-
החידוש של אדמו"ר הזקן: אינטליגנציה רגשית חסידית
מהי אינטליגנציה רגשית וכיצד מודדים אותה? האם הרגש והשכל נמצאים בסתירה אחד לשני או שהם שני צדדים של אותה המטבע? ומדוע אינטליגנציה רגשית נחשבת המענה לבעיות הנובעות מאינטליגנציה כללית? • מאמר מקיף על החידוש של אדמו"ר הזקן בהתייחסות לרגשות והשוואה בין התניא לבין עולם המחשבה היהודי בדורות קודמים ובין חסידות חב"ד לעולם האקדמיה • נכתב על ידי שרגא קרומבי לתחרות החיבורים השנתית של המרכז לחיים של משמעות • לקריאה
מאת: שרגא קרומבי
הקדמה
תחום הרגש[1] הוא תחום חשוב מאוד בחיי האדם ובלי רגשות לא הייתה משמעות כמעט לשום חוויה בחיינו, כיון שהכל היה הופך להיות טכני וקר. למרות זאת המחקר בתחום הוא חדש יחסית, והיישום שלו חדש אף יותר. כמו בהרבה תחומים אחרים, גם כאן הקדימה תורת החסידות את האקדמיה והפסיכולוגיה המודרנית, לא רק במבט נכון על הדברים אלא גם בהצגת הדרכים המדויקות לשיפור חיי הרגש. בספר התניא מציג אדמו"ר הזקן את הנושא בצורה מקיפה, ברורה ויסודית, וכל מה שנותר הוא ליצוק את הדברים לתוך מסגרת של מודל ליישום פרקטי על מנת שכל אדם יוכל להשתמש בכך.
השכל מול הרגש בעולם האקדמיה
לאורך ההיסטוריה ניצבו השכל והרגש בשני צידי המתרס, כאילו הם סותרים האחד את השני, והמטוטלת שבין שני הצדדים נעה מצד אל צד: רוב הזמן היה זה השכל ששלט בכיפה[2] ולעתים עלתה קרנו של הרגש[3], אך מעולם לא ביחד. הפילוסופיה הסטואית העלתה על נס את חשיבות השכל, ולא ייחסה מקום לרגש, ואכן אנשים רגשנים נחשבו חלשי אופי, וכך רוב המסורות הפילוסופיות המערביות שבאו בעקבותיה ראו באינטלקט ובהיגיון כוחות המנוגדים לתופעות לא רציונליות ובראשם הרגשות[4]. השכל הקר נתפס כמייצג עיבוד מידע מדויק, ואילו הרגש נתפס כמפריע לו, כרעש רקע שיש להתעלם ממנו[5].
לפני כשלושה עשורים החלה תזוזה משמעותית ביותר מהפרדיגמה הישנה, כאשר הפסיכולוגיה המודרנית החלה לראות בשכל וברגש שני צדדים של אותו מטבע, במקום שני כוחות מנוגדים[6]. התהליך החל בתחילת שנות התשעים[7], ומאז נערכו מחקרים רבים על מנת להגדיר את המושג המעורפל "אינטליגנציה רגשית", לפתח כלי מדידה תקפים ומהימנים, ולבדוק את ההשערות באופן אמפירי: האם אכן יש להבדלים ברמת הרגש בין בני אדם השפעה גדולה על תחומים רבים כל כך. במקביל הצביעו מחקרים רבים על חשיבות הרגש להתנהגות אדפטיבית (מסתגלת)[8].
אחת הסיבות המרכזיות לפופולריות של המושג א"ר[9] היא הביקורת הרבה על ההסתמכות המכריעה בעולם המודרני על מבחני האינטליגנציה לבדיקת מנת המשכל (Intelligence quotient) המכונה בקיצור IQ המשמשים לקביעת גורלם של מליוני אנשים בעולם בעת עריכת מיונים לעבודה, ללימודים, לצבא ועוד, ובמיוחד על הקביעה לפיה רמת המשכל היא הנתון המשפיע ביותר על הצלחה או אי הצלחה של אדם בחייו, ועל כך שלא ניתן לשנות את רמת המשכל – למרות מאמצים רבים שהושקעו בניסיונות מעין אלו[10]. בשונה מכך, האינטליגנציה הרגשית נתפסה כשוויונית ו"דמוקרטית" יותר, ובעיקר נחשבת כניתנת לשינוי, כיון שלפי הטענה הנפוצה, אדם יכול לשפר את רמת המשכל הרגשית שלו באמצעות תכניות התערבות.
רבים אימצו בחום את האינטליגנציה הרגשית מתוך תחושה שכאן ישנה ישות מסוימת שיכולה להחליף או להצטרף לרמת המשכל הקוגניטיבית[11]. אם א"ר היא אכן בעלת חשיבות גדולה ואם ניתן לשפר את מנת המשכל הרגשית, אזי במקום להסתמך רק על מנת המשכל הרגילה, יש צורך לפתח מבחנים מתוקננים של תחום הרגש, וצירוף המדדים יעניק ציון אמיתי יותר לנבחנים, בפרט כאשר מדובר על מבחני קבלה לעבודות שבהם הרגש חשוב מאוד ואולי אפילו יותר מאשר השכל (למשל עובדים סוציאליים, אנשי מכירות וכיו"ב).
