הרועה הנאמן – סרט שמביע אמונה

מתוך מוסף 'בית משיח' לג' תמוז, היו"ל על ידי ועד חיילי בית דוד

"האמת היא שלא חשבנו. אם היינו חושבים, לא היינו עושים" דומה שהתשובה הזו, מפי ר' מענדי חאנין, מקפלת בתוכה את כל הפעולות שנעשו בשנה הראשונה לאחר ג' תמוז ועוררו את אמונת החסידים בנצחיות דברי הרבי.

אולם האמת היא שהסיפור לא מתחיל בסרט 'הרועה הנאמן', אלא עוד הרבה קודם.

"את הפעילות התחלנו בקעמפים בארצות הברית", מספרים ר' מענדי חאנין ור' שימי וויינבאום, "שם היינו מדריכים ורכזי לימודים. הדיסק הראשון של OH Rebbe ("אוי רבי"), שהוקלט בתשנ"ג, היה בעצם שירי קעמפים מהזמן הזה. שירים שנחרתו בלב כל כמו 'אוי רבי', 'היכן היא היד' ועוד, נכתבו במקורם האנגלי עבור הקעמפים השונים והביעו את רגשות המדריכים והילדים גם יחד.

"אגב, באותה עת היה חומר לימודים מרוכז עבור כל מחנות הקיץ. מספר בחורים היו מכינים חומר בנושא שעליו הרבי דיבר בתקופה ההיא (אם זה מיהו יהודי, שלימות הארץ וכו') וכל הקעמפים היו לוקחים את החומר הזה ובונים עליו את כל הפעילות – הצגות, המנונים, שיעורים וכו'.

"כמובן שבשנים אלו, חומר הלימודים היה בדגש חזק על ענייני משיח. בקעמפ'ס של נ"ב-ג היה עיקר תשומת הלב על ביטחון גמור בנבואת הרבי ותפילה לרפואה שלמה. אז חוברו הניגונים שהרכיבו את הדיסק הראשון, הוקלטו ואף נכנסו אל הקודש פנימה. ר' לייבל גרונר, שהיה משמיע את הקלטת לרבי בבית הרפואה 'בית ישראל', ביקש מאיתנו ללא הרף עוד ועוד קלטות עבור כל צוות הרופאים והאחים…

לא מתפעלים מהנסיון

"כשהגיע ג' תמוז, היינו בעיצומה של העבודה עבור הקעמפים. עשינו אז מערך של שיעורים עבור ה'דיי קעמפ' שמיועד לילדים שאינם שומרי תומ"צ, להם הכנו שיעורים בענייני יסוד כמו חגים, כיפה, ציצית וכו'. העבודה הייתה פשוטה: ניגשים לבחור, מטילים עליו נושא והוא כבר צריך למצוא לבד את המקורות, לחפש סיפור מעניין שקשור לנושא וכמובן לקשר את הכל למשיח. את החומרים הבאנו לת' אהרן הרמן, שהיה בעל חוש כתיבה מפותח, והוא ערך את החומרים ותרגם לאנגלית.

"גם בג' תמוז עצמו היינו שרויים בתחושה ברורה שדברי הרבי נצחיים, "חי וקיים" וכו'. אם זה בריקודי ה"יחי" לאורך שעות ארוכות, דפי המקורות ובהם קטעי השיחות מתש"י-א עם הביטויים המיוחדים דאז ובכלל האווירה בכללותה.

כמובן שחומר הלימודים בקעמפים השתנה מיד. התכנים כעת נסובו סביב לנושאים של אמונה וביטחון שהרבי איתנו וששום דבר לא השתנה וכו'.

כחלק מאותן פעילויות, נכתבה ע"י הת' יוחנן ריבקין הצגה ושמה 'הרועה הנאמן'. היא מתארת בצורת משל את המצב שלנו היום (ראה מסגרת). ההצגה נערכה בהצלחה רבה (את תפקיד החכם מילא הרב יי"צ ג'ייקובסון) ואף הוסרטה ונשמרה.

אנחנו, שלא היינו בקעמפ הזה, ראינו את הסרט של ההצגה והרעיון שבה את ליבנו.

