תמים לעד • טור מיוחד לרגל יום התייסדות ישיבת 'תומכי תמימים'

יש שאלה אצל חכמי האומות, האם בדור שלנו ישנה היפראקטיביות יותר מאשר בדורות הקודמים, או שמא פעם פשוט לא שמו לב לזה. והאמת, שזאת בעיה ללא פיתרון, היות ואין דיווחים ואין תיעודים על הדברים האלו מדורות קודמים.

פעם היתה מציאות כזו, שאדם נלחם. כאשר אדם נתקל בקשיים, הוא לא התייאש, אלא נלחם. אף אחד לא לקח את הקשיים כסיבה לפטור את עצמו מעבודה, אלא כמשימה שעליה צריך להתאמץ ולהתגבר.

מצד שני אפשר לומר, שהמציאות פעם היתה שהיות ולאדם היו קשיים שאף אחד עדיין לא הגדיר אותם, וממילא אף אחד לא התייחס לזה כבעיה ולא היה לזה פיתרון. לא היתה ברירה, האדם היה חייב להתאמץ ולעבוד.

בדור שלנו, עם לחיצת עכבר אפשר להשיג הכל, אדם שיש לו מחשב בידיים שמקושר לרשת האינטרנט, הוא יכול להגיע לכל מקום בעולם שהוא רק ירצה. הוא יכול לדעת את מזג האויר של מחרתיים באיי אינדונזיה אם הוא רק ירצה…

היום, המצב גורם לאדם להיות היפראקטיבי. קצב החיים מחייב את האדם לרוץ ולרדוף כל היום אחרי הישגים מדומים, ונוצרים מזה כל מיני תוצאות שליליות.

זכורני, שפעם הלכתי במדרחוב יחד עם הרב לבקיבקר, ועברנו על־יד חנות שהשמיעה מוזיקה קיצבית ורועשת, ומבלי משים, הרגליים שלי התחילו לנוע בקצב המוזיקה. לעומתי, הרב לבקיבקר המשיך ללכת באותו קצב שהוא הלך קודם, כאילו הוא בכלל לא שמע את המוזיקה.

הסתכלתי על הרב לבקיבקר בהערצה. זה לא שהוא לא מבין במוזיקה, הוא מבין בזה, ולמרות זאת הוא לא מתפעל מהעולם. הוא הולך בקצב הפנימי שלו בלי להתפעל בכלל ממה שהקצב שבוקע מהחונויות מכתיב.

כצוק במים אדירים

רוח התזזית שיש היום בעולם, גורמת לאנשים לרצות להשתלב בתוך הקצב. העולם כל הזמן מחפש חדשות רועשות, כותרות צבעוניות מענינות, ובכלל, קצב חיים רועש ותוסס, קצב חיים שמכתיב לאדם את מעשיו וחייו עלי אדמות. ואפשר לומר שזה מה שגורם לאדם להיות היפראקטיבי.

ולמעשה – שתיהם נכונים. המצב של היום שונה לחלוטין ממה שהיה פעם.

בדור שלנו הכל משונה, עולם הפוך ראיתי. אבל תמים צריך להיות שונה לגמרי. פעם ר' מענדל אמר שתמים צריך להיות כמו צוק איתן במים אדירים. מין כזה סלע שמבצבץ מתוך המים, ומגיעים גלים אדירים ממעמקי הים, ומתנפצים על הצוק בזה אחר זה.

ככה תמים, צריך לעמוד איתן נגד כל נחשולי הטבע והעולם. תמים מהוה את הייצוג של הקב"ה עלי אדמות. אסור לנו להרשות לעצמנו לצעוד בקצב של העולם. אסור לנו להתפעל מזה, וצריכים להמשיך ולצעוד בקצב אותו מכתיבים לנו השיחות הקדושות של רבותינו נשיאינו.

בדורות קודמים, אני מניח שרובנו לא היינו מחזיקים. בדורות קודמים היו בישיבות שתי אסכולות;

מהצד האחד, היה את ישיבות ליטא בהם גידלו גדולי תורה. גידלו שם את דור המנהיגים הבא. כל בחור שהיה לו ראש טוב והיו לו סיכויים לגדול למנהיג תורני, שלחו אותו מהשטעטעל העירוני לישיבות הגדולות כמו מיר וסלבודקא.

אותו בחור היה יושב בישיבה עשר־עשרים שנה, שוקד על לימוד התורה, ומתלמד לגדול למנהיג תורני בקהילה חשובה זו או אחרת.

