נושא הדגל: קווים לדמותו של המשפיע הרב גינזבורג ע"ה

מאת מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

איש חסיד, הלך בינותינו עד תחילת חודש תמוז והסתלק מאיתנו רגע לפני היכנס השבת האחרונה. איש משפיע, מתוק ולבבי, דובר אמת בלבבו וחיוך נעים נצחי על שפתיו, עיניו טובות ורכות, וכל כולו לפיד של אהבת ישראל, דגל מהלך של אמונה, התקשרות וביטול לרבי מלך המשיח שליט"א (כפי שהקפיד לכתוב כל פעם מחדש את כל התארים) – הלא הוא הרב חיים לוי יצחק גינזבורג.

דומה כי אין צורך להכיר את הרב גינזבורג למשפחת קוראי 'בית משיח', שכן זה עשרים וחמש שנה שהוא 'פתח' מדי שבוע את הגיליון בהתוועדות חסידותית לבבית אותה היו קוראים בשקיקה רבים מהקוראים.

ובכל זאת, דומה שרבים מן הקוראים אינם מכירים באמת את דמותו של החסיד המיוחד, משפיע במלוא מובן המילה, שהיה בבחינת נס–להתנוסס, ששילב בתוכו אמונה אדוקה (אפילו קיצונית לפי 'יש אומרים') לצד אהבת ישראל מופלגת וכבוד לכל אדם באשר הוא.

דמות ששילבה גדלות הנפש, ידע אדיר בכל אלפי שיחותיו של הרבי לצד יכולת לרדת לדרגתו של כל אדם, מבוגר כילד, חסיד ותיק כמו של 'מקורב' שמגיע מרחוק עם חבילות של קושיות וטרוניות כנגד מנהגי החסידים. לאלה גם אלה, הוא מסביר פנים, סבלן כהלל בשעתו. מיוחד שבחבורה.

משפיע שלצד ידיעותיו המקיפות והעמוקות בתורת החסידות ובתורת הנגלה, הייתה לו יכולת הסברה וכתיבה בשפה בהירה, ולהוריד מושגים נעלים באופן שיותאם להבנתו של כל שומע או קורא – אחד מאלפים–אלפים שהרב גינזבורג 'נגע' בהם במשך השנים אם באמצעות תפקידו כ'משפיע' בישיבה ואם באמצעות היותו מוסר שיעורים, או 'איש המבצעים' ובכלל בהלכו ברחוב או בנסיעתו ב'טרמפ' – אחד מני אלפים שזכו לקחתו במשך השנים משיעור להתוועדות וחוזר חלילה.

"איש חסיד היה", אוי, כמה קשה לכתוב מילים אלו על המשפיע שהיה סמל של חיות, סמל של חי להחיות – האיש שנשא בגאון את הדגל עליו נכתב באותיות–נצח 'חי וקיים'.

שנות ילדות

כמה סמלי הדבר שיום הולדתו של המשפיע הרב חיים לוי יצחק גינזבורג חל יום לאחר יום ההולדת של הרבי מלך המשיח, י"ב בניסן.

הוא נולד בשנת תשי"ח להוריו הרב שלום יהודה לייב גינזבורג ולאמו מרת זהבה. בעת הברית נקרא על שם רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי.

את שנות ילדותו עשה בעיר בני ברק, שם התלווה לצדו של אביו שהיה בין מייסדי המניין החב"די הראשון בעיר. הלגלוג מצד חלק מתושבי העיר כנגד עדת החסידים בכלל וכנגד עדת חסידי חב"ד בפרט, חישלו בו את הגאווה החב"דית. "זכורני כילד, שהמתנגדים בבני ברק לעגו על כך שמוכרים 'משיח בלירה', אבל זה לא עזר להם.

בעקבות זאת היה רעש גדול ופעילות מוצלחת", סיפר באחת ההתוועדויות שלו לגבי פרשת סיום כתיבת ספר תורה של משיח. "בתוך שבועות ספורים נרשמו כ–300,000 יהודים מארץ הקודש לבדה, כאשר כל אחד מהם נתן לירה".

תקופה מסוימת למד בישיבה ליטאית, שם הקים וייסד שיעור תניא עבור תלמידי הישיבה. היה זה שיעור מחתרתי אליו היו מתגנבים בחשאי מדי שבוע. כל השנים עמד לנגד עיניו בואו של הרה"ח ר' אליהו ע"ה פרידמן לישיבתו כדי לפגוש אותו ולתאם איתו את ייסוד השיעור. איש מהם לא הכיר קודם את השני וכיוון שכך, חששו להתוודע זה לזה. "אבל חזות פניו החב"דית הסגירה אותו, וכשראיתי אותו, הייתי כמעט בטוח כי זה הוא", סיפר לימים. "לבסוף העזתי ושאלתי אותו לשמו, וכך התחיל השיעור. עם הזמן הגענו לשנים–עשר משתתפים קבועים. בהמשך התקיים שיעור חסידות נוסף מדי ליל שבת בביתו של ר' לייבל זלמנוב, שאף מסר בעצמו את השיעור".

ימי שליחות

לאחר תקופה קצרה עבר ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, שם הפך להיות 'תמים' מן המניין.

עם סיום שנות לימודיו בישיבה הקטנה, המשיך בישיבה המרכזית בכפר חב"ד, שם התחבב עד מהרה על המשפיע ר' מענדל פוטרפס, עד שנחשב היה לאחד מגדולי מושפעיו. ר' מענדל מצידו קירב את התלמיד הצעיר והאיר לו פנים, כשבמשך השנים הוא מדריך אותו באופן אישי במשעולי עבודת ה', תורה ועבודת השם. "אפשר לומר כי הוא היה התלמיד הכי צמוד לר' מענדל", מעידים חבריו לישיבה מאותן השנים. "לא סתם, רבות מההתוועדויות שלו מתחילות בסיפורים ששמע מר' מענדל".

