מלחמת העולם הראשונה בזווית חב”דית: תרע”ד הארץ

שניאור זלמן ברגר, בית משיח

בתשעה באב תרע”ד פרצה המלחמה העולמית הראשונה שטלטלה את העולם כולו, ואת העולם היהודי בפרט. צבאות גדולים ועצומים נלחמו זה בזה, ובמדינות רבות נפלו חללי חרב לצד חללי רעב. הללו היו רבים מספור. מאורעות הימים ההם הלא הם כתובים בספרי דברי ימי ההיסטוריה. אך כהרגלנו נשפוך אור על הזווית הליובאוויטשית.

באותם ימי תחילת המלחמה הטרופים, כאשר גרמניה פלשה לרוסיה, שכן מרכז חסידות חב”ד בעיירה ליובאוויטש כאשר אדמו”ר הרש”ב נמצא בראשו, אך בהמשך מאורעות המלחמה תם עידן ליובאוויטש, כאשר אדמו”ר הרש”ב עזב את ליובאוויטש, ובהמשך החסידים והתמימים, ומאז חצר אדמו”רי חב”ד נעקרה מליובאוויטש לאחר 102 שנות אור ושגשוג. הנה כי כן, השפעת המלחמה העולמית הגיעה גם לליובאוויטש הקטנה, השקטה והשלווה, כפי שיסופר בהמשך.

פרוץ המלחמה הקשה

שבת קודש, תשעה באב תרע”ד. הקיסרות הגרמנית מכריזה מלחמה על האימפריה הרוסית, זה היה האות של פתיחת מלחמת העולם הראשונה בה נלחמו המדינות החזקות והגדולות של אירופה זו בזו. מלחמה זו מוכרת לבני התקופה ההיא בשם “המלחמה הגדולה”. זו הייתה המלחמה הגדולה ביותר עד התקופה ההיא בעולם בה השתתפו מדינות על פני יותר מחצי מכדור הארץ. במלחמה זו נהרגו למעלה מ–16.5 מיליון בני אדם, מתוכם כ–40  אחוז אזרחים.

העילה המיידית שהביאה לפרוץ המלחמה הוא רצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי בידי סטודנט סרבי מבוסניה. הרצח אירע בקיץ תרע”ד בסרייבו, בירת בוסניה שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו–הונגרית.

ההתנקשות הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו–הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ שלה, לסרביה, אולטימטום בן 10 נקודות, שלמעשה לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו–הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה והכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.

הממשלה הרוסית שתמכה בעצמאות סרבית בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה, בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת הטלגרף בין וילהלם המנהיג הגרמני, לבין הצאר ניקולאי השני שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. גרמניה תבעה שרוסיה תרחיק את כוחותיה מן הגבול, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה. גרמניה הכריזה אפוא מלחמה כנגד רוסיה ב–1 באוגוסט ויומיים לאחר מכן גם כנגד צרפת, בת בריתה של רוסיה.

הייתה זו המלחמה הגדולה ביותר בתבל עד התקופה ההיא. בקרבות העקובים השתתפו מדינות רבות המקיפות יותר מחצי מכדור הארץ. מיליוני חיילים דהרו בשדות הקרב, יורים בכדורי עופרת. למעלה משמונה עשרה מיליון בני אדם נהרגו בקרבות, כמחציתם אזרחים תמימים שהתגוררו באזורי הקרבות. חמש חזיתות עיקריות היו במלחמה, בעוד הקרבות הולכות ומתרחבות באזורים עצומים, הופכות לאכזריות יותר ויותר.

כוחות הצבא הרוסים אולצו לסגת בשל ניצחונותיהם של הכוחות הגרמנים בראשות הגנרלים הינדנבורג ולונדורף. בתקופה זו הושמד רובו של הצבא הרוסי בשל ארגון כלכלי וצבאי לקוי של מחנה הרוסים. אלה לא עמדו כנגד עוצמתם המשולבת של הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו–הונגרית. הגרמנים כבשו אפוא שטחים רחבים מתוך אדמתה של רוסיה הצארית.