בשנת תשנ"ה עברנו ללמוד בישיבה בכפר חב"ד. מהר מאוד התחלנו לעשות פעילויות לילדי הכפר. קשה לתאר את השוני דאז בין ילדי קראון הייטס לילדי כפר חב"ד. ראשית, בעניין הקשר שלהם לרבי. ילדי קראון הייטס חיו את הרבי בכל שניה, לעומת ילדי כפר חב"ד שהרבי היה עבורם דמות די מרוחקת שצריכים לנסוע אליה במטוס למדינה וסביבה אחרת… בנוסף, לילדי כפר חב"ד לא היה מושג כזה של פעילות סדירה ורציפה, שלא לדבר על מחנות קיץ.

התחלנו חיש מהר בפעילות. כינוסי ילדים, תהלוכת ל"ג בעומר לראשונה בכפר חב"ד, חוברות עם קטעי שיחות לילדים ועוד ועוד. בכל שבת חופשה, שאליהם לא יצאנו, היינו עושים שבת ענקית לילדי כפר חב"ד בישיבה. בכל חודש תרגמנו שיר אחד מ'אוי רבי' וכך נוצרה הקלטת 'אוי רבי' בעברית…

כל בחור עשה מה שיכל, זה כתב הצגה, זה תרגם שיר, זה ארגן כינוס חנוכה או פורים ענק – ממש 'טוט אלץ וואס איר קענט'. כל אחד עשה את מה שיכל.

והילדים? הם נהנו עד לב השמים. כל דבר עבורם היה חידוש. עם כל מה שעשינו הם היו בעננים. פעם הבאנו להם מתקנים ולונה פארק והם צחקו והתרגשו. התחושה שלנו הייתה שהבאנו אוכל למקום שעד עתה היה בו רעב…

צילומי הסרט

ואז נזכרנו בהצגה המוצלחת. החלטנו לעשות ממנה סרט בארץ ישראל. באותו זמן ערך ר' מוטי גל ע"ה סרט מיוחד לקהל לא שומרי תומ"צ שנקרא 'מסע בר מצווה'. הדבר הזה נתן לנו דחיפה גדולה להפיק את הסרט ולהעצים את האמונה בקרב הילדים.

לקחנו מצלמה מר' ירמיהו סודקביץ' מכפר חב"ד, והתחלנו לצלם יחד עם ר' ירמי, מחוץ לשעות הסדרים, לפי התסריט של הקעמפ.

אופן הצילומים הי' מאוד לא מסודר, והכל היה 'מאולתר' מהרגע האחרון. כל דבר צילמנו במקום אחר. חוף הים צולם ביפו, בית הכלא בעכו, סמטאות בירושלים וצפת, חורבה במקום נטוש בין כפר חב"ד לתל אביב וכיתת הלימוד צולמה בכלל במונטריאול… יום אחד מישהו סיפר לנו שיש ליד הישיבה סוס. מיד רצנו אליו, התחפשנו וצילמנו. היו גם סצינות מורכבות יותר. את פתח מערת החכם צילמנו במקום אחד ואת פנים המערה במקום אחר.

בכלל התנאים אז היו ממש לא מפותחים בלשון המעטה. לא היו לנו מספיק אנשי צוות, ולכן בכמה מהסצנות מענדי היה גם הצלם וגם השחקן – באותה סצנה. ממקם את המצלמה, לוחץ 'הפעל' ונכנס לפריים…

היו גם הרבה אפיזודות משעשעות במהלך הצילומים. באחת הפעמים, מספר מענדי, הסתובבתי בירושלים עם הזקן הלבן של החכם. האנשים לא הבינו בדיוק מה הם רואים ואחד הילדים שאל את אימו בחשש מי האיש הזה? התקרבתי לעברו ולחשתי לידו תוך כדי הליכה 'דוד המלך'… הילד החל להזדעק 'היי, אמא, זה דוד המלך הולך'…