השכל מול הרגש בעולם היהודי
תהליך דומה לזה שהתרחש בעולם האקדמיה, עבר גם על – להבדיל – עולם המחשבה היהודי, כאשר עד לתקופתו של הבעש"ט השכל היה זה ששלט בכיפה, ויהודים נמדדו על פי יכולתם השכלית בלבד, יכולת שהתבטאה בלימוד תורה מעמיק. יהודים פשוטים, גם אם היו עובדי ה' בכל ליבם ונפשם, לא נחשבו כמעט, והם נותרו בשוליים, מכיון שהרגש לא קיבל מקום של כבוד והערכה ולא יוחסה לו חשיבות. הבעש"ט היה הראשון שהעלה על נס את תחום הרגש בעבודת השם כשהוא מתייחס ליהודי הפשוט אך העובד את ה' בכל ליבו[12], ביחס מיוחד[13], לו הוא ראוי בעקבות אהבתו ויראתו לה'.
אך גם לאחר פריצת הדרך ההיסטורית של הבעש"ט, נותרו השכל והרגש בשני צידי המתרס. בליטא שלט השכל והיהודים נמדדו לפי ידיעתם והשגתם בתורה, ואילו ברוסיה הלבנה, בפולין ובגליציה שלט הרגש והיהודים נמדדו לפי אהבת ה' שלהם. בהיכלי הישיבות לא היה מקום לרגשנות אלא לגאונות וחריפות, ואילו בבתי הכנסת של החסידים החלו יהודים להתפלל מתוך שירה ולעבוד את ה' מתוך שמחה. כך נותרה הדיכטומיה של השכל והרגש מבלי שיתקרבו אחד אל השני.
הראשון שנתן ביטוי לכך שהשכל והרגש לא רק שאינם סותרים אחד את השני אלא הם משלימים זה את זה היה אדמו"ר הזקן[14]. מחד שיטתו נקראת "חסידות חב"ד", דבר המדגיש את עליונותו של השכל, ההבנה וההשגה בחכמה, בינה ודעת, ומאידך הרגש לא הוזנח כלל, אלא להפך – ניתן עליו דגש רב. הדבר בולט במיוחד בספר התניא שאחד המוטיבים המרכזיים שבו הוא ההתייחסות הכפולה למעגל של השכל והרגש, והמעבר הקבוע בין (א) השפעת השכל על הרגשות, (ב) יצירת הרגש בלב ו(ג) השפעת הרגשות על השכל בחזרה[15]. וכפי שהדבר בתורתו של אדמו"ר הזקן, כך גם כמובן היחס לחסידים עצמם, כאשר מצד אחד ישנה חשיבות רבה ל"משכילים" הלומדים חסידות בהבנה והשגה, ומאידך ישנה חשיבות לא פחותה ל"עובדים", אלו שהדגש אצלם הוא על הרגש והמידות[16].
מהי אינטליגנציה רגשית?
אינטליגנציה רגשית הפך כאמור למושג פופולרי ביותר, אך מה עומד מאחרי המושג, כיצד ניתן להגדיר אותו, למדוד אותו או לשפר את רמת המשכל שלו?
הגישה המרכזית[17] היא של מודל[18] הכולל אך ורק מרכיבים מתחום עיבוד הרגשות[19]. לפי המודל, ניתן לראות את האישיות כמורכבת משלוש רמות המחולקות בעיקר לפי רמות עיבוד נמוכות לעומת רמות עיבוד גבוהות יותר. את המרכיבים ברמות הנמוכות אפשר לחלק למוטיבציה, רגש וקוגניציה. למשל דחף לאכול הוא הניעתי ואילו תחושת פחד היא רגשית. המרכיבים ברמת הביניים – ובהם אינטליגנציה רגשית – כוללים אינטרקציה בין הקבוצות שברמות הנמוכות, כגון אינטרקציות בין תחושות רגשיות פנימיות לבין הבנה קוגנטיבית. המרכיבים ברמות הגבוהות כגון הערכה עצמית, הם ייצוגים של העולם האישי ושל העולם החברתי הממזגים את רמות העיבוד הנמוכות יותר באופנים מורכבים יותר (ראה תרשים מס' 1).
תרשים 1 – תיאור כללי של האישיות והתת-מערכות העיקריות שלה
ההגדרה של אינטליגנציה רגשית לפי המודל היא: "מערך היכולות המסביר את ההבדלים במידת הדיוק של התפיסה הרגשית וההבנה הרגשית אצל בני אדם שונים. באופן פורמלי יותר, אינטליגנציה רגשית היא יכולתו של אדם לתפוס ולבטא רגש, להבין ולחשוב בהיגיון בעזרת רגשות ולווסת את רגשותיו ואת רגשות זולתו"[20]. אם כן, א"ר היא תחום המורכב משלוש יכולות המתחילות מהרמה נמוכה של זיהוי והבעת רגשות (למשל לזהות האם אדם הוא עצוב או שמח), דרך ניתוח והבנת רגשות (למשל להבין שאופטימיות היא צירוף של הרגשות הנאה וציפייה), ועד הרמה הגבוהה ביותר של ויסות רגשות (למשל לדעת להוריד את רמת הכעס, להצליח לעורר שמחה בלב, וכן לדעת כיצד להתמודד ביעילות עם מצבים רגשיים של הזולת).