בתקופה זו כתב כ”ק אדמו”ר הריי”צ יומן (שפורסם לפני מספר שנים בספר “מבית הגנזים”) והנה קטע קצר מיומן ייחודי זה:

“[ימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה:] בימי המצור והמצוקה הללו, ירחם השי”ת ויושקט בקרוב המלחמה והמהומה, [אבי אדמו”ר הרש”ב] שואל ודורש מכל הנעשה והנשמע. דעותיו בענין זה לא הואיל להגיד מאומה כי אם שואף לידע החדשות ונשמעים (המכתבי עת ואנשים הבאים שמספרים מה ששמעו הם) וזמני האוכל (בסעודת צהרים וערב) נתונים נתונים הם מאתו לשמוע בענין זה. מתפלא הוא על הגבהת רוח האשכנזי [הקיסרות הגרמנית] שלוחם עם כמה מדינות בעת אחת [רוסיה, צרפת, בלגיה וסרביה]”.

אדמו”ר הרש”ב התייחס במיוחד להנהגת גרמניה במלחמה, כאשר חייליה טבחו ללא רחם, ותמה על התנהגותו של וילהלם השני קיסר גרמניה ומלך פרוסיה, אשר התפאר באופן תמוה בשאיפתו לכבוש את העולם. אדמו”ר הרש”ב הגיב על כך, שהמלך עובר על כל החוקים בעת המלחמה. איש לא ידע לאן יובילו הקרבות בחזיתות השונות, וכמה זמן תארך המלחמה.

הרבי הרש”ב מבקש רחמים רבים

מספר גבירים חסידיים שהגיעו בימי חודש אלול תרע”ד לליובאוויטש, שאלו את אדמו”ר הרש”ב כיצד עליהם לנהוג. הללו חיוו דעתם כי המלחמה תימשך זמן קצר, שכן רוסיה לא תוכל לעמוד בפני גרמניה, ולדעתם רוסיה תנסה לצאת בדרך של שלום מהמלחמה. אשר על כן, שאלו האם להפסיק את המסחר, כי מי יודע מה ילד יום; הם הוסיפו כי כאשר המלחמה תסתיים בעוד זמן קצר, לפי השערתם, ימשיכו במסחרם. להפתעתם, אדמו”ר הרש”ב אמר להם כי המלחמה תהיה ארוכה, ולכן עליהם להמשיך במסחרם ככל האפשר.

חג הסוכות הלך והתקרב, ולמרות כל המאמצים, לא הצליחו החסידים בליובאוויטש להשיג אתרוג קלבריא מאיטליה. מאידך גיסא, למרות המצב הקשה, הצליחו להגיע לליובאוויטש שלושה אתרוגים בלתי מורכבים שנשלחו מארץ הקודש. העובדה שלא בירך על אתרוג מקלבריה כפי המנהג הליובאוויטשי העתיק, הסבה צער רב לרבי הרש”ב.

בתקופה זו סידר אדמו”ר הרש”ב שמידי יום ילכו עשרה תמימים על אהלי אדמו”רי ה”צמח צדק” והמהר”ש עם פדיון נפש שאדמו”ר הרש”ב כתב. מפדיון נפש זה עולה כמה גדול היה צערם וסבלם של היהודים בשל מאורעות המלחמה.

“אנא לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים האמיתיים […] עבור אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ר”ל כי זה כמה חודשים אשר התפרצה מלחמה בין ארצינו מלכות רוסיה ובין מלכות אשכנז [גרמניה] ועסטרייך [אוסטריה] ומלכות ישמעאל [טורקיה] ורבים מאחינו נהרגו במלחמה והמלחמה היא כבידה וחזקה מאוד והרבה מאוד מאחינו בני ישראל נמצאים במערכות המלחמה (מהם הרבה אבות משפחה) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע, אנא אור ישראל בקש נא רחמים בעד קהל עדת ישראל הנמצאים במקומות המלחמה שיגן השי”ת עליהם ויצילם מחרב והרג ומכל אויב ואורב, ובכל אשר יפנו יצליחו וישיבם לביתם בריאים ושלמים ויתן השי”ת בלב המלכים שישלימו ביניהם ותהיה הארץ שקטה מהמהומה הגדולה והנוראה ויתן בלב המלך ויועציו עלינו לטובה, ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן”. (אגרות קודש אדמו”ר הרש”ב ח”ב אגרת תלט).

