ישראל היום: לאכול צ'ולנט בפסגת האוורסט

יהודה שלזינגר, ישראל היום

"אני גר אמנם ברחובות, אבל אפשר לומר שאני גר בכל מקום בעולם. בשגרה אני פה, אבל בהרגשה שלי אני נמצא בכל פינה הכי נידחת שרק אפשר כדי להדפיס את ספר התניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) וכדי לקרב יהודים", כך אומר מאיר אלפסי, בן 33, נשוי לחיה מושקא (30) ואב לארבעה.

במקצועו אלפסי הוא צלם חתונות מוכר בציבור החרדי, וכך זכו מסעותיו ברחבי העולם לתיעוד מרהיב בגוף ראשון.

הוא נולד בבת ים לאבא שהיה שחקן כדורגל וחזר בתשובה ולאמא חב"דניקית. "החיבה לצילום החלה כבר בגיל 11", הוא נזכר, "היתה לי גם מצלמה עם פילם וגם מצלמת וידאו וכל הזמן צילמתי. צילמתי בישיבה, בשיעורים, את החברים, את המשפחה. מאז שאני זוכר את עצמי אני מצלם. אני מאוד אוהב את זה, מאד אוהב לתפוס את הרגע. אתה מנציח רגע אחד שנשאר איתך לשנים ארוכות".

גם את החיבה לנסיעות פיתח בגיל צעיר. "אני אדם סקרן ותמיד רציתי לראות את העולם, להכיר תרבויות, ללמוד שפות. הפעם הראשונה שטסתי היתה בגיל 15. כל חב"דניק נוסע קודם כל לרבי, לארה"ב. בדרך היתה עצירה בהולנד. בכל הנסיעות אני דואג שתהיה עצירה בעוד מדינה כדי שאספיק לראות עוד משהו".

בכמה מדינות היית?

"אין לי ספירה מדויקת, אבל באזור ה־85. השאיפה היא להגיע למאה מדינות בשנתיים הקרובות. בכל שנה אני משתדל לנסוע לשבע מדינות חדשות. צריך לחיות, ולחיות זה לראות עולם, לחבר יהודים לקדוש ברוך הוא. אין מצב שאני מגיע למקום כלשהו ואני לא מניח לאנשים תפילין. אני רואה אדם שיש לו חזות יהודית, ניגש אליו ומתעניין אם הוא יהודי".

מה זה חזות יהודית?

"אני לא ניגש לסינים או להודים. אבל במדינות מערב אירופה, כשיש אנשים רוסים, תיירים אמריקנים או אנגלים, אני מוצא גם הרבה יהודים".

"בערב הראשון בצפון קוריאה הגעתי לחדר והתיישבתי לכתוב ביומן מסע. למחרת אחד המדריכים בא אלי ושאל מה כתבתי שם כל כך הרבה. הבנתי שכנראה יש שם מצלמות. רציתי לברוח, הפחד מלווה אותך כל הזמן"

אלפסי ביקר עד היום בין בשאר במצרים, בתוניסיה, במרוקו, בקוטב דרומי, בהרי ההימלאיה, באוורסט, במדינות דרום אמריקה, במונגוליה, בהודו ובפיליפינים. כמעט בכל מקום מצא יהודים להניח להם תפילין, מלבד מקום אחד, שם לא הוציא את התפילין כלל – צפון קוריאה, שבה ביקר לאחרונה.

"שנים רציתי לנסוע לשם אבל לא היה לי אומץ. זו מדינה מסוכנת לתיירים. הזהירו אותי שאם מכניסים ספר תנ"ך, תפילין או כל דבר שהם לא מזהים או מכירים, הם יכולים לחשוד בך ולהכניס אותך לכלא ל־15 שנה, בלי לדבר איתך בכלל. במובן מסוים אני האויב הכי גדול של צפון קוריאה – אני גם צלם וגם מתעסק בעיתונות, בדיוק ההפך ממה שהם רוצים להכניס אליהם למדינה. זה לא היה פשוט".

איך למעשה נכנסת לצפון קוריאה?

