בית נאמן: כעס מוצדק

מאת זאב קרומבי

כעס הוא רגש שפוגע קשות ביחסים בין אנשים בכלל, וביחסים בין בני זוג בפרט. לא פלא שנושא מרכזי (ואולי אפילו – הנושא המרכזי) בכל טיפול זוגי הוא הכעס ששני בני הזוג כועסים האחד על השני. כל אחד מבני הזוג כועס מאד על בן הזוג השני, וכל אחד מהם משוכנע שהכעס שלו הוא ״כעס מוצדק״. הגישה הרווחת בטיפול היא שהכעס שבני זוג חשים האחד כלפי השני הוא אמנם בדרך כלל ״כעס מוצדק״.

נהוג לחשוב ש־״כעס מוצדק״ הוא רגש חיובי שמסייע לאנשים להגן על עצמם ומונע מאחרים לפגוע בהם. בהתאם לכך, הגישה הרווחת של רוב המטפלים והמטפלות היא ללמד את המטופלים שלהם שכאשר הם חשים ״כעס מוצדק״ לא ״לשמור את הכעס בבטן״, אלא לבטא אותו במלוא התוקף. לאור זאת, כדאי לברר מה גישת היהדות בקשר ל־״כעס מוצדק״.

כדי להבין איך מתייחסת היהדות ל־״כעס מוצדק״ כדאי ללמוד מאיפה מגיע המונח ״כעס מוצדק״. לשם כך נעזר בספר של הרב אליהו בן-אמוזג (Rav Elie Benamozegh) ״מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי״. הרב בן-אמוזג שימש כרב העיר ליוורנו באיטליה במשך כחמישים שנה, וספרו על המוסר היהודי לעומת המוסר הנוצרי הודפס לראשונה בשנת 1867 ומאז הודפס פעמים רבות. בשנת 2007 תורגם הספר החשוב הזה מצרפתית בידי הרב ד״ר אליהו רחמים זייני. (הספר הזה מומלץ למי שמעוניין ללמוד על המקורות של הצדקנות המוסרית הפרוגרסיביות). 

בספרו כותב הרב אליהו בן-אמזוג שהנצרות שוללת רק מי ״שכועס על אחיו ללא סיבה״ (דהיינו, ״כעס לא מוצדק״), אולם היא אינה שוללת ״כעס מוצדק״ (שם, עמ׳ 151). מכן אנו למדים שהאבחנה בין ״כעס מוצדק״ לבין ״כעס לא מוצדק״ מקורה בנצרות, ואינה אבחנה שקיימת ביהדות. היהדות שוללת כל כעס, כפי שפוסק להלכה הרמב״ם ז״ל בהלכות דעות: ״וְכֵן הַכַּעַס, דֵּעָה רָעָה הִיא עַד לִמְאוֹד; וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחַק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר, וִילַמַּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס, וְאַפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו… ״ (פרק ב׳ מהלכות דעות, הלכה ו׳).

אחרי שלמדנו שתורתנו הקדושה שוללת כל כעס, כולל ״כעס מוצדק״ (שהרי כל מי שכועס משוכנע שהכעס שלו מוצדק), אפשר לשאול, מדוע בכלל אנשים כועסים? כמובן, שיכולות להיות תשובות רבות על השאלה הזו, אולם תשובה אחת היא שאנשים כועסים, פשוט כי לא טוב להם, והם מאשימים אחרים בכך שלא טוב להם. כדי להבהיר את הדברים ניקח לדוגמא מקרה שבו מישהו עקף אותי בתור. כמובן, שזה בהחלט לא נעים כאשר מישהו עוקף אותך בתור, וזו בהחלט לא התנהגות מוצדקת, אולם התנהגות כזו לא בהכרח תעורר כעס אצל כול אחד. הראיה לכך שעקיפה בתור לא חייבת בהכרח לעורר כעס היא, שכאשר מישהו עוקף את התור זה לא נעים לכל האנשים שהוא עקף, אולם רק חלק קטן מכל האנשים שהוא עקף יגיבו בכעס… מכאן אפשר להבין שלא העוול שנעשה לנו הוא שגורם לנו לכעוס, שהרי לא כל האנשים שנעשה להם עוול כועסים. יש כאלו שכועסים על כך שנעשה להם עוול, ויש כאלו שלא כועסים. 

יותר מכך, מסתבר שהעובדה שאנשים כועסים על אחרים ומאשימים אותם בקשיים שלהם אינה תופעה חדשה, שהרי כבר כתב החכם מכל אדם לפני שנים רבות: ״אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּו.״ (משלי, יט, ג). בעולם ההחלמה מהתמכרות מקובלת אמירה קצת דומה: ״ההחלמה שלי התחילה כאשר הבנתי שרק אני הבעיה של עצמי״. כל זמן שהמכור מאשים את כל העולם בבעיות שלו, הוא לא מתחיל להחלים. רק כאשר הוא מבין שהוא האחראי הבלעדי על הבעיות שלו הוא מתחיל לטפל בבעיות שלו.

האמירה הזו מנוגדת לגישה הרווחת שטוענת שלאנשים לא טוב בחיים בגלל נסיבות החיים שלהם, או בגלל שהם לא קיבלו מה שהם היו אמורים לקבל, וכו׳. האמירה הזו מדגישה שרק אדם אחד אחראי לבעיות שלי בחיים, וזה אני עצמי. ודאי שזה לא קל להפסיק להאשים אחרים בבעיות שלי ולקבל אחריות מלאה על החיים שלי, אבל רק כך מתחילה ההחלמה. רק כאשר אני מבין שאין טעם להמשיך להאשים אחרים בכך שלא טוב לי, אני מפסיק לכעוס עליהם. 

אם אנו רוצים להפסיק לכעוס (או – לכל הפחות – לכעוס פחות) כדאי שנפנים ש־״רק אני הבעיה של עצמי״. זה לגמרי בידינו!

_____

זאב קרומבי הינו מטפל זוגי ומומחה להתמכרויות התנהגותיות בעל תואר שני בטיפול זוגי (MSW) ותואר שני בהתמכרויות (MA) ודוקטורנט בתחום הטיפול הזוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות: 0547-822686