גזירת הגיוס

עם פרוץ המלחמה, החל גיוס כללי ברוסיה. כל צעיר גויס למלחמה, גם כאלו שקיבלו בעבר פטור מן הצבא בשל מחלות כאלה ואחרות. במהלך שנת תרע”ה נקראו רבים מתלמידי התמימים להתייצב בלשכות הגיוס. בתחילה נקראו צעירים שמלאו להם 21 שנים, אך בחודשים הבאים, נקראו אלו שמלאו להם עשרים שנה, ובתקופה הבאה, גם בני 19. בקיץ תרע”ה נקראו להתייצב בני 18 ואף בני גילאי 17.

צווי ההתייצבות גרמו לתמימים רבים לעזוב את ספסל הלימודים, שכן הם נסעו ללשכות הגיוס הסמוכות למקום מגוריהם, אך רחוקות מליובאוויטש. למרות שרובם ככולם הצליחו להשתחרר בתואנות שונות, הרי שהזמן שארך עד שהתקבל הפטור, גרם להיעדרות תמימים רבים מספסלי ישיבת “תומכי תמימים” במהלך שנת תרע”ה.

בין כך ובין כך, צבא גרמניה הלך וכבש שטחים נרחבים ברוסיה הגדולה. לכל מקום שבו התקרב, הורו השלטונות לתושבים לסייע בהקמת סוללות עפר כדי לעכב את התקדמות האויב. התמימים חששו שמא אם יילקחו לעבודות הביצורים, יכירו בהם שלטונות הצבא ככשירים למלחמה, והם יגויסו, אך אדמו”ר הרש”ב לא חשש לכך, והורה לתמימים להצטרף לכוחות האזרחיים שעסקו בביצורים ובהקמת סוללות.

אסיפה גורלית והחלטה היסטורית

ימי תרע”ה. החזית הבוערת התעצמה לתוך רוסיה הלבנה, קרבה בסערה גם לעבר ליובאוויטש הקטנה. סכנה מוחשית ריחפה מעל תושבי העיר, על ה’חצר’ שבתוכה כמו גם על שאר היישובים בסביבה.

האיום על יהודי רוסיה הלבנה ריחף לא רק מצד חיילי גרמניה האכזריים, אלא גם מצד ממשלת רוסיה, שניצלה את ימי המלחמה להציק עוד יותר ליהודי רוסיה, ולמנהיגיהם בראשם. על אלו האחרונים הושתו קנסות וכופר חדשים לבקרים וחלקם אף נלקחו כערבונות והושמו מאחורי סורג ובריח. שונאי ישראל הלשינו תכופות בפני שלטונות הצאר כי היהודים הפכו למרגלי חרש עבור הגרמנים על מנת להיפרע מן הרוסים בעקבות הפרעות שחוללו בהם במשך השנים.

ככל שהגרמנים הלכו והתקרבו, עלה שוב ושוב הרעיון לעזוב את ליובאוויטש, אולם הרעיון לא הבשיל לכדי משהו מעשי, שכן הכול ידעו שדבר יפול אך ורק באישורו ובהסכמתו של הרבי, שאכן נותר בחלקת אבותיו בליובאוויטש.

לא היה זה פשוט לקבל החלטה כה גורלית, לאחר 102 שנים של שנות אור וזוהר חסידיים שבקעו מהעיירה הקטנה הזאת לעולם היהודי כולו. הממלכה החב”דית שפעלה בעיירה מאז ימי נשיאותו של כ”ק אדמו”ר האמצעי, ואשר חמישה מתוך שבעת נשיאיה התגוררו בה. עיירה קטנה זו הייתה עיר הבירה של חסידות חב”ד, ואליה היו נשואות אלפים ורבבות חסידים במשך השנים. היא הייתה אבן שואבת עבור אלפים, ובפרט לקראת חודש תשרי, כאשר אלפי חסידים נהרו אליה בהשתוקקות נפש. ימים, שבועות ואף חודשים עשו החסידים את דרכם, מי בסוסים ובמרכבות ומי רגלית, כאשר נהרה שפוכה על פני החסידים שזכו לכך.