ר' מאיר שפירא מלובלין ("מחולל הדף היומי"), הגיע לבקר בישיבה בוואלוז'ין ואמר שם פלפול עמוק. כבר אז, הוא היה ידוע כבעל נגלה עצום וכרב ידוע ומפורסם, ולכל העולם היה הדרת הכבוד אליו. כשסיים לומר את הפלפול באותה ישיבה, פרכו לו התלמידים את הפלפול. נענה ר' מאיר ואמר בחצי הלצה: "כשאגיע לגילכם גם אני אדע ללמוד"…

אני לא יודע אם בישיבות האלו היו מקבלים אי מי מאיתנו. מאותם ישיבות יצאו רבני ערים לכל העולם, עיר שהיתה צריכה רב, היתה מגיעה לישיבות האלו ובוחרת משם רב כלבבה.

החידוש של כ"ק אדמו"ר נ"ע

רבה של צפת, הרא"ש קפלן, היה גם הוא מיוצאי ישיבות ליטא. הוא הגיע לארץ בגיל ארבעים, התחתן, ונבחר לכהן פאר כרבה של צפת.

לעומת ישיבות ליטא, היו את ישיבות הונגריה. החתם־סופר ייסד סוג שונה לחלוטין של ישיבות. מטרתם של ישיבות אלו היתה פשוט לחנך אברכים שיהיו בני תורה. גם רבנים גדלו מהישיבות האלו, אך לא זו היתה המטרה של הישיבה. מטרתה המוצהרת של הישיבה היתה – להעמיד אברכים בני תורה.

כשנתייסדה תומכי־תמימים על ידי כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, בעת סעודת השבע ברכות של כ"ק אדמו"ר הריי"צ (אדמו"ר הרש"ב ביטא את המשקל הרוחני הכבד שייחס ליסוד הישיבה כשסיפר שבמשך עשר השנים שקדמו להקמתה, 'התגלגל' על קברי רבותינו נשיאינו בתפילות להצלחתם של תלמידי הישיבה), הגיע הרבי הרש"ב וחידש ענין חדש – כולם גדולי תורה. בישיבות ליטא היו נכנסים רק הבחורים המוצלחים שיש להם אפשרות לגדול לגדולי הדור הבא. ילד שלא היה מוצלח כל־כך – היה נשלח אל הנפח העירוני, ללמוד מקצוע ולגדול להיודי ירא־שמים. בהנוגריה – שלחו את כל הילדים לישיבות.

בתומכי תמימים התייסד משהו חדש – כל אחד ואחד ממי שנבחר לזכות וללמוד בתומכי תמימים – הוא נבחר לשמש כפנס וכמגדל־אור, להיות מנהיג ליהודים, ולשמש כמורה דרך באפילת הגלות.

הדבר שמאפיין ומייחד יותר מכל את ישיבות תומכי תמימים, הוא קביעת סדרים מיוחדים ללימוד תורת החסידות. מקפידים בה על שני סדרים: מוקדם בבוקר קודם התפילה, ובערב. הלימוד נחלק ללימוד בעיון, ולימוד 'לגרסה'.

מייסד הישיבה – כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר כי תלמידים הלומדים בישיבת "תומכי תמימים" מכונים "תמימים", על שם שלומדים תורה תמימה (מלשון שלימות) גם נגלה דתורה (גמרא וכו'), וגם פנימיות התורה (תורת החסידות).

וכפי שבשיחת הדבר מלכות של פרשת כי תצא, אומר הרבי: "תלמידי הישיבה נקראים "תמימים" ע"ש שלומדים "תורת ה' תורה הנגלית ותורת החסידות תמימה", ולא עוד אלא שהלימוד דפנימיות התורה הוא בהבנה והשגה "כלימוד הסוגיות בנגלה דתורה", ששכל האדם מתייחד עם השכל דפנימיות התורה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות", מעין ודוגמת והכנה להמעמד ומצב דימות המשיח ש"יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'".

וגם (ולכן) נקראים "חיילי בית דוד" שמנצחים את המעמד ומצב ד"חרפו עקבות משיחך", ופועלים התגלות וביאת משיח בן דוד באופן ד"ברוך ה' לעולם אמן ואמן"".

לפעול ההתגלות וביאת משיח

תמימים, הכי נוח לברוח מאחריות. "אני לא ראוי", "אני לא שייך", וכו' וכו'.

צריך לדעת שכל אחד כאן הוא משפיע. כל אחד הוא 'גדול הדור'. כל אחד הוא פועל להביא "התגלות וביאת משיח", ואם אתה חושב שאתה לא ראוי לזה – אזי הרווחת שאתה לא תסריח מגאוה… אבל צריך לדעת שהרבי ייעד אותנו להיות גדולי הדור ומנהיגי האומה.

לכאורה, צריך להבין מה המשמעות של הדברים האלו. האם הרבי לקח בעלי־עגלה'ס ועשה מהם גדולי הדור הבא?…

והתשובה היא, שהרבי לוקח אנשים כמונו, ועם כל התסביכים שלנו ועם כל הכשלונות שלנו – אנחנו זכינו להיבחר ולהיות שלוחים של הרבי ולהיות הצינור דרכו הרבי משפיע מנהיג ופועל בעולם.