על פי החלטת הנהלת הישיבה, הוא וכמה מחבריו לספסל הלימודים, עזבו בשנת תשל"ח את ספסלי הישיבה בכפר חב"ד ונסעו לשמש כשלוחים בישיבה החב"דית שהוקמה באותם ימים במגדל העמק על ידי הרב יצחק דוד גרוסמן, בעוד הרבי מעניק את ברכתו, ואף מעודד את קבוצת הבחורים בשליחותם בעיר שהייתה נחשבת באותם ימים ל'קצה העולם'.

הרב גינזבורג וחבריו הביאו עמם את החיות החסידית התוססת למגדל העמק, ופעלו רבות בקרב התושבים, פעולות שהשפעתן ניכרה עוד שנים רבות. על אותה השפעה רבת–אנפין, סיפר הוא עצמו לימים:

"בחודשים הראשונים לשליחותנו במגדל העמק, הייתה הפעילות החב"דית בעיר 'על אש נמוכה'. קיימנו כמובן מבצע תפילין בכמה תחנות בעיר, ובחודש תשרי אף התקיימה תהלוכה כמעט לכל בתי הכנסת, לשמח יהודים ולעוררם על ידי חזרת נקודות מתורתו של הרבי, אבל לא הרבה מעבר לכך. ראינו את עצמנו בעיקר כשלוחים ללמוד בישיבה וכמעט לא חשבנו על פעילות בעיר. בכלל, המודעות הכללית לכל הנושא של 'רבי' 'מבצעים' ו'שליחות' עדיין לא חדרה לגמרי אז בארץ ישראל. עדיין לא היה מונח אצל כל אחד שכל התכלית שלו היא למלא את שליחותו של הרבי בכל מקום בו הוא נמצא.

"כשבועיים לפני חג הגאולה י"ט כסלו, 'נחת' אצלנו לפתע ר' זושא ווילימובסקי, ה'פרטיזן'. לכל מקום אליו הגיע, היה ר' זושא מעודד את מי שצריך ודוחף לפעולה. לאחר מכן היה כותב דו"ח מפורט לרבי על כל מה שראה ושמע.

"כך, ללא שום הודעה מוקדמת הגיע ר' זושא פרטיזן אלינו לישיבה במגדל העמק. הוא הסתובב פה ושם, הסתודד עם פלוני ואמר משהו לאלמוני בדרכו המיוחדת רק לו. לפתע פנה אלינו, התלמידים השלוחים, ואמר: 'חבר'ה, חייבים לארגן כאן התוועדות י"ט כסלו! הרבי רוצה כך, וכך צריך לעשות', טען בלהט.

"לא נותרה לנו כל ברירה והתחלנו לחשוב ברצינות כיצד מיישמים את הדבר. על מודעות ענק, שכירת אולם, סעודה כיד המלך והבאת רבנים – לא חלמנו אפילו. הייתה לנו בעיה רצינית אפילו לגבי תקציב לבקבוק וודקה, 'מזונות' וכמה בקבוקי שתיה…

"לבסוף תיאמנו עם גבאי בית הכנסת רמב"ם, שם היה אמור להתקיים האירוע, וקיבלנו את הסכמתם. במהלך אותה שבת סובבנו בעשרות בתי הכנסת בעיר, ומעל כל בימה דיברנו על עניינו של חג הגאולה י"ט כסלו, והזמנו את הקהל להתוועדות. ציפינו לקהל גדול יחסית.

"אחרי כל ההכנות וההתרגשות לקראת האירוע, הגענו כולנו מלאי מרץ והתלהבות לתפילת ערבית של י"ט כסלו בבית הכנסת רמב"ם. פתאום התברר לנו שבאנו להשלים את המניין לתפילת ערבית, עם קהל של כשמונה זקנים שהיו מוכנים לשמוע כמה מילים למשך חמש דקות בלבד, כי עוד מעט צריכים לסגור את בית הכנסת…

"האכזבה הייתה גדולה, אך למרות הכול, מכיוון שכבר באנו, מזגנו וודקה לכוסיות, סיפרנו את סיפור המאסר והגאולה, שרנו כמה ניגונים ואף רקדנו ושמחנו עם אותם יהודים, שבדיעבד הסכימו להישאר עוד כמעט שעה. "לישיבה חזרנו בפחי נפש, וניסינו להירגע מן האכזבה שאת טעמה המר חשנו עוד זמן רב לאחר מכן.

"עברו שנתיים תמימות, שכחנו כבר מזמן מכל הסיפור, וסוף סוף הגיע גם תורנו לנסוע אל הרבי ל–770, ל'קבוצה'.

"באחד הימים בהם ישבנו ב–770 ולמדנו, נפתחה לפתע הדלת, ול–770 נכנסה דמות שנדמה כי אנו זוכרים אותה מאיזשהו מקום. מתברר שזה אחד מאותם זקנים, מהתושבים הוותיקים של מגדל העמק.

"קיבלנו אותו ב'שלום עליכם' לבבי ובהתרגשות, כמו שמקבלים מכר ותיק שלא ראינו זמן רב. עמדנו סביבו והחלפנו חוויות, כאשר לפתע מישהו שאל: 'איך קרה פתאום שהגעת לכאן, מה הביא אותך אל הרבי?'

"'לא תאמינו', עונה אותו יהודי, 'אתם זוכרים את אותה התוועדות אצלנו לפני כשנתיים בבית הכנסת רמב"ם? דעו לכם שבזכות אותה מסיבה אני נמצא עכשיו כאן: אמרתי לעצמי אז, אם הייתה לנו כזו שמחה והיו כאלו דברים מעניינים רק ביום גאולה של רבי, מהו אם כן הרבי עצמו? החלטתי שצריך פעם לקום ולנסוע ולבוא לראות את הרבי עצמו, והנה אתם רואים אותי כאן'…"

משפיע בתות"ל המרכזית בכפר חב"ד

שנת ה'קבוצה' שלו, תש"מ, הייתה לשנה מכוננת בחייו, בה ספג מלוא ריאותיו, נפשו ונשמתו 'רבי' וחסידות. בין השאר אף זכה לשמש כאחד ה'חוזרים' על שיחותיו של הרבי.

