כן, ריאלי לחלוטין לחיות גאולה!

מאת: אברהם רייניץ, בית משיח

שם, במקום הזה, התוודענו מידי שבוע להתקדמות המטאורית של דורנו לקראת הגאולה האמיתית והשלימה. שם נדהמנו לראות את הנבואה הברורה בש"פ שופטים, שם נחשפנו להכרזה על סיום עבודת השליחות, והתחלת העבודה החדשה לקבלת פני משיח בפועל ממש, שם שמנו לב כיצד הרבי מרבה להשתמש בביטוי "נשיא דורנו, משיח שבדורנו", ושם התרגשנו – בבוקרו של יום ראשון למחרת שבת ויצא תשנ"ב – לראות שחור על גבי לבן את קביעתו של הרבי שהכל כבר מוכן, ועד שיושבים ליד השולחן הערוך עם שור הבר והלוויתן, ורק נותר לפקוח את העיניים ולראות זאת בגלוי.

25 שנה חלפו מאז, ולמרבה הצער והכאב, העיניים שלנו עדיין סגורות ואינן רואות בגלוי את הגאולה האמיתית והשלימה. דברי הרבי נצחיים המה, ובוודאי שעדיין יושבים אנו סביב אותו שולחן ערוך, ועדיין ממתינים לנו, שנפקח סוף סוף את עינינו, ונראה את הגאולה השלימה.

לצד הגילוי הגדול על המציאות האמיתית כפי שהרבי רואה אותה – נתן לנו הרבי גם את הכלים לפקיחת העיניים, ובאותה שיחה הדגיש, שיש "ללמוד בענייני הגאולה, באופן שזה יפתח את הלב והעינים והאזנים – ושיבינו, יראו וירגישו בפשטות ממש בגשמיות העולם – את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש".

על מנת לנסות ולהבין כיצד עלינו ללמוד את ענייני הגאולה, ומה בעצם הרבי דורש מאיתנו באותה שיחה נפלאה של שבת פרשת ויצא תשנ"ב, ישבתי ללמוד את השיחה עם הרה"ח ר' שלום דובער שפירא, ראש כולל לאברכים במנהטן, שכבחור שגדל בשכונת קראון הייטס, זכה להשתתף בכל אותן התוועדויות נפלאות, ולשמוע באוזניו את הדברים הנפלאים בשעת אמירתן.

אביו, המשפיע הידוע הגה"ח ר' נחמן שפירא, הוא חבר הוועד להפצת שיחות, וכך זכה 'לחיות' את השיחות של הרבי שוב ושוב, הן בהתוועדות של הרבי, הן ב'חזרה' במוצאי שבת, והן בדיבורים בבית במהלך השבוע, שכמובן סבבו סביב החידושים בשיחות האחרונות.

השיחה הארוכה ביותר

"לפני שנדבר על הגילויים הנפלאים בשיחה, ועל העבודה המיוחדת שהרבי תובע מאיתנו", פותח הרב שפירא, "כדאי לציין פרט 'טכני' מעניין, שזוהי השיחה הארוכה ביותר בשנים תנש"א–תשנ"ב, והיא מכילה 20 סעיפים! היו שקישרו זאת לעובדה ששיחה זו נאמרה בט' כסלו, יום הולדתו והסתלקותו של האדמו"ר האמצעי, שמאמריו היו ארוכים מאוד, "רחובות הנהר", כפי שמבואר באריכות גם בשיחה".

צעד אחד אחרי סף הדלת

כאשר מדברים על החידושים המיוחדים בשיחות נ"א ונ"ב – אפשר לדבר על שני קווים מקבילים: א. הגילויים של הרבי אודות התקדמות העולם לקראת הגאולה. ב. במקביל ובהתאם לגילויים, הדרישות של הרבי מאיתנו.

בוא נדבר תחילה על הגילויים בשיחת שבת פרשת ויצא תשנ"ב. אחרי ששמענו מהרבי בשבועות האחרונים שכבר הסתיימה עבודת הבירורים ועבודת השליחות, וכעת עבודת השליחות היא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש – מה התחדש לנו השבוע?