אינטליגנציה רגשית בספר התניא
ספר היסוד של תורת חסידות חב"ד הוא ספר התניא, ולכל אורכו אנחנו מוצאים שוב ושוב התייחסות לרגשות[21], בתחומים המקבילים לשלושת הרמות של המודל. האדם הלומד תניא ומיישם את הדברים, עובד למעשה על תחום הרגש בכל שלושת הרמות, ובכך מגיע ללא ספק לשיפור רמת המשכל הרגשית שלו בעבודת ה' הנעשית מתוך שלימות של השכל והרגש, אך לא פחות חשוב – בחייו הפרטיים בהם הוא יכול להשתמש ביכולות אותן למד כדי להתמודד בצורה טובה ומסתגלת יותר.
הרמה הראשונה היא היכולת של האדם לזהות רגשות אצל עצמו ואצל הזולת, החל מהבחנה בין רגשות פשוטים כמו עצבות לעומת שמחה, וכלה בהבנה של דקויות בתחום הרגש, הבחנה בין רגשות דומים יותר. בספר התניא יש לכך מקום רב, ולדוגמה, בתחילת הספר מוסבר שהוללות היא מצד הקליפה, ובהמשך שהשמחה היא מצד הקדושה, כשעל הלומד להבין את ההבדל בין שני רגשות דומים אבל שונים כל כך. בהמשך מסביר אדמו"ר הזקן את ההבדל בין עצבות לבין מרירות, כאשר עצבות איננה רצויה ולעומת זאת מרירות יכולה להיות חיובית במצבים מסוימים.
הרמה השנייה היא הבנת רגשות, הכוללת את ההבנה איך רגשות פועלים ומשתנים. בתניא דוגמאות לרוב ממצבים בהם האדם לומד על הדרך בה הרגשות משתנים כמו המרירות שמביאה לשמחה (פרק כ"ו), והרחמנות שמבטלת את השנאה ומעוררת את האהבה (פרק ל"ב).
ברמה השלישית והגבוהה ביותר, נדרש האדם להשתמש בשתי הרמות הראשונות, ולנצל אותן לוויסות רגשי של עצמו ושל הזולת. כמובן, מי שלא מזהה רגשות לא יכול לשלוט בהם, וכך גם מי שלא מבין רגשות, ולכן הרמה הזאת היא הגבוהה ביותר אך היא גם המטרה הסופית של הרמות הנמוכות יותר, כי זיהוי והבנת רגשות נועדו לכך שאדם יווסת את הרגשות בהתאם לצורך ולמצב, ולא ייתן לרגשות לשלוט בו. התחום של ויסות רגשות הוא רחב ביותר בספר התניא והוא בעל חשיבות מרכזית ביותר לנושא הספר כולו[22].
בדף השער נאמר כי הספר "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד". ואכן, המחבר מבאר כיצד האדם יכול לעורר את הרגשות של אהבת ויראת ה', ולצורך כך ישנה אריכות רבה בנוגע להבנת נפש האדם הכוללת מוחין ומידות, וכיצד המוחין משפיעים על המידות, כשהמטרה היא שהלומד יבין כיצד הוא יכול להגיע לכך ש"בלבבך" הוא יעבוד את ה'[23], ושהדבר יהיה "קרוב אליך", דהיינו שזאת משימה אפשרית. פרקים שלמים בתניא מוקדשים לוויסות רגשי: ויסות של רגש העצבות בגלל מצבו של האדם, יצירת רגש אהבה בלב וכן הלאה.
תכנית לשיפור אינטליגנציה רגשית
למרות יותר משני עשורים של מחקר בתחום האינטליגנציה הרגשית, ישנן מעט מאוד תכניות לשיפור אינטליגנציה רגשית שהוכחו כיעילות[24]. אחת הבודדות שיעילותה הוכחה היא תכנית לטיפוח אינטליגנציה רגשית אצל תלמידים בהקשר של למידה והישגים[25], תכנית שניתן להשתמש בה בתור "שלד" לתכניות טיפוח אינטליגנציה רגשית במצבים אחרים[26], מה שמאפשר להשתמש בתבנית הזאת ליצוק לתוכה את רעיונות התניא, וכך להשתמש בהם ביעילות רבה[27]. כמובן הרווח מתכנית שכזאת יהיה כפול: שיפור התחום הרגשי הן בעבודת ה' מתוך רגש והן התמודדות טובה יותר בחיי האדם.
התחום הרגשי שבו תתמקד התכנית הנוכחית הוא שמחה, וזאת משלוש סיבות: א. בתניא ישנה התייחסות נרחבת ביותר לחשיבות השמחה ולדרכים להגיע אליה[28]. ב. רגש השמחה משמעותי ביותר בחיי האדם, אולי יותר מכל רגש אחר, והשפעתו מקיפה כל תחום אחר בחיים הן ברגשות והן בפעולות אחרות. ג. השמחה פורצת את כל הגדרים, גם גדרי הגלות, ויש בה סגולה מיוחדת להביא את הגאולה[29].