בשנת תשמ"ב נשא לאישה את רעייתו, בת החסיד העסקן הדגול ר' יעקב פלס.

על פי הדרכתו של ר' מענדל והוראתו של הרבי מה"מ, החל לשמש כמשפיע בישיבה המרכזית בכפר חב"ד, תפקיד אותו נשא כעשרים שנה. בשנים אלו השקיע את מלוא מרצו בהחדרת רגש חסידי בתלמידיו, כמו גם בלימוד חסידות, ובפרט לימוד ספר התניא, וכן בעבודת התפילה. הוא לא חסך כוחות ומאמצים בתלמידיו, ודאג להשקותם בכל האוצרות החסידיים שרכש במשך השנים.

האוצרות שהעניק למושפעיו, הם רבים–רבים: החל מהחיות בלימוד התניא, דרך המתיקות בעבודת התפילה, אהבת החסידים שמעליה – כמו כתר נפלא – מרחף אהבה לרבי מלך המשיח, תוך מידה עצומה של התקשרות וביטול מוחלט לרבי.

על עובדת מינויו בגיל צעיר לתפקיד כה חשוב כמשפיע בישיבה המרכזית, תפקיד שנחשב לנכבד במיוחד, סיפר הרב גינזבורג עצמו:

"עובדת היותי משפיע במשך שנים רבות בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד היא בעקבות הוראת הרבי שליט"א ב'יחידות' פרטית שלי שהתקיימה בחודש ניסן תשמ"א. וכך היה המעשה:

"כשבאנו בקשרי השידוכין ועמדנו לקראת חתונה, התחלנו להתעניין בהצעות של שליחות. ואכן קיבלנו מספר הצעות לשליחות במקומות שונים שכמובן כתבנו עליהן לרבי, וביקשנו שהרבי יבחר מתוכם את מקום השליחות.

"אחרי שפעם אחת לא קיבלנו תשובה, כתבנו שוב, ואז זכינו לקבל את תשובת הרבי: 'להתייעץ בידידים מבינים'.

"עשינו אסיפה של כמה 'ידידים מבינים', והוחלט לקבל את הצעת השליחות לנסוע לטבריה. כתבנו על כך לרבי וביקשנו את הסכמתו וברכתו, אך גם הפעם הרבי לא ענה. אחרי כמה שבועות כתבנו שוב, ושוב לא קיבלנו תשובה.

"אחרי פסח תשמ"א נכנסתי ל'יחידות' בתור חתן. בפתק שהגשתי לרבי ביקשתי ברכה לחתונה ועוד, וכתבתי שאנו מבינים, על פי עצת ה'ידידים מבינים', כי רצון קדשו הוא שנלך לשליחות בטבריה, ואנו מבקשים הסכמה וברכה לשליחות זו. הרבי ענה בערך בזו הלשון "בנוגע להסתדרות לאחרי החתונה .. תתדבר עם המשפיע של תומכי–תמימים בארץ–הקודש כשתגיע לשם, לפי המצב שיהיה אז, שכן הרי יהיו כמה וכמה שינויים באה"ק, ובפרט בנוגע לתקציבים וכו', וממילא עוד מוקדם מדי להחליט עתה בנוגע לזה".

"במהלך השבע ברכות שלי סיפרתי לר' מענדל – כהוראת הרבי – את דברי הרבי, ושאלתי אותו מה לעשות.

"בדיוק אז עזב הרה"ח ר' זושא אלפרוביץ' את הישיבה בכפר חב"ד ועבר לשמש כמשפיע בישיבה בקריית גת (כנראה זה היה אחד ה'שינויים באה"ק' להם התכוון הרבי שליט"א). ר' מענדל חשב רגע ואמר לי: 'לדעתי עליך לבוא ללמד כאן בישיבה בכפר חב"ד'. ניסיתי להבהיר לו שכל הזמן חלמנו על שליחות, והישארות בכפר חב"ד היא 'מחוץ לתחום' עבורנו, אבל ר' מענדל בשלו: 'רצונך לנסוע לטבריה? פאר געזונטערהייט [= סע לבריאות]! אבל אם אתה שואל אותי, דעתי שעליך להישאר בכפר חב"ד ולהיכנס ללמד כאן בישיבה'.

"והוסיף ר' מענדל: 'אינני אומר זאת רק מפני שלדעתי זקוקים לך כאן בישיבה, אלא מכיוון שהנני מכיר אותך. לדעתי, לטובתך שלך, צריך אתה להישאר כאן בתפקיד זה"

"על כך זכיתי לקבל את תשובת הרבי "הצעת הישיבה ור' מענדל – וכן יעשה. אזכיר על הציון"…

'מקושר' ו'ביטול' מהלך…

הרב גינזבורג היה חסיד ומקושר לרבי בכל מאודו ונפשו. דומה כי גם אלו שלא אחזו בדעותיו, העריכו בכנות את עומק התקשרותו וביטולו לרבי מה"מ, שהיווה את כל תמצית חייו. כל חייו, סדר יומו במחשבה דיבור ומעשה – הכל היה סביב עניין אחד: איך לגרום לרבי נחת רוח?! השיעורים שלו, ההתוועדויות הרבות שהתוועד, עבודת ה' האישית שלו – הכול סבב סביב קיום רצונו של הרבי. זו הייתה הנקודה העמוקה שתפסה כל נים מנימי נפשו ונשמתו, וסביב הציר הזה הכול נסב. בזיכרונותיו שפרסם במשך השנים בהם תיאר תקופות שונות בחייו עולה, כי לאורך כל השנים, מה שמילא את לבו ומוחו, היה מימוש בקשותיו של הרבי והרצון לגרום לו נחת רוח בכל פעולה ופעולה. ממש כך!