ביחידות של הרב מרדכי אליהו, שהתקיימה כחודש לפני השיחה השבועית, אמר הרבי ש"הגאולה עומדת כבר על סף הפתח, ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ויסחוב את הגאולה לתוך החדר".

כאשר מדברים על "סף הפתח", יש לזה משמעות הלכתית. בסוגיית הגמרא אודות הגדרת "דרך רחוקה" הפוטרת מקרבן פסח, מובאת דעה שמקומו של קרבן הפסח הוא "מפתח העזרה ולפנים", ואילו "מאסקופת העזרה ולחוץ" נחשב כבר "בדרך רחוקה"…

עד תשנ"ב, היינו "מאסקופת הגאולה ולחוץ". זה מצב של גלות מוחלטת. בתחילת חורף נ"ב, ביחידות עם הרב מרדכי אליהו, גילה הרבי שהתקדמנו כבר אל סף הדלת. אנחנו כבר לא בחוץ, אבל עדיין לא בפנים. עומדים באמצע הדלת.

כאשר עומדים מחוץ לגאולה, אזי לא משנה מה נעשה וכיצד נחשוב – אנחנו בגלות. כאשר עומדים בתוך הגאולה, שוב לא ישנה מה נחשוב ומה נעשה – אנחנו בגאולה. אבל מה קורה כאשר עומדים בדיוק על הסף?

בנקודה זו, זה תלוי בנו: אדם שעומד על סף הדלת של עולם הגאולה, כאשר מחוץ לדלת זה עולם הגלות – הרי אם יסתובב ויביט כלפי חוץ, ייראה וירגיש גלות. ואם יסתובב ויביט כלפי פנים, ייראה וירגיש גאולה. זה תלוי בו.

ועל רקע זה מגיע החידוש הגדול בשיחת שבת פרשת ויצא, בה מגלה הרבי שצעדנו שלב משמעותי קדימה: ענייני הגאולה מתחילים להתממש, "יש כבר את ה'שולחן ערוך', יש כבר את הלויתן ושור הבר ויין המשומר, ויהודים כבר יושבים סביב השולחן . . יחד עם משיח צדקנו (כפי שכתוב בספרים שבכל דור ודור ישנו "א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח") ובדורנו נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר".

[ואגב, ראוי להדגיש גילוי נוסף בשיחה זו, שאת המילים "ובדורנו נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר" – הוסיף הרבי בכתב יד קודשו על עלי ההגהה של השיחה!].

בזמנו, כאשר שמענו מהרבי את הביטויים המדהימים הללו, שיושבים כבר סביב השולחן הערוך, יחד עם משיח צדקנו – זה היה מאוד מוחשי. סבתי, ששמעה את דברי הרבי מעזרת הנשים, אמרה לי אחרי ההתוועדות בפשטות: פתחתי את העיניים, ואכן ראיתי בבית הכנסת למטה "יהודים יושבים סביב שולחן, יחד עם משיח צדקנו". זו הייתה התחושה הפשוטה של כולנו.

אלא שכדי שכל זה יהיה בגלוי, אומר הרבי ש"הדבר היחיד שחסר הוא – שיהודי יפקח את עיניו כדבעי, ויראה איך הכל כבר מוכן לגאולה!".

לצד הגילויים – יש לרבי דרישות חזקות מאיתנו

ובנקודה זו אנו מגיעים לחלק השני ב'דבר מלכות' – התביעה של הרבי מאיתנו. הרבי אומר שצריכים לפקוח את העיניים. מה זה אומר מבחינה מעשית?

למעשה, חלק גדול מהשיחה מוקדש למה שהרבי תובע מאיתנו… הרבי מתחיל את השיחה עם החידוש שמצאנו אצל אדמו"ר האמצעי, שיום הולדתו ויום הסתלקותו חלים באותו יום, כמאמר חז"ל שהקב"ה "יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום", ושואל: מכיוון שעיקר חייו של הצדיק הם החיים הרוחניים – איזה משמעות יש לימים הגשמיים, ומדוע זה נחשב לשלימות מיוחדת אצל הצדיק?

