האימון לחיים של ספר התניא

ראיין: אהליאב אבוטבול, בית משיח

כבר למעלה מעשרים שנה שעולם האימון האישי הפך לטרנד אנושי. מאמנים אישיים מציעים את שירותיהם: הגשמה אישית, שינוי ומודעות אישית, כל אלו עם כלים מעשיים להפיכת חיי האדם לטובים ומאושרים יותר. אנשים באמצע החיים, שמרגישים שחייהם כבר אינם מלאים כבעבר ומחפשים את השינוי; צעירים בתחילת הדרך שמחפשים כיוון להצלחה; או סתם אנשים שתרים אחר כלים להתקדמות בחיים. אלו כמו אלו מוצאים בתהליך האימון כלים אפקטיביים לייעל את חייהם.

כבר מראשית הופעתו של התחום טענו רבים מבוגריו כי היסודות לשינוי וחיים מאושרים נמצאים כבר בתורת הנפש היהודית. אך אף אחד לא הכין את עולם האימון האישי לתופעה של העשור האחרון בה הופיעו מודלים לאימון לפי תורת הנפש של החסידות וספר התניא. מפתחי קורסי האימון החסידי טוענים כי ניתן לקחת את הכלים המעשיים שפיתחה שיטת האימון האישי במשך למעלה מעשרים שנה, וליצוק להם את התכנים של ספר התניא ותורת הנפש החסידית.

לקראת ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, פגשנו לשיחה מרתקת וגלויה את הרב שלום בער קרומבי, מרצה מבוקש לחסידות, בוגר בית הספר .B.S.D לאימון אישי, חבר לשכת המאמנים הישראלית, ומפתח הקורס "כשתניא וקואוצ'ינג נפגשים" שהפך לפופולרי ברחבי הארץ.

*

האם לא מדובר בסוג של כלאיים – מצד אחד אימון אישי, מצד שני חסידות? או בסגנון אחר: איך קשור ספר התניא לשיטה להגשמה עצמית?

"כדי לענות על התשובה הזו צריכים לשאול קודם בשביל מה אנחנו צריכים את הכלים של האימון האישי? מדוע לא ניתן לגשת ישר לחסידות כמות שהיא ולקחת ממנה את הכלים לשינוי והתקדמות בחיים? ומצד שני איך התכנים הכי עמוקים של התניא הופכים לשיטה יישומית של שינוי בחיים? בשאלה הזו אני עוסק כבר 7 שנים של למידה ופיתוח בתחום האימון האישי ותורת הנפש של החסידות.

נקודת המוצא הבסיסית היא, ש"עבודת ה'" איננה מוגבלת לכמה שעות ביום, של תפילה או לימוד וקיום המצוות – אלא מקיפה את כל מהלך חייו של היהודי, 24 שעות ביממה. וכפי שהרבי מסביר פעמים רבות בשיחותיו, שזוהי המשמעות הפשוטה של "בכל דרכיך דעהו". לכן, כאשר אדמו"ר הזקן כותב שספר התניא הוא "תשובות על שאלות רבות . . בעבודת ה'" –  מובן שאין להגביל זאת רק לעניינים נשגבים העומדים ברומו של עולם התורה, אלא אף בהתמודדויות יום-יומיות שכל יהודי נפגש בהם במהלך חייו הגשמיים.

כאשר מבינים שיהודי צריך להיות מונע כולו מעבודת ה', אז כשמתבקש שינוי אין זה ענין של 'אגו' אלא חלק מעבודת ה' של היהודי. זה העיקרון של "בכל דרכיך דעהו", שהנפש האלוקית והנפש הבהמית צריכות לפעול בסנכרון, כשהנפש הבהמית היא הכלי לגלות את האור של הנפש האלוקית.

כאשר אדמו"ר הזקן כותב שספרו מעניק פתרונות ליהודי שמבקש כלים מעשיים להצליח בעבודת ה', זה כולל גם מודעות אישית – או בשפת התניא 'התבוננות' – שתעניק כלים מעשיים לשינוי. התניא לא מדבר רק בתיאוריה, אלא זו תורה מלשון הוראה, לימוד מעשי ששולח את האדם לעבודה אישית ושינוי.