"עבדתי לצידו כמה שנים טובות" מספר הרב יואל רוזן, מייסד הישיבה בראשון לציון, "וראיתי במוחש כיצד הוא 'חי' רבי, 'נשם' רבי ו'אכל' רבי. זו הייתה כל מהותו. שלא לדבר על רמת הידע שלו בכל תורתו הענקית של הרבי. הייתי יכול להתקשר אליו ולשאול איפה כתוב עניין מסויים, והוא היה שולף מיד ב'חלק כד, עמוד 242 הערה 21'… הוא פשוט חי את השיחות של הרבי; זה היה לחם חוקו".

אחד האירועים החקוקים ביותר בזיכרונו שהותירו בו חותם עמוק בכל הנוגע ל'התקשרות', הוא יום בואו של המשפיע ר' מענדל לשמש כמשפיע בישיבה המרכזית בכפר חב"ד, והוא אז נער צעיר כבן חמש–עשרה שנים בלבד. על מאורע זה סיפר לימים:

"עדיין זכורני ה'ציור' של ההתוועדות הראשונה של המשפיע ר' מענדל פוטרפס בישיבה בכפר חב"ד, בתחילת אלול תשל"ג. ה'פירמידות' המאולתרות מספסלים ושולחנות שעמדו זה על גבי זה סביב סביב היו, מלבד תלמידי התמימים, של תושבי הכפר וסתם אנ"ש שנקבצו ובאו לראות ולשמוע את אחד המיוחד בין גדולי החסידים שהפך לסמל של מסירות נפש.

"הקהל ציפה לשמוע תיאור של חודש אלול בליובאוויטש, ב'תומכי תמימים של פעם', אצל הדמויות החסידיות המופלאות שעיטרו בעבר את פארה של ליובאוויטש, או על חשבון הנפש המלווה בדמעות שליש, 'אתכפיא' ו'אתהפכא' וכל שאר המושגים המיוחדים לליובאוויטש ול'תומכי תמימים'.

"אלא שר' מענדל הפתיע את כולם. הייתה לו רק נקודה אחת, אותה הבהיר בצורה ברורה וחדה עד מאד: כל המושגים האלו אמנם אמיתיים ונחוצים וחיוניים מאד; אבל כולם–כולם תלויים ועומדים על נקודה אחת – רבי! צריכים להיות קשורים לרבי בכל נימי הנפש, לחשוב תמיד על הרבי ולכוון לרצונו של הרבי מאתנו – וזה תכלית הכול.

אם מנסים להתרפק על העבר, עם 'השכלה', 'עבודה', ו'פנימיות' ושאר מושגים חסידיים, אבל ללא רבי בהווה, ללא התקשרות – אזי כל הסיפורים 'של פעם', הופכים להיות 'עמלק' שתפקידו לקרר מה שבאמת צריך וחיוני. כי ללא רבי כאן ועכשיו אין מאומה!

"ור' מענדל הכריז: העבודה של חודש אלול אצלנו ב'תומכי תמימים' הייתה והינה גם היום קודם כל – לאגור פרוטה לפרוטה ולעשות הכל כדי שבחודש תשרי נהיה אצל הרבי ועם הרבי בגשמיות"…

כאמור, התוועדות זו של ר' מענדל הייתה אבן–יסוד בכל החשיבה של הרב גינזבורג בהתקשרות לרבי מלך המשיח – חשיבה והרגשה שליוותה אותו מאז ועד נשימותיו האחרונות.

יעידו אלפי תלמידיו – אלה שהושפעו ממנו בישיבה המרכזית בכפר חב"ד ואלה שהושפעו ממנו בישיבה בראשון לציון; כן יעידו גם אלפי המושפעים שלו בשיעורים ובהתוועדויות שנשא במשך השנים, על כך שכל עניין – גם נושאים מעמיקים בתורת החסידות – בסופו של דבר הגיעו לעניין של קיום רצונו של הרבי.

כדי לקיים את הרצון של הרבי, זכה לעמוד בראש 'מטה הקהל' ו'מבצע יום הולדת' בצעירי אגודת חב"ד, כאשר הוא הוגה רעיונות, דוחף ומזרז פעילויות שונות כדי להביא את המבצעים הללו לכמה שיותר יהודים.

מתוך רגש התקשרותו היה אפשר לראותו גם במשך עשרות שנים מתייצב מידי יום שישי למבצע תפילין ב'כיכר המייסדים' במרכז העיר פתח תקווה, שם הצטרף לקבוצת הבחורים הצעירים שהגיעו מאלעד, מבלי שחש בכך כל פחיתות כבוד, אדרבא…

תפילה בעבודה

"עבודת התפילה" – המושג החסידי הזה היה נר לרגליו של הרב גינזבורג, שהיווה בעצמו דוגמה חסידית חיה לתלמידיו ומושפעיו, בהראותו מהי תפילה חסידית.

על חוויית נעורים שנחקקה בנפשו, זו שלימדה אותו מהי 'תפילה בעבודה', סיפר הרב גינזבורג, כשהוא עצמו מעיד שאותה חוויה "נחרyהמקרה היה בעת היותו עלם צעיר לימים: "באותן שנים לא הייתה כמעט תקשורת עם 770, מלבד השידורים מהתוועדויות שארגן דודי הרה"ח ר' איצ'קה גאנזבורג. טלפון לניו יורק עלה אז כסף רב וגם השיחות לא היו ישירות אלא דרך מרכזיה.