"דרך חברת תיירות מסינגפור. קודם מגישים בקשה לבוא, אם הם מאשרים – אתה יכול להיכנס. בפעם הראשונה הגשתי בקשה, אמרתי שאני מורה, צירפתי תמונה והם פסלו. למה? כי הם עשו חיפוש בגוגל ומצאו את השם שלי באתר חדשות, וכנראה הבינו שאני עוסק גם בעיתונות. אחר כך ניסיתי דרך חברת תיירות אחרת, אמרתי שאני צלם חתונות ואוהב לטייל בעולם, שהייתי ב־80 מדינות ושאני מאוד מעוניין לראות את צפון קוריאה. רק שהפעם, לפני שהגשתי את הבקשה, מחקתי מהוויקיפדיה ומהפייסבוק כל פעילות שיכולה להצביע על זה שאני עיתונאי או קשור לעיתונות, ואז אישרו לי את הבקשה. נתנו ויזה, אבל מיוחדת מאוד, של צלמי חתונות, כך לטענתם. הציבו תנאי שאהיה מלווה בשלושה מדריכים צמודים ושאחתום על מסמך שאני לא מביא שום ציוד מקצועי. אולי לא רצו ציוד שיכול להתמקד ולהתקרב לכל מיני פריטים ומקומות".

אלפסי שמר על חשאיות לקראת נסיעתו: "לא סיפרתי להורים שלי על הנסיעה, לא רציתי להדאיג אותם. רק אשתי ושני חברים ידעו, כדי שאם יקרה משהו, שמישהו יהיה מעורב ויוכל לסייע. השארתי מספר טלפון של עורך דין, של השגרירות בסין ושל הרב לאזאר, רבה הראשי של רוסיה, שיש לו קשר טוב עם הממשל שם ואולי יוכל לסייע אם משהו יקרה. ידעתי שהביטוח לא יעזור. אמרתי להורים שלא בטוח שאהיה זמין בתקופה הנוכחית ונסעתי".

ה"טיול" תוכנן לתחילת יולי, לחמישה ימים. "הגעתי לסין ומשם בטיסה של כשעה וחצי ב'קוריאה אייר' לצפון קוריאה", מספר אלפסי, "לפני הטיסה אתה צריך להגיש רשימה של כל הציוד שאתה לוקח איתך כי הם רוצים לבדוק הכל. מה שהם לא מכירים הם לא מאשרים, ולכן היתה לי בעיה עם התפילין, למשל. זה היה רגע דרמטי. מגיע אדם עם פטיש ורצה לפתוח אותן, לראות מה יש בפנים. הצהרתי על זה אבל לא הסברתי מה זה תפילין ופחדתי מאוד שהם יפתחו את הקופסאות, יראו את הפרשיות שכתובות בפנים ואז מי יודע מה הם יחשבו, שאני מבריח איזה קוד, איזה מכתבים בשפה שהם לא מכירים. חששתי שהם יחשבו שאני מרגל ואז הלך עלי… היו רגעים מותחים מאוד, כל הביטחון נעמד סביבי. בסופו של דבר שכנעתי אותם שלא לפתוח. סימנתי שמדובר בקופסאות תפילה והדגשתי שהן איתי כל הזמן, שאני לא מוציא אותן, מלבד כמה רגעים בחדר באופן אישי.

"לפני הנסיעה קיבלתי 14 דפים של הוראות מה מותר ומה אסור – הרוב זה מה אסור: אסור לצאת מהמלון לבד, אסור לדבר עם אנשים ברחוב, אסור לקפל את התמונה של הנשיא אם נתקלים בה בעיתון, אסור לצלם צבא, בעיקר אסור להתרחק משלושת המלווים שנצמדו אלי למשך כל הטיול. בכניסה לצפון קוריאה עוברים בדיקות קפדניות. יש ארבע עמדות שיקוף שבהן עומדים כמה אנשי צבא זועפים. עיכבו אותי, בדקו כל דבר ודבר שהבאתי איתי. קראתי תהילים במהלך הבידוק כי ממש פחדתי, ובסופו של דבר עליתי על הטיסה. היה עיכוב בטיסה וחיכינו שעתיים, ואז המראנו במטוס סובייטי ישן שמנגנים בו מוזיקה של המהפכה, מארשים קומוניסטיים כאלה".

"צילמתי בהמון מקומות, נופים, עמים, את השבטים הכי פראיים. אבל השבט הכי אקזוטי שיצא לי לצלם הוא של אנשי מאה שערים – אנשי היישוב הישן שלובשים את הלבוש המסורתי ומכונים 'זברות'". ביולונג ריבר שבסין.

אלפסי מספר על המעקב הצמוד שחווה לאורך כל הדרך: "בערב הראשון הגעתי לחדר וכתבתי לי דברים ביומן מסע. יום למחרת בא אלי אחד המדריכים ושואל אותי מה כתבתי כל כך הרבה בחדר. הרגשתי ממש פחד ואימה, זה היה שוק. כנראה יש להם מצלמות בחדר, הם יודעים הכל, פחד אלוקים. אחרי שזה קרה כבר רציתי לברוח משם. אתה מתחיל להיות פרנואיד, מסתכל לצדדים, כל אדם שעובר לידך נראה מוזר, והפחד שמלווה אותך כל הזמן לא נותן מנוח".