באימון אישי לוקחים את הרעיונות האלו והופכים אותם לכלי מוגדר; איך מתרגמים את הרעיון לחיים האישיים מהכוח אל הפועל. יש כאן מתודות וארגז כלים מעשי מדויק עם הדרכה מעשית. בקורסים לאימון אישי לפי תורת החסידות, התכנים הם של תורת החסידות, ורק הכלים נלקחים מעולם האימון האישי. זו העבודה שלנו – לפתח כלי מתוך הרעיון הגבוה.

מה זה בכלל אימון אישי?

"לעולם הקואוצ'ינג יש מסר מרכזי שהוא האב-טיפוס של כל השיטה: פעם העולם ידע לנהל רק כסף. העשירים של המאה הקודמת ידעו לנהל כסף, ומי שידע לנהל כסף – הצליח בחיים. אחר כך העולם אימץ את הסיסמא "זמן הוא כסף" וכל מנהל מצליח היה תולה מאחוריו במשרד שלט ענק עם הסיסמה הזו, כדי שיזכור שניהול הזמן מייצר הצלחה בחיים. אבל אז היועצים והפסיכולוגיים הארגוניים גילו שלא משנה כמה אדם ינהל את היומן שלו בקפידה, אם הוא לא מצליח לנהל את האנרגיות שלו כמו שצריך, הוא לא יהיה אפקטיבי ולא יצליח. לפעמים אדם בשמחה ובמרץ ואז הוא מצליח לסיים בלילה אחד מה שבדרך כלל דורש ממנו שבוע שלם, ולפעמים אין לו אנרגיות והוא עובד שלושה ימים על עבודה שיכולה הייתה להסתיים בשלוש שעות. לכן אמרו מפתחי האימון האישי: בואו נפסיק לנהל את הזמן שלנו, ונתחיל לנהל את האנרגיות שלנו. שיטת האימון האישי בנויה על ניהול אנרגיות.

איפה נכנס כאן ספר התניא?

"תפתח תניא בפרק א' ותראה מה שכותב אדמו"ר הזקן על אדם שחושב על עצמו שהוא לא טוב: "וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב". או כשאדמו"ר הזקן מדבר על כך ששמחה היא חלק מעבודת ה', לא רק כשמתחשק לנו לשמוח, אלא עלינו לשמוח כי רק כך עבודת ה' שלך תהיה בשלימות. או כשאדמו"ר הזקן מדבר באגרת התשובה על "וחטאתי נגדי תמיד", שצריכים לזכור את החטא אבל שיהיה בריחוק כדי שלא ייאש אותנו ויחליש את עבודת ה' שלנו. אדמו"ר הזקן בתניא מדבר על ניהול אנרגיות הרבה לפני שהאימון האישי נולד.

"קח למשל את העצה של אדמו"ר הזקן לעשות חשבון נפש דווקא בליל שישי, כשלאחר מכן מגיעה השבת שאז אפשר להתפלל באריכות והשמחה של השבת מעניקה כוחות לצאת מהדכדוך שהחשבון נפש יכול להוביל אליו. זה ניהול אנרגיות. אדמו"ר הזקן מלמד אותנו איך לגשת לטפל בפערים שלנו בחיים.