"על רקע זה אפשר להבין את גודל השמחה כשהגיע אלינו סליל מסתובב של "טייפרקורדר" (קלטות, שהיום כבר יצאו מהשוק, עדיין לא היו קיימות אז) מתפילה של הרבי שליט"א בתור שליח ציבור משנת תשכ"ה, בו הרבי מתפלל את כל התפילה בקול. דא עקא, שכמעט לאף אחד לא היה את המכשיר הענק 'טייפרקורדר' שבו נוכל לשמוע את הרבי מתפלל. ואז הגענו לביתו של ר' לייבל זלמנוב בבני ברק שהשיג איכשהו את המכשיר היקר, ואפשר לנו, הילדים מהישיבה הקטנה בלוד, לשמוע את הרבי. ישבנו שעות ארוכות והקשבנו שוב ושוב לכל התפילה מההתחלה עד הסוף ללא הפסקה.

לא יכולנו להתנתק מלשמוע את הקול המתוק המתנגן הנפלא של הרבי כשהוא מתפלל. לאחר כמה ימים שוב באנו להקשיב ולשמוע, ושוב ישבנו שם שעות רבות. עד היום מתנגנת באוזניי בלי הפסקה אותה מנגינה נפלאה של הרבי מתפלל וזה פעל ופועל בי מאד.

"אולי בזכות זה – גם אחרי ההדרכה היסודית של הרה"ח ר' מונקע ע"ה גרוזמן להתפלל עם מאמר חסידות – ניסיתי בהמשך להתפלל בעיקר עם מאמרים ושיחות של הרבי מלך המשיח שליט"א, ובמיוחד עם המאמר של קבלת הנשיאות, "באתי לגני" תשי"א, ובשנים מאוחרות יותר – עם ה'דבר–מלכות' תנש"א–תשנ"ב.

את המסר הזה אני מבקש להעביר בשיעורים ובהתוועדויות לכל אלו שזכיתי ללמוד עמם וללמדם בישיבה בכפר חב"ד, בישיבה בראשל"צ, ובשיעורים ובהתוועדויות עד היום, כולל ובמיוחד בהתוועדות כאן ב'בית–משיח'".

ואכן, במשך שנותיו כמשפיע בישיבה, הראה דוגמה אישית חיה לתפילה אותה היה מתחיל הרבה לפני שהחזן מתחיל, ומסיים הרבה לאחר שהמניין סיים. "בכל בוקר", מספר אחד מתלמידיו בישיבה בראשון לציון, "התפילה התחילה בשעה תשע, אך הוא היה אומר 'קרבנות' לפני סדר חסידות ובשעה שמונה וחצי בדיוק, עם סיום 'סדר' חסידות, היה מתחיל את התפילה כמחצית השעה לפני כולם ומסיים שעה אחרי המניין, ככה כל יום. הוא היה מתפלל לאט, הוגה את מילות התפילה בקול רם כמונה יהלומים. בשבתות תפילתו הייתה נמשכת זמן רב, הרבה אחרי שהמניין סיים.

"גם בהתוועדויות שלו היה מרבה לעודד את התלמידים להתעסק בעבודת התפילה ולהתבונן בענייני חסידות בעת התפילה, או בשיחות ה'דבר מלכות' של הרבי".
התמסרות לתלמידים

לא כל חברי הנהלת הישיבה המרכזית בכפר חב"ד, הסכימו עם דעותיו בענייני גאולה ומשיח, ובעקבות חילוקי הדעות נאלץ לחפש לעצמו מקום אחר כדי להשקות תלמידים ממעיינותיו.

בשנת תשס"ו הוקמה ישיבת 'תומכי תמימים' בראשון לציון בייסודו של הרב יואל רוזן שי', שאף קבע את אסיפת–היסוד בביתו של הרב גינזבורג. "כל רעיון פתיחת הישיבה היה בהתייעצות רצופה עמו, כל שאלה בעניין סדרי הלימודים והתוויית הקו החינוכי, הכול נעשה לאור עצותיו רבות–הניסיון של הרב גינזבורג", מספר הרב רוזן. "תמיד היו לו תשובות ועצות חכמות, ישרות ובהירות".

התמסרותו לבחורים הייתה מיוחדת במינה. מעולם לא עשה שיקול של נוחות או קיצור זמן כאשר הזדמנה לידו לסייע לבחור ולהוביל אותו יד–ביד בדרך העולה בית ה'. הוא טרח לגדל, להשקות ולטפח את צעירי הצאן, בעודו מחדיר בהם במתיקות האופיינית לו את האהבה לרבי כאשר ממנה נגזרו כל העניינים: לימוד נגלה וחסידות כדבעי, יציאה למבצעים, התמסרות לענייני החסידות, ועוד.

אחד הדברים שעוררו את התפעלותם של תלמידיו ובני משפחותיהם, היו ביקוריו בבתי התלמידים בימי 'בין הזמנים' של פסח.

העובדה שלא החזיק ברכב ולא נסע במוניות, אלא באוטובוסים ובטרמפים, לא הרתיעה אותו מלהגיע לביתו של כל תלמיד ותלמיד, גם כאלה שהיו גרים בערים רחוקות. מה פירוש? אם זו הוראה של הרבי, צריך לקיים… הרב גינזבורג לא ידע חכמות…

סיפור אחד מופלא, מני רבות, מספר הרב יואל רוזן, מייסד הישיבה בראשון לציון: "היה אצלנו בישיבה בחור שהגיע מהחוגים הדתיים–לאומיים. אביו, שהינו דמות תורנית בעצמו, התנגד בנחרצות לדרכו החדשה של בנו, ולקח אותו ל'דין תורה' אצל הרב מרדכי אליהו ז"ל, שלבסוף פסק כי רצונו של הבן ללמוד ב'תומכי תמימים' מכריע את הכף. אף על פי כן, אביו התקשה לקבל את הבחירה של בנו והמשיך להאבק בו.