מקרה נוסף היה בצילום בית החכם. מצאנו חורבה עזובה בשדות בין כפר חב"ד לתל אביב. יצאנו ביום שישי עם כל הציוד וצילמנו את הסצנה. לאחר הצילומים מיהרנו לשוב לכפר חב"ד. עומדים על אם הדרך ומנסים לעצור מונית או טרמפים, אך אף אחד לא היה מוכן לעצור לחבורה המוזרה על התלבושות המעניינות… השקיעה מתקרבת והשבת או-טו-טו נכנסת. בסופו של דבר עצרה מונית שהסכימה לקחת אותנו לכפר חב"ד למרות שהיינו שישה אנשים. מענדי, שהיה לבוש בלבוש ה"חכם", התיישב קדימה. במהלך הנסיעה הוא הוריד את הכובע ולנהג הנדהם נתגלה שיער שחור בוהק לעומת זקן לבן ומפואר… ב"ה שלא אירעה תאונה באותו רגע…

איך כותבים תסריט…

קשה שלא לשים לב לתכני האמונה והביטחון השזורים בכל פרט בעלילה. החל מדברי החכם אודות ה'גאולה ליהודי העיר', עובר דרך הבהרתו ש'אני ידעתי וגם אמרתי לכם שיהיה כאן כזאת צרה', ממשיך בדבריו על דבר 'האחריות שיש לכם לעשות כל שיש בכוחכם לפעול את הגאולה – אחריות עליכם בלבד' וכלה באמונת התלמידים בדברי רבם.

מהם התכנים שהוכנסו בסרט?
הכל היה סביב הנקודה – הם משיבים מיד – אפילו השיר ששר השומר בספרדית, הוא תרגום של 'יחי אדוננו'… הכל התחיל ונגמר באמונה שהרבי בסך הכל נעלם מעייננו, אולם הוא חי וקיים ותיכף ישוב ויגאלנו.

הסצנה הכי זכורה לי, נזכר שימי, היא הקטע של ויכוח התלמידים על דבר נבואת החכם. הרגשתי בסצנה הזו ממש את המצב שלנו: החכם נעלם, גזירת גלות מרחפת על היהודים, אין נביא שיגיד לנו את העתיד להיות, התלמידים כ"כ בודדים והחשוב מכל – הם צריכים לאחוז בכל שביב תקווה ובכל ניצוץ של אמונה על מנת לפעול את ההתגלות.

אין בכלל מה לדבר על תחילת וסיום הסרט – הדו שיח בין המורה – (ר' נועם וואגנער) לתלמיד (יהודה צייטלין). שם כבר לא הסתפקנו במשלים ודוגמאות, אלא פשוט אמרנו את הדברים כפי שהם וכפי שחשנו אז. לא רואים את הרבי וזה אמנם קשה מאוד, אולם ברור לנו שהרבי חי וקיים, נמצא איתנו ממש ותיכף יתגלה ויגאלנו.

מה שרצינו להראות לילדים, ותוכן זה אכן הועבר והופנם, זה שהרבי הבטיח אז הרבי יקיים. חד וחלק. אין מה לנסות ולהקשות על כך. אפילו אם לא רואים ולא שומעים, האמונה בדברי הרבי חזקה מכל ולבסוף היא שפועלת את ההתגלות.

הצלחה גורפת

בתחילה הוצאנו 1000 עותקים ומכרנו כל אחד ב–20 דולר, ולא האמנו עד כמה שהסרט נמכר ונצפה. עד היום, הסרט הופץ באלפי עותקים בארצות הברית. מספר מענדי, כשאני הולך ברחוב אני נתקל באברכים שמראים לבנם הצעיר 'הנה החכם'… היה אחד שהגדיל לעשות והתחפש לחכם בפורים והביא לי משלוח מנות… בכלל אני חושב שכל הילדים החב"דיים (לפחות האמריקאים) מאז יציאת הסרט ועד היום, ראו אותו לפחות פעם אחת.

סבא של מענדי – איצ'קה גאנזבורג – ראה את הסרט ומאוד התלהב. הוא לקח עותק, הוסיף עליו תרגום לעברית והפיץ בארץ ישראל. מאז גם הילדים הישראליים ראו את הסרט.

לסיום, הם מבקשים להבהיר: הנבואה של הרבי לא השתנתה. אותה אמונה ואותו הלהט שהיו אז, צריכים לבעור בנו גם היום ולהניע אותנו לפעולות שכאלה.