"בכלל המושג פער, שהינו אחד הכלים המרכזיים בתחום האימון האישי, מקבל משמעות אחרת כשלומדים תניא. אדמו"ר הזקן כביכול אומר: תקבל את זה שכל חייך עליך לשאוף לעבודת ה' שאין בה 'מדליות' ואין בה תעודות מצטיין. לעולם לא תהיה צדיק, לא תהיה מושלם, וזה הכי שלם בשבילך. הגיבור של התניא, "הבינוני", הוא אדם שנאבק כל חייו על ההזדהות הפנימית שלו, וגם יום לפני פטירתו מהעולם הוא עדיין במלחמה, "יצרו בתוקפו בגבורתו כל ימי חייו". הוא אף פעם לא מגיע אל סוף הדרך, אלא הדרך עצמה היא המטרה שלו. להיאבק כל רגע על משמעות החיים. להיות היום הכי שלם – בשביל היום. זה בית ספר להתמודדות עם פערים. כי כשחיים בתודעה שכדי להיות שלם צריכים להיות מושלם – חושבים בטעות שרק לאחר השלמת כל הפערים בחיים אפשר להיות שלם, ועד אז חיים בתחושה של חסר.

"אדם אומר 'כשאסיים את התואר אהיה שלם', ואחר כך הוא אומר 'כשאסיים תואר שני אהיה שלם', ואז הוא אומר 'כשיהיה לי מקצוע נחשב אהיה שלם', וגם אז הוא לא מרגיש שלם והוא שואל את עצמו האם הוא צריך להיות מושלם כדי להיות שלם? אדם רוצה לחוש שלימות פנימית ובמקום זאת רודף אחרי 'מושלמות'. אלו שתי תודעות שונות לגמרי. אדמו"ר הזקן אומר ליהודי: לא נולדת להיות מושלם, לא נולדת להיות בליגה של הצדיקים-המושלמים, אלא של אלו שכל חייהם נאבקים עם הפערים בחייהם, אבל אם אלוקים ברא אותך כך – אז כך אתה שלם. זה השלם שלך, לחיות עם פערים, הם חלק ממך ומהשלימות שלך.

כמו שאף אחד מאתנו לא חי בתסכול מכך שאינו יכול לעוף, כי הוא יודע שאלוקים ברא אותו יצור מוגבל וזוהי השלימות שלו – כך אף אחד לא צריך לחיות בתסכול מהפערים בחייו או בעבודת ה' שלו, כיון שאלוקים ברא אותנו עם פערים אלו והעבודה היא לשאוף לשינוי תמידי ולהתקדם, "מעט מעט אגרשנו", כל יום שיהיה טוב יותר מאתמול, וכל יום הוא שלם בשביל המקום בו נמצאים כעת. יותר מכך, בתניא אומר אדמו"ר הזקן שהשאיפה למושלמות היא עצת היצר וגורמת לאדם להתנפץ על הפערים של חייו. לחלק מהמחשבות האלו קורא אדמו"ר הזקן "דימיונות".

איכה!? הנני!

איפה ישנו קו השקה בין האימון האישי לבין חסידות?

"תורת האימון מתנקזת לשאלה של "אייכה?" שכל ילד חב"דניק גדל עליה. הסיפור על אדמו"ר הזקן שהסביר לאותו שר בבית הסוהר את השאלה "איכה?" – איפה אתה עומד ביחס להגשמת חייך, ביחס לשליחות שלשמה ירדת לעולם – היא שאלה מתבקשת לכל שינוי.

השאלה "איכה" היא קריאה פנימית לשינוי. בשפת האימון קוראים לזה "שאלה מהדהדת", או "שאלה פתוחה". אדם צריך לשמוע את השאלה הזו מתוכו, בלי לענות תשובה של כן או לא, אלא להתייצב מולה עם כל מה שיש בו. רק כשיש בהירות ב"איכה", אדם יכול להגיע ל"הִנני" ולעשות שינוי.

