטורית: "אתן מתארות לעצמכן מהי המשמעות של חיי נישואין שמתחילים בחוסר אמון?!".

לא קל היה לשמוע גם את הצד השני, אולם הצלחנו להגיע גם לסיפור מרגש ומעורר הערצה:

לשיינא (שם בדוי) יש בת אצילת נפש, מוצלחת ומוכשרת, אך סובלת מאפילפסיה [מחלת הנפילה]. היא מטופלת, אינה רשאית לנהוג ברכב ומלבד התקפים בתדירות נמוכה – היא חיה חיים בריאים. רבקה התעקשה להציג את בעייתה הרפואית של ביתה, כדבר ראשון בפתח כל שיחה עם שדכנית ומשפחה שביררה על הבת!

בנוסף לכך, בכל פגישה ראשונה העלתה הבחורה את דבר המחלה לפרטיה בפני הבחור – ואף הציעה לו לבדוק את הנושא לעומק. "תעלימי את המידע, אינך חייבת לספר מיד", יעצו לשיינא חברות ומכרות, כשראו ששידוכה של הבת מתעכב, כשהתעכב השידוך, אך היא נותרה איתנה בדעתה שלא לעשות זאת, ולאפשר לבתה ולחתנה לעתיד לבנות בית בריא ממקום של אמון.

ברוך ה', היא הצליחה! החתונה התקיימה בשעה טובה ומוצלחת והזוג חיים באושר.

*

על השאלה מה ניתן לעשות, ישנן יותר מתשובה אחת, אולם נקודת המוצא צריכה להיות הכלל הבסיסי בתורה "מה ששנוי עליך – לא תעשה לחברך!"

ראינו חובה וזכות מוסרית להיות שופר לאותן משפחות, אלה שקולם וזעקתן – לא נשמעים – אולם הם עולים עד לב השמים.

לא, אין בכוונתנו להפנות אצבע מאשימה לעבר אף לא אחד, ברור הדבר שלכולם ישנן רק כוונות טובות.

יש לכם ספק, האם לומר או לא, איך להציג ומתי? על כך אמרו כבר חז"ל: עשה לך רב – והסתלק מן הספק.

ויהא רעווא מן שמיא, שיהיה זה זה הבניין, בניין עדי עד, על יסודי התורה והמצווה, כפי שהם מוארים במאור שבתורה – זוהי תורת החסידות. והעיקר – מתוך בריאות!

האם חובה על רופא לגלות?

ישנן מחלות שהתוצאות שלהן עלולות להיות חלילה מות בן או בת הזוג אחרי זמן קצר, או צורך בטיפולים קשים ומסובכים לטווח זמן ארוך, או בעיות בפריון, או בעיות בשלום בית. לעיתים החוק אוסר על רופא לספר על מצב בריאותי אפילו לבעל על בעיות אשתו, ולהיפך. מהי דעת ההלכה בזה?

הרב יעקב ברייש (שו"ת חלקת-יעקב אה"ע סי' עט [מהדורה ישנה ח"ג סי' קלו]) נשאל ע"י רופא על בחור בן עשרים חולה במחלה הידועה, שהשתדך ולא סיפר על מחלתו למשודכת ולהוריה. הוא הכריע על פי דברי החפץ-חיים, שהרופא חייב לגלות משום 'לא תעמוד על דם רעך', ועליו 'להציל עשוק מידי עושקו'.

החוק שאינו מתיר לו לגלות – אינו מחייב אותו לשקר, ולכן כדאי שיביא את עובדת המחלה לידיעת הצד השני בצורה עקיפה, ובהישאלו עליו להפנות את השואלים לפציינט עצמו, באופן שיובן שקיימת בעיה כלשהיא.

* * *

לדווח או לא?