ומסביר הרבי שתכלית השלימות בתורתו ועבודתו של יהודי, היא כאשר הוא מברר את ענייניו הגשמיים עד כדי כך שאין שום הבדל בין ענייניו הרוחניים לענייניו הגשמיים, וכל הפרטים בחייו הגשמיים חדורים ברוחניות, ולאידך – כל ענייניו הרוחניים משתקפים בחייו הגשמיים.

שלימות זו, שבגלוי הופיעה אצל צדיקים בודדים, כמו האבות, משה רבינו ואדמו"ר האמצעי – דורש הרבי מכל אחד ואחת מאיתנו!

לאחר שמבאר באריכות גדולה את החיבור המוחלט שצריך להיות בין הגשמיות לרוחניות, ומביא לזה דוגמאות מחיי יעקב המסופרים בפרשת השבוע, ומהנהגתו של אדמו"ר האמצעי – אומר הרבי שמכיוון ש"כבר סיימו את כל הבירורים, כולל גם הבירור של 'עשו הוא אדום' . . הרי מובן שעתה נמצאים כבר במצב בו הגוף הגשמי ואפילו גשמיות העולם כבר נתבררו ונזדככו לגמרי, והרי הם 'כלי' מוכן לכל האורות והענינים הרוחניים".

במילים פשוטות אומר לנו הרבי: כאשר אני מגלה לכם על ההתקדמות של העולם לקראת הגאולה, זה לא רק כדי שתהיו שמחים שאָט אָט מגיעה הגאולה. זה גם דורש מכם להעלות את הרמה הרוחנית שלכם, בהתאם לכוחות החדשים שניתנים לכם!

בשיחה מספר הרבי אודות אדמו"ר האמצעי, שאצלו היה חיבור מושלם בין הגשמיות לרוחניות, עד שאדמו"ר הצמח–צדק התבטא עליו ש"באם היו חותכים לחותני אצבע, לא היה פורץ דם כי אם חסידות"; ובהערה מוסיף הרבי שבדומה לזה היה גם אצל חסידיו של אדמו"ר האמצעי, כידוע פתגמו כי רצונו שכאשר שני אברכים נפגשים יחדיו בשוק, ידברו חסידות בענין אריך ועתיק. או בפתגם אחר, פחות ידוע, שכאשר אברכים יבינו בכתר כמו בחמשת האצבעות – יהיה לו מכך סיפוק.

בשיחה זו, תובע מאיתנו הרבי אף יותר מכך: אם אצל חסידי האדמו"ר האמצעי, הם התנתקו מהעולם כאשר דיברו בענייני החסידות – מאיתנו דורש הרבי חיבור מוחלט. הרבי לא מבקש שנצא מהגשמיות, אלא שהרוחניות והגשמיות יתאחדו, ו"יהיו דבר אחד ממש".

זו למעשה הנקודה העיקרית שהרבי דורש מאיתנו בשיחה: לפעול על עצמנו, שלא יהיה הפסק בין הגשמיות לרוחניות. ובלשונו הזהב של הרבי: "שאצל כל אחד תהיה השתדלות מיוחדת לבטא את הרוחניות וה'חסידישקייט' שלו בגשמיות שלו. שבענייניו הגשמיים, ובזמן ובמקום הגשמיים שלו, יורגשו החמימות והחיות הנובעות מה'אידישקייט' שלו ומה'חסידישקייט' שלו, עד לאופן שלא יהיה ביניהם כל פירוד כלל, אלא יהיו דבר אחד ממש".

באופן כללי, יש אצלנו הפרדה בין הרוחניות לגשמיות. אנחנו מבינים שבזמן התפילה עלינו להיות עסוקים בעניינים רוחניים, אבל כאשר אנו יוצאים לקניות, לדוגמא, אנחנו לא חושבים על רוחניות. הרבי רוצה שנחבר בין הדברים. שכל רגע ביום–יום, יהיה חדור ברוחניות. ולכן, גם כאשר אנחנו יוצאים לקניות, נחשוב כיצד לנצל את היציאה הזאת לעניינים רוחניים. לדוגמא, לקחת איתנו תפילין, כדי שנוכל להניח תפילין ליהודים שנפגוש בדרך. כאשר הולכים לבנק, נקח איתנו כרטיסים של שבע מצוות בני נח, ונחלק לאנשים שעומדים בתור.