"כך היה עד לאותו ערב פסח, כאשר בדלת ביתם ביישוב 'אלון מורה' נשמעו דפיקות, ודמותו של המשפיע נראתה בפתח. 'באתי לבקר את התלמיד' אמר בפשטות. האב ההמום יצא מגדרו מהתפעלות. 'אם זה הרבנים שלכם', אמר, 'אני מרים ידיים'…

"בטרם יצא מביתו של התלמיד, הוציא הרב גינזבורג את רשימת התלמידים מכיסו והחל לבדוק לאן היעד הבא שלו. הסתבר שהיעד היה באר שבע… וכל זה ללא רכב אישי. שוב האב נדהם: 'אני הרבה שנים בעולם הישיבות, ומעולם לא ראיתי כזה דבר', הגיב בהתפעמות"..

אל הלווייתו שהתקיימה באישון לילה, הגיעו כל בוגרי הישיבה בראשון לציון, גם אלו שמתגוררים הרחק מכפר חב"ד. אחד התלמידים היטיב לבטא את רגש–לבו ההומה ואמר "הוא הגיע עד ל'חור' בו הייתי גר, שאני לא אחזיר לו כגמולו ולא אבוא אליו כעת?!"…

"אני תלמיד שלך גם בלי להכיר אותך"

במשך השנים זכה הרב גינזבורג לכתוב ולהוציא לאור שורה של ספרים, כאשר הצד השווה שבכולם – הפצת המעיינות חוצה. בכישרון כתיבה קולח, בנפש חסידית רגישה וביד אמן העניק הרב גינזבורג לקוראי לקחו הסברים ורעיונות בתורת החסידות, לצד סיפורים ומשלים ששמע מפי משפיעים, וכך הוא מחדיר חיות חסידית תוך כדי הלימוד.

גולת הכותרת של חיבוריו, היא סדרת הספרים (שנים–עשר כרכים) על ספר התניא. כתיבת הפרויקט על ליקוטי אמרים, נמשך כעשרים ושלוש שנה (!), לאחר ששאל את הרבי בשנת תשנ"ג האם להתחיל לעבוד על ביאור לספר התניא. תשובתו של הרבי הייתה הנהון בראשו הק' לחיוב ולברכה.

כשכותב השורות שאל אותו מדוע זה נמשך כל כך הרבה שנים, השיב כי במקביל עסק בכתיבת ספרים נוספים בנושאים חסידיים שונים, לצד השיעורים הרבים שהוא מסר ברחבי הארץ, כמו גם לצד מלאכת ההשפעה בישיבה בראשון לציון וכן כתיבת מאמריו השבועיים ל"בית משיח". ספריו על התניא הם לקט ביאורים שליקט מספרים וסופרים שונים לצד שיחות וביאורים של הרבי מה"מ, כשעליהם הוא מוסיף נופך מרעיונות שונים ששמע במשך השנים מפי חסידים ומשפיעים.

פעם התבטא באוזני אחד ממקורביו, כי "פניני התניא זה מפעל חייו". "התניא זה הבסיס לכל תורת החסידות" הוסיף, "יש בחורים ואברכים רבים שלומדים ומעמיקים במאמרים של רבותינו נשיאנו בעוד שהם לא יודעים היטב את הבסיס – התניא".

"לא ייפלא אפוא, שבישיבה שיעור תניא היה הקודש קודשים מבחינתו", מספר הרב יואל רוזן. "כשהיה צריך לסדר מחדש את סדר שעות הלימוד בישיבה, הוא היה מוכן לוותר על שיעורים אחרים – רק לא על שיעור תניא.

"מסיבה זו הקפיד שכל הבחורים יערכו את המבחנים שערך אחת לשבועיים על התניא. למרות היותו אדם רך בטבעו, הצליח בעקשות חביבה לשכנע את הבחורים לעשות את המבחנים. בדרך זו 'אילץ' אותם לדעת ולשנן במשך שלוש שנים את כל ה'לקוטי אמרים' ו'אגרת התשובה'. לא ייפלא אפוא שבשנת ה'קבוצה', כאשר בחורים מישיבות אחרות רצו לאתר פיסקה מסוימת בתניא, הם פנו לבוגרי הישיבה ב'ראשון לציון' – והכול בזכות הרב גינזבורג".

במשך השנים זכה הרב גינזבורג לקבל תשובות בהירות מהרבי באמצעות ה'אגרות קודש' לגבי הוצאת סדרת ספרי 'פניני התניא'. כך למשל, כשסיים לכתוב את ביאורו על פרקים מא–מב, כתב לרבי מכתב בו שילב שלושה נושאים שביקש עליהם תשובות: על הכרך החדש, על עבודתו כמשפיע בישיבה בראשל"צ, ועל עניין מסוים שביקשו להכניס אותו לתוכו אך היה כרוך בעניין של היפך אהבת ישראל.

התשובות שקיבל מהרבי, שלושה מכתבים באותו עמוד כאשר כל אחד מהם מתייחס במפורש למה שנכתב, הדהימו אפילו אותו, שהיה מורגל במכתבי קודש.

במשך השנים קיבל הרב גינזבורג תגובות חיוביות לרוב על ספריו. "לא פעם קיבלתי טלפון מאנשים שלא הכרתי שהציגו את עצמם 'אני תלמיד שלך גם בלי להכיר אותך'… מדובר באנשים שלמדו את ספר התניא יחד עם הביאור שלי", סיפר הרב גינזבורג. כך למשל השליח בפושקר, הרב שימי גולדשטיין, מעודד במשך השנים את הצעירים המטיילים שמגיעים לבית חב"ד אצלו ללמוד את התניא עם ספרי הרב גינזבורג. ההשפעה חלחלה, ורבים התקרבו ליהדות ונכנסו בעקבות זאת ללמוד בישיבה.