את משימת העל שלו, הדפסת ספר התניא, הוא לא היה יכול לבצע. "זה לא היה מציאותי להביא איתי את הדברים ולהדפיס שם ספר, אבל לקחתי אותו איתי וקראתי בו שם וקידשתי גם את צפון קוריאה באותיות קדושה".

למרות הפחד, במהלך הימים שם ערך טיולים ברחבי המדינה. "היינו בגבול של צפון קוריאה ודרום קוריאה, ראינו את החיילים האמריקנים. בדרך רואים רעב והזנחה בכפרים, ממש כואב הלב. בכל מקום בארץ הזאת אתה רואה דמויות מבועתות כאילו כל המקום הזה מכושף, שדה מוות, אנשים חיים־מתים, ילדים וילדות שהם עלובי החיים תחת משטר מאיים. לא מקום סימפטי".

הכי קרוב לשמיים

אלפסי מלא בסיפורים כמעט על כל ביקור שלו, הבונוס הוא כמובן היותו חב"דניק שבא למלא את שליחות הרבי, ומלבד הדפסת ספר התניא גם להניח תפילין לכל יהודי בדרך, ומנהג זה זימן לו לא מעט סיטואציות מרתקות. "היו המון רגעים מרגשים ואפילו אקזוטיים של הנחת תפילין. בדרום אמריקה היה מטייל שפגשתי בשלוש ארצות שונות, ובכל פעם שהוא הניח תפילין דיברנו על זה שזה 'רודף אחריו'. היו מקומות אקזוטיים שבהם הנחתי ליהודים תפילין כמו באגם טיטיקקה שנצמא בגבול בין בוליביה לפרו ונחשב לאגם הכי גבוה בעולם, בין שבטי האינקה. במהלך הסיור שהאונייה עושה בין האיים שבאגם, ניגשתי לרמקול והכרזתי שמי שרוצה להניח תפילין שיגיע. היה שם יהודי שבא, הניח תפילין ואמר 'שמע ישראל', זה הזוי ומרגש כאחד. בדרום אמריקה עשיתי את כל המסלול הקבוע שעושים המוצ'ילרים ובכל מקום פגשתי ישראלים שהניחו תפילין. קראו לי 'השליח הנודד'".

"ניגשתי לאוהל של הבלגים בבסיס העלייה לאוורסט, וביקשתי חשמל. הסברתי שיש עניין מיוחד להדפיס את הספר. הבאתי מהארץ מחשב, מדפסת לייזר ודפי A4, אבל כשחיברנו הכל – הרשת קרסה"

הדפסת ספר תניא חריגה וקשה במיוחד היתה לאלפסי בהרי ההימלאיה, בדרך להר האוורסט הגבוה ביותר בעולם. "רציתי מאוד להדפיס את ספר התניא במקום הכי גבוה בעולם. הבאתי מדפסת ואלפי דפים, שבט השארפה המקומי עזר לסחוב את הדברים בדרך. ההליכה היתה קשה מאוד, האוויר דליל וקשה לנשום, הכרתי שרירים ברגליים שלא ידעתי על קיומם".

וגם כאן, כמובן, הזדמנו לו מפגשים מעניינים עם ישראלים ועם יהודים. "בכל רגע נתון יש שם, בהרי ההימלאיה, כמה מאות מטיילים יהודים. הייתי לבוש בסוודר, במעיל, ומעל זה לבשתי את ה'סירטוק' (חליפת השבת המזוהה עם חב"ד, י"ש) שהבאתי עימי. המראה החרדי משך תשומת לב של מטיילים יהודים שפגשתי, ואחד מהם אמר בחיוך 'גם לכאן הגיעו הדוסים?' אמרתי לו ש'זה המקום הכי קרוב לשמיים', ומישהי אחרת אמרה ש'טוב לראות כיפה אפילו כאן בהרים'".