יותר מזה, על דרך פירוש הבעל–שם–טוב על "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", ש"שיוויתי" הוא מלשון השתוות, כלומר – בכל דבר או מאורע, הכול שווה אצלו. בין עניין שמשבחים אותו בני אדם או מבזים אותו, וכן בכל שאר הדברים, יאמר הרי זה מאיתו יתברך. ועל דרך זה צריך להיות חדורים בענייני משיח באופן שווה, זאת אומרת שברגעים ה'גשמיים' נהיה חדורים בענייני משיח, בדיוק כמו ברגעים הכי 'רוחניים'.

ישבתי פעם ב–770 ולמדתי מאמר חסידות. ניגש אליי מישהו והתעניין: יש לך היום יום הולדת? השאלה הזאת נובעת מכיוון מחשבה גלותי, שרק בימים מיוחדים אפשר לעזוב את הכל ולשבת ללמוד חסידות. יש כמה ימים בשנה שאנחנו מקדישים אותם לעניינים רוחניים, כמו יום ההולדת שלנו, יומי–דפגרא חסידיים וכדומה. אבל ביום יום? מה פתאום…

וזה בדיוק מבקש הרבי לשנות. שנהיה חדורים ברוחניות, עד שיהיה טבעי לחלוטין שבאמצע יום חולין רגיל, נתיישב ללמוד מאמר חסידות. למה לא? אם יש רגע פנוי, נפתח ספר ונלמד. זה צריך להיות פשוט אצלנו.

לימוד החסידות מזכך

איך יכולים להגיע לכאלה רמות של חיבור הרוחניות והגשמיות?

הרבי ממשיך ואומר בשיחה, ש"כיון שחיבור הנשמה וגוף, ורוחניות וגשמיות, כבר ישנם בשלימות (כנ"ל), והכל כבר מוכן לגאולה – צריך לעשות דברים שיגלו זאת בפועל ממש", והרבי מונה כמה דברים שמסוגלים להביא אותנו להרגיש את החיבור של הרוחניות והגשמיות, אבל "לכל לראש בענין שהזמן גרמא – ביום ההולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי, להוסיף בלימוד תורתו, דווקא באופן של רחובות הנהר".

והרבי מדגיש שלימוד החסידות באופן כזה לא שייך ליחידי סגולה או לגדולי החסידים, אלא לכל בני ישראל, אנשים ונשים!

ידוע, שיש שלושה דברים גורמים לשינוי באדם: כסף, משקה וחסידות. הכסף – משגע את האדם. ואם הוא עדיין שפוי, אזי כנראה שאין לו מספיק כסף… משקה – משכר. וככל שישתה יותר, המשקה יפעל את פעולתו. חסידות – משנה את המהות לחסידית. ואם עדיין הלימוד לא השפיע דיו, סימן שלא למדו מספיק חסידות. יש להוסיף וללמוד ולהתעצם עם העניינים הללו, עד שיפעלו את פעולתם.

אין ספק שכאשר נלמד את מאמרי אדמו"ר האמצעי כפי שהרבי דורש בשיחה, באופן כזה שנהיה שקועים כל–כולנו במאמרי החסידות, נרגיש כיצד זה מגלה אצלנו את החיבור של הגשמיות עם הרוחניות. ואם אנחנו לומדים, ועדיין לא רואים זאת בגלוי – סימן שלא למדנו מספיק!

דורשים מאיתנו להיות 'בינוני', ודורשים לחיות גאולה. קשה, אבל אפשרי.

יהיו שיטענו שזה לא ריאלי לאנשים כערכנו.