"כל דרך של שינוי מתחילה במודעות. אי אפשר לצאת לדרך אם אדם לא יודע מה מקומו כעת, כי אז אין לו קריאת כיוון. הוא רוצה לצאת לדרך, אבל מהיכן יתחיל אם הוא לא יודע היכן עומד? במובן הזה, כבר בעמוד הראשון של ספר התניא, אדמו"ר הזקן עושה ניתוח אופי מדויק למצבו הרוחני של האדם: ישנה את דרגת "הצדיק", שלא שייכת אליך; ישנה את דרגת "הבינוני" שאליה עליך לשאוף; ואתה עצמך נמצא בדרגת "רשע". בהמשך הספר מסביר אדמו"ר הזקן כי היהודי המצוי נמצא בדרגת "רשע וטוב לו", כזה שלא מושלם אבל רוצה להיות מושלם. הוא שואף כל הזמן לתקן, הוא מתחרט, הוא לא התייאש באמת ממקומו הרוחני, שכן דרגת "רשע ורע לו", שייכת רק למעטים שאין להם הרהור תשובה כלל. עכשיו כשהאדם יודע היכן הוא נמצא, הוא יכול להתחיל דרך של תשובה – להתחיל את המסע לשינוי.

גם בתהליך של אימון מתחילים לקרוע את המסכה לאט-לאט, להציב מראה לפערים בחיים, עד שאדם מגלה את עצמו מחדש וכך הוא יכול לגשת אל הרצון שלו.

מצד אחד מדברים בחסידות על 'ביטול' ומצד שני באימון מדברים על 'הגשמה', האם הגשמה אינה סתירה לביטול העצמי שנדרש בחסידות?

"זהו בדיוק אחד ההבדלים בין אימון יהודי, שלקוח מתכני החסידות, לבין עולם הקואוצ'ינג הכללי, שאכן לוקה בטשטוש גדול וחסר את העומק בנושא של הרצון העצמי.

השאלה היא קודם מה באמת אני רוצה, או יותר מכך מה זה בכלל רצון? ישנו הבדל גדול בין רצון מתוקן לרצון מעוות. יש אדם שרוצה רכב חדש. למה הוא רוצה את הרכב? אחד רוצה רכב כדי לנסוע בנוחות ממקום למקום – זה רצון מתוקן. אבל אחר רוצה רכב כדי שכולם יראו שיש לו רכב מפואר וכך הוא יחווה תחושת עליונות. יש לו 'אגו' פצוע והוא מנסה לפצות את ה'אגו' עם דברים חיצוניים. הוא יסתובב עם הרכב החדש בשכונה, כולם יראו שיש לו רכב מפואר והוא ירגיש הכי שווה בעולם. אבל הכל זו תחושה חיצונית, ריקה מתוכן. הוא לא באמת רוצה רכב, הוא רוצה להרגיש שלם. אז בחסידות אומרים לך 'אל תחפש קיצורי דרך', אתה רוצה להרגיש שלם – גש ישירות לנפש שלך ותגלה איזה ארגז כלים יש לך שם.

בעולם הקואוצ'ינג מדברים על רצון ומתכוונים להגשמת ה"אני", מבלי להתייחס לשאלה מאיזה "אני" אני פועל? האם אני פועל מה"אני" המתוקן שלי, או מזה ששקוע בחסכים ובמקומות הלא-מתוקנים שלי בנפש?

ה"אני" המתוקן של היהודי היא הנשמה האלוקית, אותו "חלק אלוקה ממעל ממש". יהודי צריך לשאוף להיות בתודעה של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", שהקו המנחה אותו בחיים הוא מה ששייך לשליחותו בעולם. כשאדם פועל מתוך הרִיק הפנימי שלו, אף תאווה לא תספק אותו באמת. אך כשאדם פועל מתוך תחושת שליחות – הוא מתחבר לכוחות הפנימיים שלו, הנפש מתמלאת באמת.

הרבי דיבר על שפע כענין רוחני. למשל ב'דבר מלכות' של פרשת תרומה תשנ"ב, כשהרבי מדבר על כך שבדורנו יהודי צריך להיות עשיר גם בגשמיות, הרבי מוביל אותנו לנקודה מדהימה. הרבי מלמד אותנו בעצם איך להתייחס לשפע גשמי – לא בתור מטרה להגשים את המאוויים ואת החסר הפנימי, כמו אותו אדם שעליו אמרו  חז"ל "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", כי אף פעם הוא לא מצליח למלא את הרִיק הפנימי על-ידי דברים חיצוניים. הרבי מלמד אותנו שיש דרך אחרת להתייחס לכסף, בתור שפע רוחני, שנועד לשרת את השליחות שלי בעולם. אם הכסף הוא כלי, אז ככל שיש לי יותר מהכלי להגשים את העבודת ה' שלי – יש לי בעצם יותר שפע רוחני להצליח בעבודתי. אפשר להסתכל על הצלחה ממקום לא מתוקן, של קריירה והגשמת ה"אני", ואפשר להתייחס לכך שעלי לבצע את שליחותי בעולם בשלימות.