הנחת היסוד היא שכדי שלאדם תהיה הניעה (מוטיבציה), יש צורך בכך שהוא יעריך באופן סובייקטיבי את היכולת שלו להגיע לתוצאה הרצויה, וכן לראות בתוצאה הסופית מצב חיובי[30]. אם האדם לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב, או שהוא לא מאמין שהשינוי יהיה לטובתו, לא תהיה לו כל מוטיבציה. לכן, כדי שהאדם יגיע למצב של שמחה, עליו להאמין שהדבר ביכולתו, ולהאמין שאם יצליח – תהיה לו מכך תועלת. לכן, התכנית מציעה להקנות ידע וגם שיטות לוויסות רגשות, וביחד עם כך להבהיר שלחוויות רגשיות יש ערך חיובי וכן שניתן לשלוט בהן (ראה תרשים מס' 2).
תרשים 2 – תכנית לקידום אינטליגנציה רגשית בתחום האושר הנפשי (שמחה)
התכנית יכולה לשמש כל אדם הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת, וכל אחד יכול להשתמש בתכנית הזאת על מנת לפתח אינטליגנציה רגשית וחיים מאושרים. התכנית תעסוק בארבעת הנושאים הבאים: א. ידע על רגשות של שמחה. ב. ידע על ויסות רגשי עצמי. ג. היכולת הנתפסת לשלוט ברגשות. ד. הערך הנתפס של הרגשות הקשורים למצבי שמחה.
ארבעת הסעיפים מייצגים בתרשים את את המעגל העליון הימני ואת שני המעגלים התחתונים הימניים, כאשר שלושתם ביחד מובילים להגברת המוטיבציה לשיפור האינטליגנציה הרגשית – במעגל השמאלי התחתון, וממילא לשיפור האינטליגנציה הרגשית – במעגל השמאלי העליון, בשלושת התחומים הנכללים בה (זיהוי רגשות, הבנת רגשות, ויסות רגשות), כדלהלן:
הקניית ידע על רגשות של שמחה: ידע על הרגשות עוזר לווסת אותם, ולצורך כך חשוב להתחיל את התהליך ברכישת ידע על הרגשות עצמם. ניתן להתחיל בלימוד דף השער של התניא ולדון במילת המפתח "ובלבבך", המייצגת את תחום הרגשות כולם, ומשם לעבור לפרק ג' ולהבהיר את ההבדל בין שכל לבין רגש (ג' בחינות חב"ד לעומת ז' המידות). אחרי שמבינים מהו רגש, נעלה רמה אחת להבנה בין רגשות של התקרבות לבין רגשות של ריחוק: אהבה היא רגש שגורם רצון להתקרב למושא האהבה, ואילו יראה הוא רגש שגורם רצון להתרחק ולהסתתר מפני מושא היראה. בפרק ג' הגדרות חדות וברורות להבדל זה: "מדת יראת הרוממות – לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו" ואילו "אהבה עזה כרשפי אש בחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא".
ישנם שני רגשות שבמבט שטחי נראים דומים והדיון בהם ישמש להפריד ביניהם. כבר בפרק א' בתניא אנו לומדים כי הוללות היא פסולה מעיקרה (מיסוד הרוח שבשלוש קליפות הטמאות) ולעומת זאת בהמשך בפרק כ"ו אנו לומדים כי בלי שמחה לא ניתן לעבוד את ה'. הסברת ההבדל בין הוללות לבין שמחה הוא שלב חשוב, וניתן לנצל זאת להסברת הבדלים נוספים בין רגשות כפי המופיע בתניא – למשל ההבדל בין מרירות לבין עצבות, שגם הם שני רגשות הדומים בחיצוניות אך למעשה הם שני הפכים, ובעוד יש מעלה מסוימת במרירות, הרי שהעצבות היא תמיד בעייתית.
ניתן לכתוב רשימת סוגי רגשות שונים ואז למיין אותם לפי מימד של חיובי לעומת שלילי, התרחקות לעומת התקרבות וכן הלאה. בהמשך יש לנסות להסביר את ההבדלים בין הרגשות השונים ואת הסיבות לחלוקה שהם יצרו.
הקניית ידע על שיטות לוויסות עצמי של רגשות שמחה: ויסות עצמי הוא היכולת לשנות את רמת הרגש, והוא למעשה סוג של "פתרון בעיות"[31]. כאשר אדם חווה רגש שלילי, הוא יכול לווסת אותו ולהוריד את הרמה שלו או להחליף אותו ברגש חיובי, וכמו כן האדם יכול ליצור רגשות חיוביים בעצמו. ישנן מגוון שיטות לוויסות רגשי, ואדמו"ר הזקן מקדיש לכך מקום רב בספרו, כשהוא מתייחס באופן ישיר (בפרקים כ"ו-ל"ג) לנושא וויסות רגשי של עצבות-שמחה "העצה היעוצה לטהר ליבו מכל עצב ונדנוד דאגה", הן עצבות הבאה כתוצאה מקשיים בגשמיות והן עצבות הבאה כתוצאה מקשיים ברוחניות. דרך אחת של וויסות רגשי היא להפוך את העצבות עצמה לשמחה, על ידי ההבנה כי גם הקשיים מגיעים מלמעלה, ואפילו ייסורים הם טוב עליון, ולכן יש לשמוח בהם. דרך נוספת לוויסות רגשי היא הסחת הדעת מהדבר המעורר את העצבות, וכן קביעת זמן להתעסקות בנושאים הגורמים לעצבות[32].