בוא נדבר לרגע על הדבר הכי בסיסי בחסידות – להיות 'בינוני' לפי התניא, זאת אומרת לקיים את כל המצוות ולא לעבור אפילו על עבירה אחת, במחשבה דיבור ומעשה. אדמו"ר הזקן הרי אומר שזוהי מידת כל אדם, וזה מה שדורשים מכל אחד מאיתנו. האם לדעתם זה ריאלי?

האמירה הזאת, שדרישות כאלה הן לא ריאליות, מתאימות אולי לחוגים אחרים האומרים שלא ריאלי להיות יהודי שומר תורה ומצוות, ומי שאומר שלא ריאלי להיות בינוני, לא רחוק מהם בגישה הבסיסית, ר"ל.

אצל חסידים ברור, שאם אדמו"ר הזקן אומר בתניא שהבינוני היא מידת כל אדם, זה בוודאי שייך וריאלי לכל אחד.

למרות שידוע אצל חסידים ש"הלוואי בינוני", הרי רבותינו נשיאינו ממשיכים לתבוע שנשאף להגיע לדרגה זו; ובמאמר 'חיי שרה' תנש"א, אומר הרבי שכל יהודי יכול להגיע לדרגה זו.

אלא, שכמו בכל ענייני קדושה, יש סדר והדרגה, "לאט לאט אגרשנו", ולא הופכים להיות בינוני מושלם ביום אחד. אבל בהחלט אפשר לפעול על עצמנו להיות כמו בינוני לכמה דקות. אתה יכול לשלוט על המחשבה דיבור ומעשה שלך למשך שתי דקות, חמש דקות? זה אפשרי! מכאן, צריך להתקדם הלאה. עוד חמש דקות, ועוד חמש דקות. בעיקרון, הרי כל החיים זה חמש דקות, ועוד חמש דקות.

כך גם לגבי הדרישה של הרבי, לגלות את האיחוד בין הגשמיות לרוחניות, בחיים היום יומיים: במבט ראשון זה נראה בלתי–מציאותי, אבל מכיוון שהרבי אומר שלימוד המאמרים של אדמו"ר האמצעי, בשופי הכי גדול, יפעל את זה – בוודאי שזה כך. אנחנו צריכים פשוט לקום בבוקר, ללמוד שעה–שעתיים חסידות, ואחרי כמה ימים של לימוד חסידות – בוודאי שנבין יותר טוב למה הרבי מתכוון.

כל אחד יכול להסתכל סביבו, ובוודאי הוא מכיר לפחות חסיד אחד בקהילתו, שבאמת מונח בלימוד החסידות. חסיד כזה ש'טובל' במאמרי חסידות, מרגיש את האלוקות גם בחייו הגשמיים. ואם זה שייך אצלו, זה שייך גם אצלנו. אצל כל אחד, וכל אחת!

לכן, לפני שאנחנו שואלים האם זה ריאלי, נשאל: האם ניסינו את זה? האם השקענו את עצמנו בלימוד החסידות, בפרט בתורת אדמו"ר האמצעי? אדרבא: ינסו ויווכחו!

צריכים 'עבודה'. החידוש הוא שבסוף מגיעים לזה.

זאת אומרת, שכדי להרגיש גאולה, יש צורך בעבודה פנימית ועמוקה ביותר…

בוודאי! חשוב להפנים שהגילויים הגדולים שהרבי מרעיף עלינו בשנת תשנ"ב, הם לא רק זכות – הם גם חובה! וכגודל הזכות לחיות ב'זמן השיא' של הגאולה, ולאחר גילוי עצם מציאותו של משיח וכו' וכו' – כך גודל החובה להתאים את עצמנו לזמן נעלה זה!

הרבי מרומם אותנו, עוד ועוד, ואנחנו לא יכולים להשאר תקועים מאחור…

כך גם כאשר הרבי מחדש בשיחת ש"פ אמור תנש"א, שבימינו כל אחד מישראל יכול להגיע לדרגות הכי גבוהות, עד "תהי צדיק" – האם מישהו חושב שהוא ינוח על זרי דפנה ופתאום הוא יהיה צדיק?