קריאה לקעמפים של שנת תשע"ו

בסיום הראיון, מבקשים המרואיינים להדגיש שהם קוראים לכל הבחורים שמתעסקים היום בניהול קעמפים, קייטנות וכדו', להשקיע בהעברת תכנים ומסרים באמצעות שימוש באמצעים הטכנלוגיים, שהרי ידוע שכל הטכנולוגיה בעולם לא נבראה אלא כדי "להביא לימות המשיח", להפיץ את בשורת הגאולה לעולם. כל המושג של מצלמה ווידאו נועדו כדי שנעצים דרכם תוכן יהודי רוחני.

שימי: בזמנו, ר' זלמן חאנין קנה מכשיר פקס כדי לשלוח בו שיחות של הרבי, ודיווח על כך לרבי. תשובת הרבי הייתה (תוכן): למה רק עכשיו? היה צריך לעשות זאת מזמן, והלא לשם כך נברא. מכשיר הפקס נברא כדי לשרת ולשלוח את שיחות הרבי לעולם. כל המושג של מצלמה וסרט נועד כדי שנעביר דרכם תוכן של הרבי (ולא שטויות או תכנים לא ראוים). באמת צריכים להפיק עוד סרטים כאלה ולהשפיע על הצופים – הילדים ילמדו מכך והעוסקים במלאכה ילמדו לא פחות.

כך – הם מבהירים – תיווצר תחרות בין הקעמפים השונים בארה"ק וארה"ב של 'הסרט הטוב ביותר'. כל קעמפ יפיק סרט – מושקע ותוכני כמובן, ויגיש אותו לתחרות. אני מאמין שכאשר תיווצר תחרות בין הקעמפים, הדבר יצור גם סרטים איכותיים ביותר, והמרוויחים הגדולים יהיו הילדם בעצמם. גם מספר סרטים איכותיים וגם תכנים שחדרו בהם עמוק.

*

סרט 'הרועה הנאמן' מגולל את סיפורו של ילד חסידי שגר בשכונת המלך, קראון הייטס, שמאז ג' תמוז חלה ירידה במצבו הרוחני. הוא הפסיק להקשיב בשיעורים, הגיע באיחור ללימודים וכו'.

המניע לירידה שחלה אצלו, כפי שמסביר הילד למורה, הוא, שהדבר שגרם לו את הדחיפה להצטיינות בלימודים לפני ג' תמוז, היתה הידיעה שהרבי מקבל עדכון מכל מה שנעשה איתו. הידיעה שהוא גורם לרבי נחת רוח רב היא זו שעודדה אותו להוסיף בהנהגותיו החסידיות ככל האפשר.

ע"מ שיבין כי גם במצב הנוכחי למעשיו ישנה השפעה משמעותית, מסביר המלמד לילד שדוקא ברגעים האחרונים של הגלות עלינו להתחזק ולהוסיף בתורה ומצוות, ודווקא מעשה קטן של ילד צעיר יכול להכריע את הכף ולהביא גאולה לעולם.

בכדי להמחיש היטב לילד את הכח המיוחד שיש לו, מספר לו המלמד משל, על קהילה יהודית שבראשה עמד מנהיג הקהילה אשר כונה "חכם משה".

בממלכה תחתיה היתה הקהילה היו שני שרים שונאי ישראל, אשר קנאו בהצלחת היהודים ובשגשוגם הכלכלי בשווקי העיר, וביחס האוהד שהמלך העניק להם. כיון שכך החליטו לשים קץ לדבר. יחדיו זממו שני השרים עלילה זדונית כנגד החכם משה אשר המלך חיבב.

בשעת לילה מאוחרת הלכו לבית האוצרות השמור של המלך, השקו את השומר ביין חזק ביותר עד אשר איבד את הכרתו, ונכנסו לתוך המרתף הסודי בו נמצאים כל אוצרות הממלכה השמורים ביותר. השרים רוקנו את האוצרות לשקיהם ועזבו את המקום, ובהגיעם לשכונת היהודים השליכו חלק מהאוצרות לתוך ביתו של החכם, ואת השאר לקחו לביתם.