בעקבות כך אפשר ללמוד את השיטות לוויסות רגשי בחיי היום יום על ידי הבאת דוגמאות לדרכים השונות, כיצד ניתן להסיח את הדעת ממחשבות של עצבות או מאירועים ומצבים המקשים על האדם, וכיצד ניתן להפוך את המחשבה של עצבות לשמחה, על ידי שינוי רמת ההסתכלות מהרמה הנמוכה בה הדבר נראה שלילי, לרמה הגבוהה בה אין רע יורד מלמעלה, וממילא גם זו לטובה.
פיתוח התפיסה שרגשות שמחה-עצבות ניתנים לשליטה: אחד המוטיבים המרכזיים בספר התניא הוא הענין של "מוח שליט על הלב"[33], שבמילים פשוטות אומר כי האדם יכול בכל עת ובכל מצב לשלוט ברגשות שלו, הן ליצור רגשות חיוביים והן להחליש רגשות שליליים[34]. שוב ושוב חוזר המוטיב של התבוננות שמביאה לידי רגש: "כשמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו". האדמו"ר הזקן קובע (בפרק ל"ג) כי הדבר אפשרי וכאשר "יעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש"[35].
את הנושא של מוח שליט על הלב, או במילים אחרות – את העובדה שניתן לשלוט ברגשות, יש צורך להרחיב ולפתח, וזאת מכיון שהוא שלב משמעותי כדי ליצור את המוטיבציה להשקיע בתהליך. גם אם האדם מבין את הרגשות ויש לו את הידע כיצד לווסת רגשות אך הוא לא מאמין בכך שהדבר אפשרי, לא תהיה לו מספיק מוטיבציה לכך. ניתן לעשות זאת באמצעות הצגת ההבדל בין אדם לבהמה, כיצד המוח הוא "מותר האדם מן הבהמה", והצגת דוגמאות פשוטות מחיי היום יום בהם כל אחד מצליח לשלוט ברגשותיו במצבים רבים, והוא לא פועל אך ורק בעקבות רגשותיו. ניתן גם לנסות באופן מפורט יותר לשנות רגש ספציפי או ליצור רגש אחר, וכך להגיע לאמונה כי הדבר אפשרי[36].
פיתוח התפיסה שרגשות שמחה הם בעלי ערך: השלב האחרון כדי לגרום להגברת האינטליגנציה הרגשית הוא להביא את האדם להבנה בחשיבות הרגשות אותם עליו לווסת. כאמור, בלי התפיסה הסובייקטיבית בנוגע לחשיבותם של הרגשות, לא תהיה הניעה מספקת לכך. במילים אחרות: על האדם להבין מדוע חשוב להיות בשמחה. נראה כי באופן אינטואיטיבי כל אדם מבין מדוע חשוב להיות בשמחה, אך אין בכך די, ולהגברת המוטיבציה חשוב להבין את ההשפעה של שמחה על האדם. פרק כ"ו בתניא מספק לנו הסבר מפורט: "כמו שניצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל וייפול גם אם הוא גבור יותר מחברו, ככה ממש בניצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב".
כאן יכול האדם לראות בעצמו את ההבדל בהתנהגותו כשהוא בשמחה לעומת זמנים של דכדוך, וכיצד משפיעה השמחה על הצלחה בעבודה, בלימודים, במצבים חברתיים ועוד[37].
סיכום
ספר התניא מציג בפנינו דרך לחיים טובים ושמחים – פשוטו כמשמעו. אדם הלומד תניא, נחשף ומעמיק במושגים הבסיסיים הקשורים לתחום הרגש כמו "שכל ומידות", "מוח שליט על הלב" וכן הלאה, ולכן יקל עליו לפתח ולווסת את האינטליגנציה הרגשית שלו. התכנית המוצעת יכולה להקל על כל אדם להשתמש בלימודי התניא בצורה ממוקדת לקידום השמחה וליציאה ממצבים של עצבות, מה שיגרום לשיפור רווחתו האישית.
הערות שוליים
[1] המושג הרחב יותר "ריגוש" (Emotion) כולל בתוכו שלושה מרכיבים: דפוס תגובה פיזיולוגית, צורת התנהגות טיפוסית, ורגשות (Feelings). כאן נתייחס רק לרגשות במובן של תחושות רגשיות מבלי להתייחס להתנהגויות ולשינוים הפיזיולוגיים, וזאת על מנת למקד את הדיון ולהוביל אותו לרמה מעשית.
[2] למשל הפילוסוף ברטרנד ראסל אמר כי "מידת הרגשות של אדם היא ביחס הפוך למידת ידיעתו את העובדות", והפסיכולוג הנודע ויליאם ג'יימס אבי האסכולה הפונקציונלית כתב "הטל שתיקה על חושיך, על דמיונך ועל תשוקותיך, ואז תשמע את הקול האמיתי והטהור של האמת".
[3] למשל אלברט איינשטיין אמר כי "עלינו לשים לב שלא להפוך את האינטלקט לא-לוהינו. יש לו כמובן שרירים, אך לא אישיות".