אלפסי עשה בהרי ההימלאיה גם את השבת והוא מספר על הפעם הראשונה שהפסגות המושלגות ראו סיר צ'ולנט יהודי אמיתי: "הייתי עם עוד ישראלים. מצאנו מאפייה מקומית, שילמנו לבעלים כמה דולרים וקיבלנו את המקום לכמה שעות. עשיתי הכשרה של המקום וניפוי של הקמח ואפינו חלות. מיץ ענבים לקידוש הבאתי מהבית, והרי אי אפשר לעבור שבת בלי צ'ולנט. בדרך פגשתי אישה מקומית שעבדה בעבר אצל משפחה יהודית והכירה את כל הפריטים שצריך והשיגה לנו אותם בקלות. זה היה הצ'ולנט הראשון שהוכן אי פעם בהרי ההימלאיה. זו היתה שבת מיוחדת שאזכור לכל החיים.

"בגובה 5,700 מטרים הגעתי לבייס קמפ שבו עוצרים בדרך למעלה ההר. היו שם אוהלים של כל מיני מדינות. ניגשתי לאוהל של הבלגים וביקשתי את עזרתם בחשמל להדפסת ספר. בהתחלה הם לא הבינו מה אני רוצה מהם והסברתי שזה ספר קדוש מאוד שיש עניין מיוחד להדפיס אותו. הבאתי מהארץ מחשב נייד, מדפסת לייזר קומפקטית וחבילת דפי A4 והתחלנו לחבר את הדברים לחשמל, אבל הרשת קרסה. ניסינו עוד כמה פעמים ולא הלך. לאחר מכן עברתי לאוהל של הסינים, ובתמורה לכמה עשרות דולרים החיבור הצליח והמדפסת הדפיסה את הספר. זה היה מרגש מאוד לקרוא שם את התניא. אמרתי לישראלים שפגשתי בדרך שהעובדה שאני מדפיס את הספר הקדוש הזה בכל פינה בעולם אומרת שאין שום מקום על פני כדור הארץ שהתורה אינה רלוונטית עבורו. התורה נוגעת לכל אדם, בכל מצב, בכל מקום".

"יש כאלה שחשבו שאני שרוט", אומר אלפסי בצחוק, "אבל פגשתי שם אדם שהיה חשוב לו להביא את הכלב שלו לאוורסט או אדם שהביא את האופניים שלו, והסכמנו שכל אחד והשיגעון שלו…".

סלמון כשר באנטארקטיקה

טיול מעניין נוסף היה לקוטב הדרומי. "זה היה המקום הכי מיוחד שהייתי בו", קובע השליח הנודד, "יש שם אוויר אחר, מראות אחרים, בעלי חיים מיוחדים כמו פילי ים, לווייתנים ופינגווינים. אתה שומע מים, קרחונים, עובר מערות של קרחונים, דברים מדהימים שאתה לא נתקל בהם בשום מקום. יצאתי לשם באוניית מחקר מאושוואיה שבארגנטינה, היינו על הספינה שישה יהודים".

ענייני התפילות ובעיקר שמירת הכשרות מעסיקים אותו בכל מסעותיו: "אני תמיד לוקח איתי חבילות לחם פרוס, טונה, שימורים ועוד כמה דברים בסיסיים. במסע אני קונה ירקות ופירות. ולפעמים יותר מזה – בשבת באנטארקטיקה היה לי אפילו סלמון שיכולתי לאכול. זה בסדר, מסתדרים".

אלפסי לא פסח על ביקורים גם בארצות ערב כגון מצרים, ירדן ותוניסיה, שם היה 15 ימים. "באתי בלי דרכון ישראלי, השתמשתי בקשרים שאי אפשר להרחיב עליהם", הוא מספר, "הגעתי לקהילה היהודית ושם הסתובבתי עם מאבטחים. עד שהגעתי לקהילה היהודית הייתי בזהות של מוסלמי אמריקני. אני נראה כמו מוסלמי ויש לי אנגלית טובה, אז זה מסתדר לאנשים".

באחד מטיוליו בתוניס אף הציע לו אדם מקומי להצטרף לארגון דאעש. אלפסי: "נסענו לשולי מדבר סהרה, הסתובבנו שם בשווקים, פתאום ניגש אלי אדם דובר אנגלית רצוצה והתחיל לדבר איתי. שאל מי אני, הזמין אותי לאכול פירות, תמרים, ואמרתי לו שאני מוסלמי מארה"ב. הוא הלך לרגע ואז חזר עם פתק עם מספר טלפון ואמר לי בשקט, 'אנחנו צריכים סוכנים למדינות המוסלמיות. אנחנו צריכים את עזרתך, תתקשר למספר הזה'. זהו. את הפתק העברתי לנציג של אנשי הביטחון של תוניס".