משסיים את הכתיבה על ליקוטי אמרים ואגרת התשובה, פתח בהמשך הביאור על “שער היחוד והאמונה". "העולם היום צמא לדעת עוד ועוד על נושא של אמונה ואחדות ה', והעיקר, להחיש ולזרז את התגלותו של הרבי מלך המשיח, שעל זה הובטחנו שבזכות הפצת המעיינות נזכה לבואו של מלך המשיח", הפטיר הרב גינזבורג, כשמבחינתו, עיקר הספר אינו תופס מקום אישי מכובד אצלו, וגם לא השכר הכספי, אלא לזרז את הגאולה.

דובר אמת ושלום

לא פחות מלמדנותו, ידענותו ומידת ה'חסידישקייט' שבו, הוא היה בראש ובראשונה 'מענטש'. אדם חביב ולבבי, שחיוך תמידי על שפתיו, מסביר פנים לכל אדם. תמיד הסתכל על כל אחד 'בגובה העיניים', ולא רם לבו כלפי אחרים, כולל גם מול צעירים ממנו בחכמה, בידע ובשנים.

מעולם לא כעס על אנשים, כולל על כאלה שגרמו לו נזקים גדולים. כאשר אחד ממקורביו דיבר איתו על פלוני שגרם לו נזקים כספיים גדולים, היסה אותו מיד ואמר "צריך למחול להם", והוא אכן התכוון לכך בכל לבו.

ייתכן וזו הייתה אחת הסיבות לכך שהכול כיבדו אותו והעריכו את אישיותו, גם כאלה שחלקו על דעותיו בצורה חדה וחריפה. חילוקי הדעות מעולם לא גלשו אצלו לפסים אישיים, מה גם שגילם את היותו איש אמת, המחפש את האמת בלבד.

נושא דגל הגאולה

החל מאז השנים תש"נ ואילך, כאשר הרבי מה"מ החל לדבר ב'שפה חדשה' על כל ענייני הגאולה ולימים גם רמזים ברורים לגבי זהות הגואל, הפך הרב גינזבורג לאחד המסבירנים הגדולים והרהוטים ביותר בנושאי הגאולה. הידע שלו בשיחותיו של הרבי, כולל ההערות הקטנות בשולי השיחות, הקנו לו יכולת הסברה וציטוט בכל עניין או אפילו ניואנס בו התעוררו שאלות או קושיות מצד אנשים, כולל גם כאלה מאנ"ש.

התקשרותו לרבי, ביטולו המוחלט לרצונו של הרבי והידע שלו – כל אלו הפכו את המשוואה של אישיותו, לאחד הידענים והמרצים הרהוטים בנושא הגאולה. משנתו הייתה סדורה בפיו, ומעולם לא גמגם בנושאים אלה.

מאז השנים תנש"א ואילך, חידד בכל מקום את הצורך שאנ"ש, התמימים ובעצם כל אחד – יידע על בוריים את שיחות ה'דבר מלכות'. הוא עצמו כיתת רגליו ממקום למקום, מסר שיעורים, התוועד, הזכיר וציטט מתוך שיחות אלו מילה במילה בעל פה. שיחות אלו היו נהירות לו ככף ידו.

ההסברה שלו בענייני גאולה, הייתה נפלאה ומיוחדת, ועליה היה בנוי מדורו הפופולארי 'התוועדות חסידותית' שהתפרסם כעשרים וחמש שנים ב'בית משיח' החל מאז הגיליון הראשון. כל אלה הקנו לו שם ו"מאן דאמר" בכל הנושא של הפצת בשורת הגאולה והסברת תורתו של הרבי. הרב גינזבורג לא הסתפק בכך, אלא באמצעות תורתו של הרבי האיר גם את מהות התקופה החשוכה בה אנו נמצאים – תקופה של הסתר והעלם.

לא בכדי היה מוזמן ומבוקש לדבר בשיעורים, בהרצאות, בערבי הסברה ובפאנלים שונים, כאשר בכל מקום ייצג ברהיטות את הפן הגאולתי. ועם גאונות וידענותו הרבה, מעולם לא ייצג את דבריו כ'דעתו' או כ'עמדתו' חלילה – "זה מה שהרבי אומר", היה אומר בתקיפות–הנעימה האופיינית לו.

על הזווית הזאת, מוסיף ומספר הרב יואל רוזן, שהכירו למעשה בהיותו נער צעיר בגיל 14, נער שהגיע ממשפחה דתית–לאומית בפתח תקווה, ועם הזמן התקרב עם כל אחיו לחסידות חב"ד:

"אחרי ג' תמוז רצינו לפתוח בפתח תקווה שיעור ב'דבר מלכות'. היה ביקוש לכך מצד כמה מאנ"ש, והרמתי אליו טלפון. הוא כמובן הסכים מיד; הוא לא אמר 'לא' להזדמנות להפיץ את תורתו של הרבי, ובפרט 'דבר מלכות'. זמן השיעור נקבע ליום שישי.

"תחילה התקיים השיעור באחד המשרדים במדרחוב 'ההגנה' במרכז פתח תקווה, אך לאחר מכן מישהו העלה רעיון להביא עוד אנשים מהרחוב. כך השיעור עבר לקיוסק מקומי שהיה פתוח לרחוב, ובו התקיים השיעור, בפרהסיה, לעיני כל… השיעור הזה נמשך כמה שנים…

"כמה שנים לאחר מכן, עבר השיעור לבית כנסת חב"ד בשכונת 'הדר גנים' בפתח תקווה, שיעור אותו מסר עד השבוע האחרון שיכל.