עם התקרבותם של הגרמנים אל העיר סמולנסק הסמוכה, החלו בבית הרבי הרש”ב לחשוב על נדודים הרחק מאיזור החזית המסוכנת. הייתה זו החלטה גורלית ביותר; כאשר לא רק נוצר צורך לעזוב את הממלכה החב”דית, אלא אף את ציוני רבותינו הקדושים הצמח צדק ואדמו”ר מהר”ש. לצורך קבלת ההחלטה הגיעו  לליובאוויטש הגבירים החסידיים הרב שמואל גורארי’ מקרעמנצ’וג והרב שמואל מיכל טריינין מפטרבורג. השניים נכנסו אל הרבי לשיחה מיוחדת בעניין העזיבה. בחדר הרבי נכחו באותה עת גם הרבנית שטערנא שרה ובנו יחידו אדמו”ר הריי”צ.

רש”מ טריינין הביע את דעתו כי כדאי להישאר בליובאוויטש, ובמצב של חוסר ברירה לנסוע אל אחת הערים הגדולות השוכנות קרוב לליובאוויטש. הוא הסתמך על כך שהאויב יתקשה לכבוש את הערים הגדולות. ואילו הגביר ר’ שמואל גורארי’ צידד במעבר לאחד ממקומות הנופש בחבל קווקז המרוחק מרחק רב מהחזית.

אדמו”ר הרש”ב סיפר כי עם התקדמות הגרמנים לעבר ליובאוויטש, החל לחשוב כיצד לנהוג, בהדגישו כי אסור להיות תחת שלטון הגרמנים: “הנני מנגד גמור להאשכנזי [גרמניה], ואם חס ושלום יתקרב עלינו – גם לולי פחד הצבא ומערכי המלחמה – להתרחק מהמקומות האלו, שלא ליפול בידו, וכאשר כבר הגדתי גלוי. שאין איש מישראל צריך לחפוץ בשום אופן מאיזה טעם וסיבה שתהיה להיות תחת חסות האשכנזי” (מבית הגנזים ע’ כח).

דברים חריפים אלו באו בהמשך לדבריו בהתוועדות שמחת תורה תרע”ו, אז התייחס הרבי בהרחבה למצב המדיני הרעוע. במרירות רבה התבטא “זה שלושים ואחת שנה שאני מכיר את מדינת גרמניה ומלכהּ הרשע וילהלם. איש זה הוא עמלק, ואחריתו עדי אובד”. הרבי הוסיף ופירט שלא כדרכו: “הצרפתים הם בעלי תאוות; האפריקאים הינם ממוצע בין ‘בעל חי’ ל’מדבר’, ואילו האשכנזים (הגרמנים) הם אפיקורסים עמלקים”. ברוח חריפה זו נמשכה ההתוועדות כל אותו הלילה.

כך או כך, אדמו”ר הרש”ב הבהיר כי דעתו הפרטית להישאר עוד בליובאוויטש ככל האפשר, אך מכיוון שבני ביתו דואגים ומפוחדים, אשר על כן הוא מציע שהנשים תסענה לאחת הערים הרחוקות כמו חרקוב או קאזאן, ואילו הרבי ובנו הריי”צ ישארו בליובאוויטש ככל האפשר. אולם אמו הרבנית רבקה טענה, כי היא ועוד מבנות הבית לא יסכימו לעזוב בלי אדמו”ר הרש”ב ובנו.

כששמע זאת אדמו”ר הרש”ב, הביע את דעתו כי אכן כולם, המשפחה כולה, צריכים להיות יחדיו. ההחלטה נפלה אפוא על הגירה. בשלב זה הציע אדמו”ר הריי”צ מספר מקומות אפשריים אליהם יסעו הרבי ומשפחתו: לייפציג, סלאווינסק, בלגרד או רוסטוב.

במהלך האסיפה הצטרפו אליה גם הרב שמריהו לייב מדליה, רב בויטבסק, והחסיד הנודע ר’ מאיר שמחה חן מנעוול. זה האחרון – תלמיד חכם מופלג, רגשן ביותר וחסיד נאמן – נשא דבריו בפני הרבי מתוך לבו ורגשי לבבו הסוערים וההומים: “האם באמת הרבי נוסע מאתנו? האם אנחנו צריכים להיפרד? מה קורה כאן?!” כשאמר דברים אלו, סמקו פניו מהתרגשות, גרונו נשנק והוא החל לבכות עד שכמעט אי אפשר היה להבין את דבריו. הוא התקשה לעמוד על מקומו מסערת נפש: “עושים דברים בלי לשאול אצל החסידים, זאת אומרת שנפרדים מהחסידים כאן. איך זורקים כך חסידים?!”