וזו לא היתה ההסתבכות היחידה שלו. "בעבר הייתי גם בהודו ונשארתי שם כמעט שנה לעזור לשליח המקומי. היתה שם ממש מאפיה ישראלית, וראש המאפיה היה איש חם שאוהב יהדות. באחת ההזדמנויות כשחזרתי לארץ הוא פנה אלי וביקש שאעביר בשבילו חבילה לארץ, והוא גם הוסיף ש'כבוד הרב, לך לא יעשו שום דבר, אל תדאג, הכל בסדר. הקדוש ברוך הוא שומר עליך וגם תקבל הרבה מאוד כסף'.

"לא ידעתי איך להימלט מזה: מצד אחד, אני לא יודע מה יש בחבילה אבל אני יכול לתאר לעצמי שלא מדובר בדברים חוקיים. מצד שני אתה לא יכול לעמוד מול ראש מאפיה ולסרב לו. אמרתי לו שאני אחשוב על זה ושנראה מה אני יכול לעשות, ופשוט טסתי לארץ בלי להגיד כלום לאף אחד".

הנופים חזקים מכל ויכוח

מעבר לטיולים ולחוויות, למד אלפסי כמה דברים גם על הישראלים שיודעים להשאיר מאחוריהם את כל המחלוקות ברגע שהם עוזבים את נתב"ג. "בחו"ל כל הפוליטיקה, המתחים, הריבים, הדעות השונות – הכל נעלם. פגשתי המון ישראלים ובטח שישבנו ודיברנו על הכל – על חרדים, דת ומדינה ומה שמכנים גם 'הדתה', אבל הדיבור הזה, כשהוא נעשה בחו"ל, מתון יותר, רגוע יותר, נעים. בלי חומות, בלי קיטוב. באווירה טובה. כל החמיצות נעלמת שאתה בנוף ובאווירה הזאת. אין מלחמת עולם. בסוף זה נגמר ב'מה אנחנו מתעסקים בזה כשיופי כזה פרוש פה בפנינו'. מגיעים ברוב המקרים להבנה ולהכלה שקשה לראות בוויכוחים בארץ".

אלפסי ערך לעצמו כמה אלבומים מהמסעות המיוחדים, וחוץ מהם הוא מחזיק בעשרות אלפי תמונות ממסעותיו השונים בעולם ומספק אמירה מעניינת: "צילמתי בהמון מקומות, נופים, עמים, את השבטים הכי פראיים בעולם. אבל השבט הכי אקזוטי שיצא לי לצלם הוא של אנשי מאה שערים, אנשי היישוב הישן שלובשים את הלבוש המסורתי המכונה 'זברות'. שוק ארבעת המינים במאה שערים, סוכות, מכירת ארבעת המינים, זעקות ה'שאבעס', מצטלמים בתמונות ממש כמו בנשיונל ג'יאוגרפיק. כאן בישראל יש לנו את השבטים הכי עתיקים ואקזוטיים בעולם".

על חשיבות המשימה שלקח על עצמו הוא מספר: "ספר התניא זהו ספר היסוד של חסידי חב"ד, הוא מלמד הכל – איך להתמודד עם החיים, איך מגיעים לשמחה, איך מתמודדים עם דיכאון, איך לחיות חיים בצורה בריאה, איך להתמודד עם יצר הרע, איך לאהוב, מה זו האהבה אמיתית. הרבי רצה שידפיסו את הספר בכל מקום בעולם. הוא הסביר שפעולת ההדפסה גורמת שינוי באטמוספרה של האזור. זה עושה שינוי בעולם".

•••

יש עוד מקומות שאתה רוצה להגיע אליהם?

"אוסטרליה וניו זילנד. עוד לא יצא לי, אבל בעזרת השם עוד אגיע לשם".

כמה ימים בשנה אתה לא בבית?

"הרבה. קרוב לחודשיים בשנה לא בארץ".

מה אשתך אומרת על התחביב הזה?

"היא מעודדת אותי, היא עוזרת לי. אין כמו להתגעגע. בכל פעם שאני מגיע לארץ אנחנו מרגישים חיים חדשים, הגעגוע עושה טוב לזוגיות ולמשפחה. לחלק מהמסעות לקחתי גם את אשתי והילדים. הילדים שלי היו כבר בשבע או בשמונה מדינות".

אי אפשר להימלט מהשאלה מי מממן את כל המסעות האלה.

"יש אנשים טובים, בעלי יכולת כלכלית שחשובה להם מצוות הרבי (מלובביץ', י"ש) להדפיס את ספר התניא בכל מקום בעולם, והם עוזרים לי. הם רואים בזה ערך עליון".