כשהרב דוד חנזין ע"ה היה יו"ר 'רשת אהלי יוסף יצחק' לא היה לו טלפון בבית ואת כל ניהול ה'רשת' היה מנהל מטלפון ציבורי בסמיכות לביתו. באותם ימים לא היה מקובל שיש לאנשים טלפונים בבתיהם והיה מדובר בתופעה שכיחה למדי, אך כשהרבי שמע על כך – הביע את פליאתו וביקש להסדיר מיד טלפון לרב חנזין. אולי מבחינתו של הרב חנזין היה נראה כי מדובר בפינוק, אבל הרבי ראה איך הכלי הגשמי הזה יכול לסייע לו בעבודת השליחות. זה רצון מתוקן.

איפה התובנה הזו מקבלת מקום בתורת החסידות?

"בחסידות מדברים על שתי התודעות של "משרת" או "יונק". הרבי מתעכב על כך בשיחה של 'תפילת חנה', כשהרבי מדבר על המהות של בקשת צרכיו הגשמיים של אדם. אדם יכול לבקש שפע גשמי או הצלחה מתוך תודעה של "הב הב", כלשון 'הזוהר'. מגיע לי, חייבים לי, העולם 'עובד' אצלי. ואז כשיש ציפיות – יש גם אכזבות. אנו מתאכזבים מהעולם שלא מעניק לנו את מה שאנחנו מצפים לקבל. זה מקום תחרותי ומאוים, כי כשאנחנו במרכז – כל מי שסביבנו מאיים עלינו. בחסידות מסבירים כי אפשר לעשות חסד כל החיים ולהישאר בתודעה של "יונק". זה נקרא חסד שיש בו פניה, אדם שנותן צדקה לעני אבל בעצם פונה לעצמו.

לעומת זאת יש תודעה של "משרת", אדם שחי שליחות, שעניינו להפיץ אור. הוא לא במרכז אלא המטרה. זה אדם שלא נפגע ומתאכזב מהעולם, כי יש לו שליחות לעשות והוא מרוכז בה. זו אמנם דרגה גבוהה, אבל אדם שחי שליחות מתמלא מהאור הפנימי שלו, הוא מחובר לנשמה האלוקית שלו, למהות.

בשפת האימון האישי מדברים על "נותני אנרגיות" לעומת "שואבי אנרגיות" – אלו שהכל נע סביבם. הם כל היום צריכים שיגידו להם כמה הם טובים, שאוהבים אותם; הם מקבלים את האישור לקיומם רק מהסביבה. גם כשהם נותנים, זוהי נתינה עם ציפייה, לקבל אישור מהעולם שיש לי זכות קיום לחיות במרחב הציבורי. זה ניסיון לשאוב מהעולם אנרגיות.

בחינוך פוגשים הרבה פעמים אנשים שרוצים למלא את החסר הפנימי שלהם על-ידי הילדים שלהם. יש להם דרישות מהילדים להשלים כל מה שהם לא הספיקו או לא הצליחו להגשים. הם לא נותנים באמת לילד אף פעם, כי כל הזמן יש רצון לקבל ממנו חוויה שחסרה לי. זה המקום שאדם לוקח 'שליטה' על הילד שלו. הוא לא רואה את הילד ומהי טובתו אלא את עצמו.