אף שלא ניתן כמעט לקבוע כללים לגבי כל אחת מהבעיות שהעלינו בפרק א, מכל מקום ננסה להציב קני-מידה מסוימים:

* מחלות המסכנות חיים או פוגעות באיכותם כגון: סוכרת, מחלה ממארת בעבר, אפילפסיה ומחלות נפש – חובה לספר עליהן לבן הזוג העתידי. בכלל זה גם בעיות בזיהוי מגדרי.

* כל בעיה שסביר שתחייב טיפולי פוריות משמעותיים, שבנוסף לעצם הבעיה, יש בדבר גם טירחה רבה ואי נעימות לבן הזוג, וגם בעיות הלכתיות משמעותיות- חובה לספר עליהן מראש.

* אין חובה לגלות את הכל מיד, אלא אפשר להמתין עם מסירת מידע על פגמים מסוימים לזמן שבו הקשר בין בני הזוג מתחיל להתהדק, גם אם מסירת המידע מיד הייתה מבטלת את השידוך מעיקרו.אלא שהנשאל המסתיר חייב לעקוב אם אכן המידע מגיע.

זה הכלל:  פגמים שגם אם ייוודעו לאחר ההיכרות, ידיעתם תביא לביטול השידוך – יש לספר מראש. אך פגמים שהסבירות היא, שאם ייוודע לאחר ההיכרות, הדחייה לא תהיה מובנת מאליה, אלא הצד השני ישקול זאת – אין חובה לספר מראש.

* * *

האם על 'צד שלישי' לספר על פגם של אחד המשודכים?

דבר זה תלוי במידת החומרה שבפגם, ובשאלה האם פנו אליו בבקשת ייעוץ. על פגם חמור חייב כל היודע עליו ליידע את בן הזוג השני על המצפה לו, ו'להציל עשוק מיד עושקו'. בפגם קל אין צורך להתערב, אלא אם כן נתבקש אדם לכך ע"י אחד הצדדים, וגם אז עליו לנהוג על פי כללי הלכות לשון הרע ורכילות: לספר רק את מה שהוא יודע בוודאות, רק מה שרלוונטי, רק מה שיהיה בו תועלת וכו'.

במקרים מסוימים ניתן להסתפק בהבאת ראשי פרקים בלבד לידיעתו של בן הזוג.

בקשה מצד אחד מהצדדים, מצד שלישי, שלא לספר את הידוע לו – בדרך כלל אינה רלוונטית, היות ואם מדובר במידע שחובה לספר – אין שום היתר למנוע מן הנזקק למידע מלקבל אותו.

כאמור, קשה לקבוע מסמרות בנושא שנטלנו על עצמנו לעסוק בו. לא תמיד הסתרת מידע מביאה לידי שידוך ועמידה מתחת לחופה; לעיתים דווקא היא המונעת כנות בין בני הזוג ומביאה לידי חיכוכים ופגיעה בשלום הבית.

מאידך גיסא, לא כל 'מום' נחשב לחסרון משמעותי הפוגע בחיי הנישואין, וחוסר מידע וסטיגמות ביחס אליו מבטלים לעיתים שידוך, או פוסלים הצעת שידוך – וזהו בוודאי דבר שרע לשמים ורע לבריות. צריך אדם לדעת מצד אחד שגם אם "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב", ומצד שני "אם אין דעה – הבדלה [בין מקרה למקרה] מנין".

באדיבות הרב יואל וד"ר חנה קטן, ואתר צומ"ת.

לתגובות: DerechH@chabad.co.il

תמורת 28 שקלים בחודש – גם אתם יכולים להצטרף למשפחת המנויים – ולקבל את המגזין לביתכם. אתם מוזמנים ליצור קשר באחת הדרכים הבאות: משרד: ‎076-540-9770. בקו המאובטח: ‎03-960-1770 ‏ שלוחה #1 (ניתן להשאיר הודעה). בדוא"ל: m.derechh@gmail.com או בהודעת SMS למספר: ‎058-460-1770‏