עם היוודע דבר הפרצה והגניבה החמורה, מיד ערכו שרי המלך ה"נאמנים" חיפוש יסודי בבית החכם, ודיווחו למלך אשר האוצר הגנוב נמצא בבית החכם, אך החכם עזב את העיר. המלך זעם לשמע כפיות הטובה אשר בה נהג ה"חכם", וציווה מיד על הכרוז להודיע בשווקי העיר אשר באם תוך שישה ימים הקהילה לא תסגיר את החכם לידי המלך על מנת שיוכל להורגו, כל היהודים יגורשו מהמדינה וכספם יוחרם.

כאשר הגיעה הבשורה האיומה לתלמידיו של ה"חכם" מיד פרצו בזעקות שבר ובכי של כאב. בעודם יושבים ובוכים צפה ועלתה בזיכרונם השיעור הקבוע של החכם אתמול, בבית המדרש. במהלך אותו שיעור, קם לפתע החכם ממקומו, סגר את ספרו ופתח ואמר: "תלמידי היקרים הקשיבו, עומדים אנו ממש על סף הגאולה השלימה ומשיח צדקנו כבר מגיע מה שנותר לנו הוא להתחיל לחיות כאילו הגאולה כבר כאן, להיות באחדות בין התלמידים, להיות תמיד בשמחה כפי שיהיה בגאולה, ועד שתיכף ממש נוכל כבר להצביע עם האצבע הנה זה משיח!". המשיך החכם בדבריו: "כעת תלמידי היקרים, אני נאלץ לצאת לדרך לתקופה קצרה, אך בזמן הזה תמשיכו לפעול ואל תשכחו שעליכם להביא את משיח צדקנו!".

דבריו היו כחידה בעיניהם. ישבו שלושת תלמידיו הנאמנים ביותר של החכם – פנחס, עמנואל ויוסף והחליטו לצאת לחפש את החכם ולהזהירו שלא ישוב לעיר. בדרכם מחוץ לעיר פגשו את החכם אשר היה בדרכו וסיפרו לו אודות העלילה הנוראה והסכנה האיומה המרחפת על פני כל הקהילה ועליו בפרט.

לשמע הדברים נכנס החכם לדביקות עילאית, ואמר: "תלמידי היקרים, הנכם עומדים בפני תקופה קשה מאוד, אך הפעם עליכם להתמודד עם הניסיון בעצמכם, רק אתם יכולים לפעול להצלחת הענין. אני אהיה אתכם תמיד במצבים הקשים, אך הדבר בידכם!". החכם נפרד מתלמידיו וברכם לשלום ונשאר לבדו במערה מוסתרת. התלמידים ניסו בדרכים שונות להביא לגילוי מזימת השרים, וכתוצאה מכך יוסף נאסר.

המצב הלך ונהיה סבוך, וייאוש החל מכרסם בלב התלמידים. לאור המצב החמור יצאו מיד התלמידים לכיוון מקום המסתור של הרב, אך בהגיעם למערה גילו אשר החכם אינו שם. הם פרצו בבכי והתיישבו על רצפת המערה שבורים ומיואשים. לפתע, נזכרו התלמידים בדבריו האחרונים של רבם: "אני יודע שזה קשה לכם, אני אהיה אתכם תמיד ואתן לכם את כל הכוחות, אך הדבר בידכם!".

חזרו התלמידים לעיר, אך הפעם המסר של רבם חדור וברור להם היטב: אסור להתייאש, והאחריות על כתפיהם. בדרכם העירה, עברו דרך בית הכלא בו היה כלוא חברם, ושיחדו את הסוהר שיעביר לחבריהם את שקית התפילין על מנת שיוכל להניחם. בראות הסוהר את האסיר היהודי מניח תפילין נזכר לפתע בימי ילדותו אשר אביו וסביו היו גם מניחים תפילין, ופתח בשיחה עם התלמיד אשר סיפר לו את מזימתם הרשעה של שרי המלך.

כשמוע זאת הסוהר, העביר מיד את הדברים לבית המלך, ואכן בדקו ומצאו בבית השרים את רובו ככולו של אוצר בית המלך הגנוב, ואת השרים תלו על העץ. רווח והצלה עמד ליהודים, וגזירת המוות אשר ריחפה על ראש החכם בטלה ושמחת התלמידים לא פסקה. או אז הבינו התלמידים, עד כמה מוכרחת היא ההתחזקות באמונה בדבריו של החכם, שתיכף תגיע הגאולה ושוב נראה את החכם האהוב!