הדוגמא הבולטת לכך היא כמובן במערכת זוגית. כי אדם יכול להיכנס למערכת זוגית אבל הוא במרכז והכל סביבו. לעומת זאת אם הוא מגיע לזוגיות עם תודעת שליחות, שיש לנו מטרה משותפת לבצע ביחד, נוצר כאן מרחב חדש. זה ההסבר בחסידות להבדל בין "מצא" או "מוצא", שעל המצב הראשון נאמר "מצא אישה מצא טוב", ואילו על המצב השני נאמר "מוצא אני מר ממוות את האישה".

שיעור באימון אישי ממכתבי הרבי

איפה אתה פוגש את זה בתורה של הרבי?

"ב'דבר מלכות' חיי-שרה תשנ"ב הרבי מדבר על כך שמשיח הוא שליח בתוספת עשר כוחות הנפש, והרבי מדבר על כך שעל-ידי הגילוי של עשר כוחות הנפש אדם יכול לגלות את ניצוץ משיח שבו. מעבר לתוכן הפנימי של הדברים – הרבי מעביר לנו שיעור נפלא, כביכול הרבי אומר לנו: 'אל תצפה שמישהו אחר יעשה עבורך את העבודה, אלא יש לך את הכוחות לגלות את המשיח הפרטי שבתוכך, את המשה רבנו שבך'.

כדי להביא משיח, אומר לנו הרבי, "עשו אתם כל אשר ביכולתכם להביא משיח צדקנו בפועל ממש" כי "אני את שלי עשיתי". אל תצפו שאני יעשה עבורכם את העבודה, כביכול לכם אין כוח לעשותה, כי יש לכם את הכוח. רק תאמינו ותגלו את הכוחות שבכם. כשהרבי אומר "כל שביכולתכם" הרבי מזמין אותנו לגלות בנו כוחות חדשים שטרם פגשנו, אבל קיימים בנו. זוהי קריאה פנימית לגילוי של מרחב חדש שקיים בנו. כשהרבי מטיל עלינו את האחריות הרבי מאמין בנו, הרבי אומר לנו 'אני יודע שאתם יכולים'.

"הכלל הכי בסיסי בחינוך הוא שכדי להעצים את הילד – צריכים לדרוש ממנו. ילד מפונק הוא ילד שאין לו כלים לחיים, שההורים שלו לא באמת מאמינים בו, אלא חושבים שהם צריכים לעשות עבורו הכל. כשדורשים ממישהו – נותנים לו כוח. במנהיגות של הרבי רואים דרישה אקטיבית מכל אדם, לא משנה מה היה מעמדו או מצבו. הרבי תמיד דורש, מתוך מקום שמאמין בטוב שבאדם. רבבות אנשים יכולים לספר איך מספר מילים שהרבי אמר להם שינו את חייהם, כי כשהרבי דורש – הרבי אומר לך 'אני יודע שאתה יכול באמת'.

"לפעמים אני קורא באגרות קודש מכתבים שהרבי כותב לאדם 'עד לפגישתנו הבאה אני מקווה שתבשר לי בשורות טובות', וכשאדם כותב לרבי שאין לו בשורות טובות כותב לו הרבי כי הוא מקווה שימצא כאלו עד לפעם הבאה שיתכתבו או יפגשו. אני רואה בכך מעין "שיעורי בית" שהרבי נותן לאדם: עד לפעם הבאה שנפגש עליך למצוא טוב בחייך, לגלות את הכוחות שיש בך ולממש אותם. זה סוג של תרגיל בהתבוננות במציאת הטוב.

איך האמונה הזו מתחברת לתכני תורת החסידות?

"כשאדם מחובר ממקום פנימי-אמיתי לאלוקים והוא יודע שאלוקים הוא טוב, הוא מסתכל אחרת על העולם ועל עצמו. הגילוי של הכוחות הפנימיים הוא תוצאה של אמונה בכוח שאלוקים נתן לאדם, שהוא מסוגל להצליח באמת. לא רק ממקום תחרותי שרוצה להצליח כדי להוכיח למישהו, אלא מקום שיודע שיש לו משהו לתת לעולם.