[4] ובעשרות השנים הראשונות של המאה העשרים מעמדו של הרגש היה כל כך נחות, עד שבספרים רבים של הדרכת הורים המליצו שלא להעניק רגש אפילו לא לילדים קטנים ותינוקות (Psychological Care of Infant and Child, by John B. Watson).
[5] הגיעו הדברים לידי כך שכאשר האסכולה הביהוויוריסטית שלטה בעולם הפסיכולוגיה, היו שהציעו (בראשם ב.פ. סקינר שהיה ביהויוריסט רדיקלי) למחוק כליל את המושג רגש מהלקסיקון, כיון שלדעתם רגש הוא מושג שלא ניתן לצפות בו, לא ניתן לחקור אותו, והוא לא מוסיף דבר להבנת התנהגות האדם.
[6] זאת לאחר עשרות שנות מחקר בהן ההתייחסות לרגש היתה לצדדים הטכניים שלו. למשל אבי הפסיכולוגיה האמריקנית ויליאם ג'יימס פיתח תיאוריה מפורסמת (תיאוריית ג'יימס-לאנגה) בה התמקד בשאלה האם התחושה הריגושית מגיעה אחרי העוררות הפיזיולוגית או לפניה, אבי האסכולה הביהוויוריסטית ג'ון ווטסון טען שכל הרגשות הם התפחות של אירועים בילדות (פחד – משמיעת רעשים חזקים, אהבה – ממגע פיזי, וכעס – מהגבלת התנועה), וכמובן דארווין שטען כי הרגשות הם לא יותר מאשר התפתחות אבולציונית שמטרתה להעביר מסרים כדי לשרוד.
[7] בתחילה עם פרסום סדרת מאמרים על ידי החוקרים הבולטים בתחום מאייר וסאלוביי, ולאחר מכן קיבל הנושא תנופה אדירה בעקבות ספרו רב המכר של דניאל גולמן בשנת 1995 "אינטליגנציה רגשית", שהעלה טענות מרחיקות לכת בזכות חשיבותו של הרגש להצלחה בחיים, להתמודדות עם בעיות חברתיות ועוד ועוד.
[8] למשל במחקרים של בכרה ועמיתיו (Different contributions of the human amygdala and ventromedial prefrontal cortex to decision-making, 1999) נמצא כי אנשים שמוחם נפגע כתוצאה מתאונה או ניתוח באמיגדלה הנמצאת בעומק האונה הרקתית התיכונה במוח ומעורבת בתהליכי ויסות רגשי, נכשלו במטלות פשוטות של שיפוטים רגשיים, וזאת למרות שהם חשבו בהיגיון והתנהגותם הייתה נורמלית מכל בחינה אחרת. וכמו כן בספרו של דמאסיו "השגיאה של דקארט" מובאים ממצאים נוירולוגיים המלמדים שפגיעה באונה האורביטלית הקדם-מצחית, הקשורה לעיבוד רגשות, גורמת לפגיעה בשיפוט ובקבלת החלטות.
[9] הסיקור הגיע לשיאו כאשר המגזין Time הציג על השער את השאלה "מהו ה-EQ (מנת משכל רגשי) שלך?" וקבע: "זה לא ה-IQ (מנת משכל שלך). זה אפילו לא מספר. אבל נראה שאינטליגנציה רגשית היא המנבא הטוב ביותר להצלחה בחיים, ובכך היא מגדירה מחדש מה פירוש להיות חכם" (Time, 1995).
[10] הספר The Bell Curve (עקומת הפעמון) של הרנסטיין ומורי שיצא בשנת 1994, גרר סערה גדולה כשטען כי רמת המשכל של בני האדם מתפלגת בהתפלגות נורמלית, והיא הגוזרת את גורלם, כאשר אליטה קטנה נועדה להצלחה, רוב בני האדם נועדו לחיים בינוניים, מיעוט נוסף נועד לכישלון, ושום התערבות שהיא לא תוכל לשנות זאת.
[11] בתקשורת הועלו טענות מרחיקות לכת בדבר חשיבותה של מנת המשכל הרגשית והחל השימוש במושג שתבע בר-און EQ כמשקל נגד למנת המשכל הקוגניטיבית IQ.
[12] הבעש"ט ציטט בהקשר לכך את דברי הגמרא "רחמנא ליבא בעי" (ע"פ סנהדרין דף קו ע"ב).
[13] כדי להבין עד כמה היה שינוי הגישה הזה מהפכני, ניתן ללמוד ממכתבו של אדמו"ר הריי"צ בו הוא מספר כי אפילו גדול תלמידי הבעש"ט, ממשיך דרכו הרב המגיד, לא יכול היה לקבל את יחסו המיוחד של מורו ורבו לאנשים פשוטים, וזאת למרות ששמע בעצמו מהבעש"ט על חשיבות עבודת ה' בלב תמים, ורק כאשר זכה לחיזיון שמיימי בו ראה את מעלת עבודת השם ברגש ובתמימותו, נחה דעתו (קובץ מכתבים, תהלים אוהל יוסף יצחק, עמ' 194).
[14] ובלוח היום יום (י"א סיון) מביא הרבי פתגם מאדמו"ר הרש"ב נ"ע: "מת הוא קר, אין דבר קר כמו שכל הטבעי ושכל אנושי, וכשהשכל הטבעי מבין השגה אלוקית והמידות שבשכל מתפעלים וניזונים מהתענוג השכלי, זהו תחיית המתים האמיתית."