"בשלב מסוים" – מוסיף הרב רוזן לספר – "הזמנתי אותו להתוועד בכפר גנים ב' בפני ציבור ליטאי–מודרני וכן אנשים מהקהילה הדתית–לאומית. מדובר באנשים תלמידי חכמים שמקפידים על לימוד הדף היומי. היה זה בתשעה הימים והרב גינזבורג פתח את ההתוועדות ב'סיום מסכת'. לאחר שסיים, 'זרק' למשתתפים שאלה מתוך הסיום. איש מהם לא ידע לענות, והוא פתח בפלפול שהיה כמובן שיחה מתורתו של הרבי. אני יכול להעיד שהנוכחים כולם 'יצאו מהכלים'…

"אחרי שהרגיש כי הנוכחים למדו להעריך אותו, עבר להתוועד בענייני גאולה ומשיח. בשלב הזה אנשים כבר היו 'כלים' לקבל את דבריו שנאמרו בנעימות ובהסברה קולחת, תוך ציטוטים רבים ממקורות חז"ל בנגלה לצד תשובות מנומקות ובהירות. החשש הראשוני שלי, פג. הרב גינזבורג הצליח להעביר את המסר הגאולתי בצורה היפה והנכונה ביותר.

"באותן שנים גם לקחתי אותו לסבב התוועדויות בקרב תלמידי ישיבות תיכוניות כמו נחלים, שלעבים, גבעת שמואל. זה היה אחרי ג' תמוז, וכל הנושא של משיח היה טעון מאוד; ובכל זאת הוא הצליח להעביר את המסרים הגאולתיים באופן שהתקבלו בצורה יפה, מבלי לוותר על שום פסיק".

זו הסיבה שהיה מהמשפיעים שדחפו ללא הרף להמשיך לנסוע לרבי מה"מ גם לאחר ג' תמוז, בעוד הוא עצמו מהווה דוגמה חיה בכך שנסע לרבי לתשרי מדי שנה בשנה, גם כשהתנאים סביב היו קשים.

"כאשר שאלתי את ר' מענדל [פוטרפס] אם אפשר לפרסם בשמו שגם אחרי ג' תמוז צריך לנסוע לרבי לתשרי – הוא ענה בזעקה: 'מ'דארף פארן? מ'מוז פארן! (= צריך לנסוע? מוכרחים לנסוע!)", סיפר לימים.

זכות גדולה וחובה היא לנו

עוד הרבה יש לספר על אודות דמותו של המשפיע החסידי שנחטף מעמנו השבוע. אלפי תלמידיו שלמדו אצלו במשך השנים מבכים מרה את לכתו מעמנו, כמו גם האלפים שהתוועדו עמו מדי שבוע מעל דפי 'בית משיח'. מפאת קוצר היריעה נאלצנו לדלג על פרקי–חיים רבים, כמו גם סיפורים שאירעו עמו במשך חייו, לצד עדויות של בני משפחתו, שכניו, מתפללי בית הכנסת שלו, ותלמידיו הרבים.

הוא עצמו היה סולד בוודאי מכתבות אלה אודותיו, אולם ראוי לצטט כאן את מילותיו שלו על מורו–ורבו–החסידי ר' מענדל: "יודעים אנו שהוא סלד מכל עניני כבוד ופרסומת ו'הספדים' למיניהם – אולם זכות גדולה וחובה היא לנו להדגיש את חלקו הרב בעידוד בשורת הגאולה, כאשר גם אחרי ג' תמוז המשיך להכריז בריש גלי את קריאת הקודש 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד'".

כמה יאים הם הדברים לאומרם…

•    •    •

לאחרונה לקה באירוע מוחי, ומאז מצבו הלך והתדרדר עד לפטירתו דקות ספורות לפני כניסת שבת, ט"ז תמוז תשע"ט כשהוא בן 61. הלווייתו התקיימה במוצאי שבת בה השתתפו אלפים רבים מתושבי כפר חב"ד, תלמידיו בהווה ובעבר שבאו להיפרד מהאיש שסימל יותר מכל את המושג 'חסיד חי להחיות'.

הותיר אחריו את רעייתו הכבודה תחי', בנותיו, חתניו ואחיו השלוחים שיחיו.

הכניס עצמו בספריו

במשך השנים הוציא הרב גינזבורג סדרת ספרים מפוארת ומרשימה, כאשר גולת הכותרת היא סדרת ספריו "פניני התניא" ובו שלל הסברים וביאורים מאירים על ליקוטי אמרים ואגרת התשובה. אולם ספריו הראשונים היו דווקא לקט מאמרים שכתב על התקשרות, רבי, אמונה וכמובן משיח וגאולה.

משיח עכשיו – סדרת ספרים העוסקים בהסברת החשיבות של תורת חסידות חב"ד ושיטתה. בחלק הרביעי מתייחס הספר לאמונת החסידים לאחר ג' בתמוז. הספר יצא לאור בכמה מהדורות.

פניני התניא – סדרה מונומנטלית בת שנים עשר כרכים המבארים בסגנון של התוועדות את ספר התניא. הכרך הראשון יצא לאור בשנת ה'תשנ"ב, והאחרון שחתם את סידרת הג"ן פרקי התניא יצא לאור בחודש מר–חשוון תשע"ז.

בחירתו של הפיקח – ביאור על ארבעה מאמרים יסודיים של הרבי.

אוצר פניני החסידות לפי מעגל השנה – סדרת מאמרים של סיפורים שסיפר ר' מענדל פוטרפס, שיחות של הרבי ומסרים והוראות בעבודת ה', תוך הדגשת הקשר לגאולה ומשיח. המאמרים פורסמו בקביעות בשבועון בית משיח וסודרו בספר לפי מעגל השנה. יצא לאור בשנת תשס"ו.

התוועדות חסידותית – מאמרי הרב גינזבורג שפורסמו במשך השנים בשבועון 'בית משיח'.

המשפיע – סיפוריו של ר' המשפיע ר' מענדל פוטרפס, הוצאת 'ופרצת'.