זה ההבדל בין ענווה להשפלה. אנשים טועים לחשוב שההפך מגאווה היא השפלה – המקום בנפש שבו אני מבזה את עצמי, "אני לא שווה", או שאני חושב שאני שווה אבל מנמיך את עצמי כדי לא לבלוט. זה מקום שאדם לא מחובר לכוח הפנימי שבו. או שהוא חושב שאינו ראוי, או שהוא חושב שהוא יותר טוב מאחרים אבל עליו להצניע זאת, כשבתחושתו הפנימית הוא עדיין בתחושת עליונות. לעומת זאת ענווה אמיתית, עליה מדברים בחסידות, היא כזו שמחברת את האדם לכוחות הפנימיים שבו אבל מזכירה לו שהעובדה שיש לו כוחות יותר מאחרים – הינה מתנת אלוקים ולא הופכת אותו לשווה יותר מאף אחד אחר. ענווה היא תנועת נפש של אחריות – אלוקים נתן לי כוח אז אלוקים מאמין שאני ראוי, מסוגל ליותר.

כשמזמינים אותי להרצאות בקשר עם מנהיגות הרבי, הכותרת של ההרצאה היא "ממנהיגות למהפכנות". מנהיג הוא מי שיוצר פלטפורמה ורותם אנשים לתוך המסגרת שיצר. לעומת זאת מהפכן הוא מי שאומר לך "תהיה אתה מנהיג!" תגלה אתה את המנהיג שבך. הרבי יוצר דור שלם של מנהיגים. הרבי אומר לך 'תהיה מנהיג במקום שאליו אלוקים שלח אותך', בעבודה, בשכונה, בכל מקום אליו אתה מגיע. יש לך כוח לייצר סביבך סביבה, "חסיד יוצר סביבה".

התורה של הרבי מתחברת עם הכלים של עולם האימון?

"יש המון דוגמאות. קח לדוגמא את ה'דבר מלכות' של פרשת שופטים תנש"א. בתחילת השיחה הרבי עורך הבחנה בין "שופט" לבין "יועץ" – בין אדם שרותם אותך לשליחות לבין אדם שכופה עליך את השליחות או את הדרך ומחייב אותך לפעול לפי מערכת אכיפה מסוימת. בשפת האימון משתמשים במילים "לגרום" או "לאפשר", כלומר האם אתה מצליח לרתום את הרצונות של האדם לתהליך, או שהוא כפוי ואינו חלק מהשינוי. לכל אדם יש התנגדות לשינוי, לצאת מאזור הנוחות, מהמוכר והידוע. לכן צריכים לרתום אותו, לחבר את הרצון שלו לסיפור, אחרת השינוי יהיה רק טכני-מכני ולא אמיתי. זה כמו משחק בכדור סנוקר: אני יכול לקחת את הכדור ולהכניס אותו לתוך החור של המגרש ואז מבחינת התוצאה ניצחתי אבל זה לא היה לפי כללי משחק. לעומת זאת אני יכול לכוון את הכדור למטרה ואז לתת לו הנפה נכונה והוא יתגלגל ויכנס מעצמו לתוך החור, ואז גם ניצחתי.

הכי קל פשוט לקחת את הכדור ולהכניס אותו לחור, זה בעצם מה שאנחנו הכי טובים בלנסות לעשות. אנחנו רוצים לשנות את הילדים שלנו, את האישה שלנו, פשוט ללחוץ Pley ולקוות שהיא תשתנה. אבל אם אדם לא עשה את התהליך בעצמו, זה לא הגיע מתוכו והוא לא מחובר לשינוי, זה פשוט לא יחזיק מעמד. אתה לא יכול לגרום לאנשים להשתנות, אתה יכול לאפשר להם.

כשהרבי מדבר על "שופט" או "יועץ", הרבי מדבר על תודעה גאולתית. שבזמן הגאולה אין מקום בכלל לכפייה, לשינוי שלא בא מתוך האדם. תודעה גאולתית היא תודעה של יועץ, שהאדם שומע מה טוב לו, מתחבר, ויוצא לדרך השינוי. זה חיבור של הנפש בכל הרבדים.