ברור, שגם היום צריכים עדיין לפעול כפי שמובא בפרק י"ד בתניא, שכל אדם צריך לעשות השתדלות להיות צדיק, הן בניסיון להרגיל את עצמו למאוס ברע בתכלית, והן בניסיון להתענג מהאלוקות. וכלשון רבינו הזקן "הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק".

אלא שבעוד שבזמן רבינו הזקן, יהודי לא היה יכול להגיע בכוחות עצמו למדרגת צדיק, ולכן מסיים רבינו הזקן ואומר "וה' יעשה טוב בעיניו", וכן בהמשך "ואולי יערה עליו רוח ממרום וכו'",

– הרי בקיץ תנש"א התחדש, שכל כך קרובים אנו לגאולה, עד שמובטח לנו שכל אחד שיעשה את כל הדרוש מצידו, אכן יכול להגיע לאותה מדרגה נשגבה של "תהי צדיק".

איזה לימוד ענייני גאולה פוקח את העינים?

בשיחה אומר הרבי שכדי לראות את הגאולה, צריכים רק לפקוח את העיניים. ברור שאין הכוונה לפקיחת עיניים באופן גשמי, אלא למשהו רוחני יותר. איך בדיוק עושים את זה?

את הכיוון הכללי הרבי התווה בשיחה, ואמר שצריך ללמוד בענייני הגאולה – באופן שזה יפתח את הלב והעינים והאזנים – ושיבינו, יראו וירגישו בפשטות ממש בגשמיות העולם – את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

מהו בדיוק אופן הלימוד של ענייני הגאולה, שפועל פקיחת העיניים – אינני יודע. יש אימרה בחסידות, ש"אילו ידעתיו – הייתיו". לצערי, עוד לא הגעתי לזה…

אבל באופן כללי, כאשר לומדים את ענייני הגאולה, ובפרט את השיחות של נ"א ונ"ב, בהם מדובר על הגאולה כפי שהיא בימינו – זה פועל שינוי במבט שלנו על כל מה שמתרחש בעולם, ורואים יותר ויותר תהליכים של גאולה.

כך כאשר לומדים את השיחות בהן אומר הרבי שמשיח כבר מנצח בכמה עניינים, ואת השיחה של פרשת משפטים נ"ב, בה מאריך הרבי לבאר כיצד האירועים בעולם הן תוצאה מפעולותיו של מלך המשיח, וכו' וכו' – מתחברים לזווית הראייה הגאולתית של הרבי, ויכולים לראות גם בתהליכים היום, את ההתקדמות לתוך הגאולה השלימה.

מספרים, שלאחר האירוע בשמיני עצרת תשל"ח, אמר אחד הרופאים לרבי, שהמחקרים מראים ש–25 אחוז מהאנשים שעברו התקף לב אחד, עשויים לחוות התקף נוסף. הרבי האזין לדבריו, וסיכם מנקודת מבטו: זאת אומרת, ש–75 אחוז מהאנשים לא חווים התקף נוסף… הרבי לא משחק במספרים. הרבי פשוט מלמד אותנו איך צריכים להסתכל על העולם המורכב שלנו. במקום להסתכל על 25 אחוז בעייתי, מתמקדים ב–75 החיובי.

גם בסדרת האגרות–קודש אפשר לראות עשרות מענות של הרבי לאנשים שכתבו לרבי על מזלם הרע, והצרות שהם עוברים – והרבי מנתב אותם לראות את הטוב שבחייהם. זוהי ראייה גאולתית!

כל עוד לא הגענו לגאולה השלימה, יש עדיין רע בעולם, וגם כאשר מתרחשים תהליכים בכיוון גאולתי, צריכים להתבונן כדי לזהות את הטוב והרעיון הגאולתי. יש אנשים שרואים את הרוע שבתהליכים הללו, ואילו מי שלומד את השיחות של נ"א ונ"ב, ושקוע בענייני גאולה ומשיח – הוא מצליח לזהות את החלקים הגאולתיים שבתהליכים הללו, ולראות כיצד העולם מתקדם לקראת משיח.