[15] ולכך התנגדו אדמו"רי פולין (חג"ת) שטענו כי הרגש הוא הדרך המרכזית בעבודת ה', ואילו ההתבוננות השכלית לא שייכת להמון העם. ראה בספר מסע ברדיטשוב, מונדשיין, תש"ע.
[16] ובמידה מסויימת יש אפילו מעלה למידות, כפי המוסבר בחסידות שהשכל הוא מרוחק מהאדם, ולכן פחות משפיע עליו, ואילו המידות קרובות הרבה יותר ולכן השפעתן חזקה יותר וגורמת חיות במעשה (ספר המאמרים תרע"ח, ע' עד).
[17] של קבוצת החוקרים מאייר, סאלוביי וקרוזו, Models of emotional intelligence, 2000.
[18] לעומת זאת ישנה גישה נוספת נקראת "מעורבת" ולפיה המודל של א"ר כולל תכונות השייכות לתחום הרגש כמו זיהוי רגשות והבעת רגשות, אך גם תכונות אחרות כמו מוטיבציה, אמפתיה וכיו"ב. שני מודלים מעורבים מפורסמים האחד של גולמן והשני של החוקר הישראלי בר-און, מתייחסים לא"ר בצורה חופשית וכוללים כאמור לא רק יכולות רגשיות אלא גם תכונות אישיות.
[19] הנחת היסוד היא כי הרגש הוא אחד משלושה סוגים בסיסיים של פעולות מנטליות, הכוללים מוטיבציה (הניעה) (Motivation), רגש (Emotion) וקוגניציה (Cognition). ההנחה היא כי השילוב של המושגים "אינטליגנציה" ו"רגשית" מחייבת התייחסות רק למה שנמצא בקו התפר שבין רגש וקוגניציה, דהיינו יכולת קוגניטיבית לעיבוד מידע, אלא שסוג המידע הוא רגשות.
[20] יתרונו של המודל הוא בכך שהוא מספק השערות הניתנות לאימות או להפרכה, וממנו נגזר מבחן ביצוע שפותח על ידי אותם חוקרים, הנועד להעריך את רמת המשכל הרגשית של הנבחנים. במבחן MSCEIT על הנבדק לבצע מטלות שונות המשקפות את יכולותיו בארבעת תחומי האינטליגנציה הרגשית המתוארים במודל (בשונה ממבחני דיווח עצמי שנועדו להעריך אינטליגנציה רגשית כפי שהוא ממושגת על ידי המודלים המעורבים). לצורך הציינון, תשובותיו של הנבדק מוערכות כנגד קריטריון מסוים כמו דעת הכלל (קונצנזוס) או דעת מומחה. מחקרים רבים שנערכו לבדיקת המבחן העלו כי הוא בעל תוקף ומהימנות (שתי דרישות שחובה על כל תיאוריה או מודל לעמוד בהן), וכי התוצאה אכן משקפת אינטליגנציה רגשית (ולא תכונות אחרות כגון חפיפה גבוהה עם מדד "חמשת הגדולים" הידוע שפותח על ידי קוסטה ומקרי).
[21] ועל החשיבות הרבה שמייחס המחבר לרגשות, ניתן ללמוד מכך שמיד בתחילת הספר מוקדש פרק שלם (פרק ג') לנושא ולהסברה כיצד נוצרים הרגשות מהשכל, וכיצד הם משפיעים על האדם.
[22] חשיבות הויסות הרגשי היא עד כדי כך שבפרק ל"ח משווה אדמו"ר הזקן את קיום המצוות בלי רגש הלב וקיום המצוות עם רגש בלב, להבדל בין נשמת האדם לנשמת החי (נשמת המדבר שהוא בעל שכל ובעל בחירה ונשמת החי שאינו בעל בחירה).
[23] בפרק י"ז בתניא מבאר אדמו"ר הזקן שהמטרה הסופית של התעוררות הרגש בלב היא לבוא לעבודת ה' במעשה בפועל, אך כאן נעסוק ביכולת השליטה והיצירה של הרגשות עצמם.
[24] ניתן למנות מספר סיבות לכך בהן רוחב היריעה של הנושא הרגשי, הרחבת התחום אף יותר על ידי הכללת מושגים נוספים שאינם קשורים ישירות לנושא הרגש, הבלבול בין אינטליגנציה רגשית לאינטליגנציה חברתית ועוד. אך מעל לכל, כמעט כל התכניות לשיפור א"ר סובלות מכך שהם לא מתבססות על מודל ברור, וממילא לא ניתן לבחון את הצלחתם. בשנים האחרונות נעשים מאמצים גדולים ליצור תכניות ספציפיות לשיפור א"ר בתחומים מוגדרים והתוצאות מעודדות.
[25] Emotional intelligence in the context of learning and achievement, Goetz, Frenzel, Pekrun, 2005
[26] החוקרים עצמם התייחסו לאפשרות של השימוש במודל שלהם בתחומים אחרים וכתבו כי "למודל זה עשויות להיות השלכות רבות ויש לראות בו "קיצור דרך לחשיבה" (היוריסטיקה) לפיתוח התערבות המבוססת על אינטליגנציה רגשית, ולגיבוש תכניות לקידום אינטליגנציה רגשית".