אין לנו תחרות עם הרבי – אנחנו בטלים לגמרי אל הרבי, ומשם מגיעים כל הכוחות שלנו.

מה שכבר מגיל קטן מחנכים ילד להגיד 'רבי'. זה עיקר החינוך. כל מה שיש לנו להגיד זה 'רבי', בלי רבי אין לנו כלום. בין לבין יש גם שיחות ומאמרים לחזור עליהם וללמוד אותם, אבל עיקר הנקודה היא – הרבי.

כאשר מדברים בנוגע למעשה בפועל, הנקודה המרכזית שצריך לשים עליה דגש, הוא שאנחנו צריכים להתגבר על עצמנו. זה לא יעזור שום דבר, אין שום דרך להתחמק מזה, פשוט צריך להתגבר על עצמנו.

כשלמדתי בישיבה בכפר, המגיד שיעור שלנו היה ר' אלי לנדא שיחי'. הוא היה אומר לנו שפעם אנשים היו מתביישים להגיד 'אני עצבני'. המשמעות של 'עצבני' היה 'משוגע'.

אי אפשר לבוא ולהגיד "אני ככה וזהו", צריך להתבייש להגיד את זה, צריך לעבוד ולהתגבר על עצמינו.

אם לוקחים חתיכת ברזל ומתחילים לצעוק עליו "תתחיל לשחות". זה לא יעזור. פשוט אין סיכוי. אבל כשאומרים לאדם 'תלמד לשחות', אפשר לדרוש את זה ממנו, כל בן אדם יכול ללמוד לשחות. אותו דבר לנסוע באופניים, כל אחד יכול ללמוד את זה. לכל אחד יש את היכולת לזה, והוא רק צריך לגלות אותה.

(דוקא שתי הדוגמאות האלו, ומהסיבה הפשוטה, שאת שתי הדברים האלו כל אחד זוכר את הרגע שבו הוא הצליח בפעם הראשונה. כל אחד זוכר את הפעם הראשונה בה הוא הצליח לנסוע באופניים בלי גלגלי עזר, ואת הפעם הראשונה שהוא הצליח לשחות בלי מצופים).

לא מדובר כאן שמלמדים עיוור לראות צבעים. לא צריך ללמוד כאן דבר חדש, מדובר כאן שכל אחד צריך לגלות את זה בעצמו. לכל אחד יש את האפשרות להתגבר על עצמו, הוא פשוט צריך לגלות את הכוחות שנתנו לו על זה. אף אחד לא נכה, לכל אחד יש את האפשרות ואת היכולת לזה.

בשביל זה צריך פשוט טיפה'לה מאמץ. אני חושש שפשוט אף פעם לא בדקתם את העצמכם עד כמה אתם יכולים להתאמץ ולהשתנות. וזה פוילישער'ס. פוילישער חי על חוויות, ואנחנו כחסידי חב"ד צריכים להתייגע ולהתאמץ.

כל אחד מכאן יצא ויהיה משפיע, כל אחד שיוצא מתומכי תמימים, מגיע לעולם וצריך להשפיע בו אלוקות, ולעולם הוא לא יכול להקל ראש ולמדוד את האדם שלמולו באופן כוללני, צריך למדוד כל אדם לפי מה שהוא.

השאלה היא לא האם אתם תהיו משפיעים, אלא השאלה היא איך תהיו משפיעים, האם אתם תהיו משפיעים על פי אמיתות מוחלטות הכתובות בספרים, מבלי להתחשב עם האנשים שלמולכם, או שאתם תשפיעו כמו שהרבי רוצה. הרבי לא ייסד ישיבות של הונגרים, הרבי ייסד ישיבות של משפיעים, ישיבות שמייצרות דור שלם של משפיעים.

נסיים בדברי הרבי בשיחה שם (בהמשך להמדובר על התמימים): "ולהעיר שתקופה זו (שמתוארת בסיום מזמור זה) נסתיימה כבר לאחרי מעשינו ועבודתינו במשך ארבעים שנה מהסתלקותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שניתוסף בהפצת המעיינות חוצה באופן ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" , ועתה עומדים בתקופה השייכת למזמור צדי"ק, שסיומו וחותמו בפסוק "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו' ומעשה ידינו כוננהו", ש"תשרה שכינה במעשה ידיכם" , שזהו תשלום השכר על כללות מעשינו ועבודתינו". יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

הביא לדפוס: מנחם כהנא

(מתוך התוועדות לתלמידי התמימים, העיבוד והעריכה באחריות המערכת בלבד).