דבריו הותירו רושם עז על הנוכחים כמו גם על הרבי. “הסתכלתי בפני כבוד אבי הרב שי’ וראיתי כי בעת ההיא האט ער דורך גילעבט זייער א גראנדיאזנע זאך [=הוא חווה מאורע גרנדיוזי] פניו הראו כי שעה כבדה היא לו. ר’ מאיר שמחה הזה וטענותיו לקחו את לבו. פעמים רבות התרעד…”. לבסוף הסתיימה האסיפה בהחלטה גורלית והיסטורית –  הרבי הרש”ב ובני משפחתו ייצאו מליובאוויטש, כאשר היעד ייבחר בימים הבאים.

היציאה מליובאוויטש

עם תום האסיפה, החלה מלאכת האריזה וההתארגנות לנסיעה. בין כך ובין כך יצא אדמו”ר הרש”ב לציוני אביו וזקנו – אדמו”ר המהר”ש ואדמו”ר הצמח צדק, כדי לשטוח תחינה ותפילה. בהיותו שם בכה תמרורים על המאורעות המדיניים שמטלטלים את העולם כולו, כפי שתיאר בנו אדמו”ר הריי”צ: “כבוד אבי הרב שי’ […] התמהמה שמה בערך ארבע שעות, ובבואו להבי פניו ועיניו אדומות מרוב בכי, בערב בשעה מאוחרת היו עוד עיניו אדומות, וגם למחרתו עוד רשמי הבכי ניכרים היו”.

יום העזיבה ההיסטורי הגיע. הכתר ניטל מעם ליובאוויטש. היה זה מעמד מר ועגום – המלך, נשיא ישראל, נאלץ לעזוב את ארמונו ואת עיר בירתו, ולצאת לגלות יחד עם בני משפחתו, כשהוא מותיר מאחוריו את ליובאוויטש המעטירה שאליה נישאו עיני החסידים במשך שנים רבות. יום ראשון ט”ז במר חשון היה אותו היום. תיאור מעמד הפרידה מצוי בהמשך יומנו של אדמו”ר הריי”צ:

“ביום א’ בוקר בשעה האחד עשרה בקר, ט”ז מרחשון יצאנו מליובאוויטש, התלמידים, המורים, המשגיחים, והמשפיעים, הרב (דוד יעקובסון) ואנשי העיר, אנשים נשים וטף, וגם נכרים רבים התקבצו בחצר, איש את רעהו ידחקו וילחצו. וכאשר דרך כבוד אבי הרב שי’ על מפתן העגלה, כל האנשים פנו פניהם אליו, ועמד בהעגלה ואמר זאייט גיזונד, גיזונטער הייט צוא זעהען זיך, הרימו כולם קולם וענו: ‘פארט גיזונד און קומט גיזונד’ (רעד עבר בי מהקול האיום) וגם הנכרים הרימו מגבעותיהם לאות ברכה וברגש זה נסענו” (מבית הגנזים ע’ לא).

את עזיבת הרבי את ליובאוויטש סיכם הרב ישראל ג’ייקובסון, מתלמידי הישיבה באותם ימים, במילים מתומצתות: “בנסיעת אדמו”ר מליובאוויטש, פנה הודה פנה זיווה”. בכך תמה תקופה של מאה ושתיים שנים שבהן העיירה ליובאוויטש אירחה את אדמו”רי ליובאוויטש והיתה לבירת תנועת חסידות חב”ד. עזיבת ליובאוויטש היא אחד הרגעים החשובים שנצרבו בהיסטוריה החב”דית.

מקורות: אגרות קודש, שיחות אדמו”ר הריי”צ, ליקוטי דיבורים, ספר התולדות, בית רבי, מבית הגנזים, תולדות חב”ד ברוסיה הצארית, זכרון לבני ישראל, ליובאוויטש – תולדות העיירה, ליובאוויטש וחייליה, שמועות וסיפורים ועוד.