זה גם החידוש של ספר התניא, שהופך את הנפש הבהמית לחלק מעבודת ה' שלך. זה מדהים. במקום להילחם בה ולנסות לגרש את החושך במקל, אומרים לך: תהפוך את הנפש הבהמית לחלק מהמשחק, גם לה יש תפקיד, תרתום אותה. על זה מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק "ורב תבואות בכוח שור". אדמו"ר הזקן מביא דוגמא מאדם שיצרו חם והכי קל לומר לו שיכבה את התכונה הזו שלו, אבל אדמו"ר הזקן אומר לו: אל תילחם בה – תרתום אותה. תהפוך את ההתלהבות בענייני העולם-הזה להתלהבות בענייני קדושה.

שמעתי מהרב עדין אבן-ישראל שספר התניא היה ספר ההשקפה הראשון שלא התייחס לאדם בתור רע. אי אפשר למצוא בתניא את ההגדרה של רע מתייחסת לאדם. אולי יש באדם רע, ו"יצר לב האדם רע מנעוריו", אבל האדם הוא טוב. עד לתניא, עולם המוסר עסק בכוחות הנפש בהגדרות המוכרות של יצר טוב ויצר רע. אדמו"ר הזקן הוציא אותנו מההגדרות האלו וטבע מושגים חדשים: נפש אלוקית, שהיא חלק ממש מאלוקים שקיים בך, ומולה לא ניצבת נפש רעה, אלא נפש בהמית, שנקראת בחסידות גם הנפש הטבעית. מה שמדהים הוא שמיד בפרק א' בתניא אדמו"ר הזקן כבר מסביר לנו "וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמילות חסדים באות ממנה". כלומר גם הנפש הבהמית יש בה טוב ועלינו להאיר את הטוב הזה באור של הנפש האלוקית ולרתום אותה לעבודת ה' שלנו. במקום להילחם במקומות שאינם מאירים בנפש ולהתנפץ על הפערים בחיינו, מציע לנו אדמו"ר הזקן להאיר אותם, להפוך אותם לכלי בו יאיר אור הנפש האלוקית.

לסיום, תוכל להצביע על הבדל מהותי בין עולם הנפש הקלאסי לתורת הנפש של החסידות?

"הפסיכולוגיה המודרנית מדברת על תיקון העבר ממקום של השלמה. יתכן שהעבר היה רע ועדיף היה שלא היה קורה, אבל עלינו להשלים עם העבר שלנו. אנו משלימים עם זה שלמרות שזה היה רע זה נמצא כבר מאחורינו. בשפה המקצועית קוראים לזה "לסגור מגירות".

לעומת זאת תורת הנפש של הבעל-שם-טוב מציעה את תודעת השלימות: עלינו לחיות עם העבר שלנו בשלום, לא בהשלמה. כי מתוך אמונה אמיתית באלוקים ובהשגחה פרטית, אנו יודעים שלא היינו מגיעים למקום בו אנחנו נמצאים כעת מבלי שעברנו את כל התחנות במסלול חיינו, מבלי שכל החוויות האלו נמצאות בתרמיל של מסע החיים שלנו. לכן, אנחנו חיים עם העבר שלנו בשלימות, כי גם הוא חלק מהשלם שאנו נוכחים בו כעת.

"במקום לתקן את העבר רק כדי לתקן את ההווה – כפי שמציעה הפסיכולוגיה המודרנית – מציע לנו הבעל-שם-טוב לתקן את העבר כדי לתקן את העבר. עכשיו, מהמקום החדש בו אנו נמצאים, אנו חוזרים אל העבר כדי למצוא גם בו את נקודת הטוב. להבין שלא היינו מגיעים למקום בו אנו נמצאים בלי שחוויות העבר היו המדרגות עליהן טיפסנו כדי להגיע לכאן. זוהי תודעה של שלימות.

* * *

להצטרפות למשפחת המנויים של בית משיח לחץ כאן