[27] מודל שכזה יכול לפתור את המצב האבסורדי שגם את ספר התניא יש מי שלומד בצורה של ידע ולא כספר הדרכה, והידע לא יורד לפסים מעשיים של שינוי רגשי – שהוא הוא המטרה של הספר כולו, עבודת ה' "בלבבך".
[28] עד כדי כך שאת הפרק המתחיל את חלק העצות בתניא פרק כ"ו, פותח אדמו"ר הזקן בהסבר על חשיבות השמחה והדרכים להגיע לכך.
[29] ספר השיחות תשמ"ח, עמ' 629 ואילך.
[30] על דרך המובא בלוח היום יום (ט"ז סיון): "כבר החליטו הראשונים כמלאכים זי"ע, אשר רפואת הנפש היא כרפואת הגוף… מה שנחוץ ביותר הוא שיעורר החולה בעצמו שני ענינים: א) לידע שהוא חולה ויכסוף וישתוקק להתרפאות מחוליו. ב) הידיעה שיכול להתרפאות, והתקווה ובטחון גמור כי בעזרת השם יתרפא מחוליו".
[31] מחקרים רבים הוכיחו כי יכולת לויסות רגשי הוא מרכיב חשוב ומרכזי המסייע לילדים ובני נוער להתמודדות עם מצבי לחץ, ומוריד את הסיכון להתנהגויות בעייתיות, כולל פשיעה וסמים (אינטליגנציה רגשית, תמיכה חברתית, התמודדות, רווחה אישית ובדידות בקרב בני נוער. אולניק-שמש וזיידנר, 2009)
[32] זאת בנוסף לדרכים לויסות רגשות נוספים. לדוגמה, בפרק ל"ב מוסבר מהי ה"דרך ישרה וקלה" בה ניתן ליצור רגש של אהבה לאדם אחר, דבר נצרך ביותר במהלך החיים עבור כל אדם.
[33] בפרק י"ב בתניא מבוארים שני ענינים ב"מוח שליט על הלב", האחד הוא שהמוח שולט על עצם המידות שבלב, דהיינו שבכוחו לשנות את נטיות ורגשי הלב, והשני שגם כאשר המידות לא משתנות על ידי המוח, והלב ממשיך להתאוות, אזי המוח שולט על הנהגת האדם בפועל. כאן מדובר על הנושא הראשון, ומפאת קוצר היריעה אין התייחסות לשני.
[34] ובלוח היום יום (ט"ז כסלו) מודגש כי העניין של מוח שליט על הלב הוא "יסוד עיקרי בשיטת חב"ד".
[35] להעיר מדברי הרבי הריי"צ בלקוטי דיבורים (חלק א-ב ע' פב) על פגישת אדמו"ר הרש"ב עם פרויד שהתעניין בסדר יומו ובעיסוקו של הרבי, וכששמע שהוא עוסק בחסידות, שאל למהותה של תורה זו. הרש"ב השיב: "תורת החסידות מלמדת, שהמוח צריך לגרום ללב להבין מה צריך לרצות, והלב נדרש ליישם בחיים את מה שהמוח מבין". בתגובה שאל פרויד: "איך עושים זאת, והרי המוח והלב הם שני עולמות נפרדים וים גדול מפריד ביניהם?". על כך ענה הרש"ב: "זו אכן העבודה, להקים גשר בין שני חלקי עולם אלה, או לפחות לקשר ביניהם בכבלי חשמל או טלפון באופן שהאור שבמוח יגיע גם ללב". לעומת זאת גישתו הבסיסית של פרויד היתה כי הקוגניציה משרתת את האינטרסים של הרגשות והם אלו הקובעים את סדרי העדיפויות.
[36] חשיבות הדבר היא במיוחד לאור הקושי הידוע כיצד ניתן לצוות על רגש הלב, דבר הנרמז בדף השער של התניא (ובהרחבה בפרק י"ז), בציטוט הפסוק "בפיך ובלבבך לעשות", ולמרות שישנה אפשרות לעורר את הלב במהירות ובלי עבודה רבה, אבל זוהי דרך "קצרה וארוכה" כיון שאין לה קיום, ואילו הדרך שמציע אדמו"ר הזקן בתניא היא "ארוכה וקצרה", כיון שהשינוי של המידות והלב מגיע רק אחרי עבודת המוח, אבל למרות שהיא "ארוכה", הרי היא גם "קצרה" כיון שעל ידה מגיעים לתכלית המטרה.
[37] וכפי שאומר הרבי בשיחת ש"פ תרומה תשנ"ב: "תכונת השמחה היא, שפועלת וחודרת בכל עניני האדם. כשאדם שמח – הוא עצמו חי חיים שמחים, שמחה שמשפיעה על כל מעשיו ועל כל דבר שהוא בא איתו במגע, והוא משמח גם אחרים בסביבתו. ושמחה זו מכניסה הצלחה יתירה בכל פעולותיו וכל חייו – כנראה במוחש. כלומר, שנוסף לכך שעל ידי שמחה נעשים "בן עולם הבא" – הוא נעשה גם "בן עולם הזה" אמיתי, שחייו בעולם הזה הם חיים אמיתיים, שמחים ומוצלחים".
כתבות נוספות שיעניינו אותך:
-
