למה אשתי זורקת אותי כל שנה מהבית להשתתף בוועידה?

מתי טוכפלד

האולם במתחם אקספו בתל אביב היה מלא מפה לפה. כותרת ההרצאה הייתה מחייבת: "הורות בגישה המקרבת". מי לא רוצה לדעת לחנך את ילדיו ללא צעקות וללא ריבים בבית. במקביל הרצאות אחרות באולמות נוספים: איך לנהל את הבית נכון מבחינה כלכלית. איך שומרים על זוגיות טובה. ואפילו איך מכניסים גאולה לחיי היומיום. גם אולמות אלו התמלאו עד אפס מקום.

כך זה מידי שנה ושנה בכינוס אנ"ש והאברכים השנתי של "התאחדות החסידים", המיועד, ובכן, לכל חסידי חב"ד באשר הם, בעלי בתים, הורים לילדים, מקורבים וכל אשר בשם חסיד יכונה. התאחדות החסידים, בהובלתו של הרב שימעלה פיזם הבלתי נלאה והצוות שמקדישים את חייהם למען חסידי חב"ד, פועלת מידי שנה בקרב משפחות אנ"ש, במרכזיים המקומיים, התוועדויות פיזיות ומקוונות, אינספור פעילויות וחומרים המחולקים לקהילות חב"ד בכל הארץ. אשכרה בית חב"ד לחב"דניקים. אבל אירוע השיא הוא ללא ספק ועידת האברכים "מקושר בכל" המתקיימת מידי שנה במהלך תשעת הימים ורגע לפני בין הזמנים.

בניגוד לכינוסי השלוחים, המנהלים ושלל הגופים שמייצרים ומשווקים חומרים לפעילויות ו"מבצעים" כלפי חוץ, רק התאחדות החסידים, מייסודו של הרב שלמה מיידנצ'יק ע"ה, שמה לעצמה למטרה לרכז את העבודה כלפי פנים. לחסידים עצמם. פה אין חילוק בין שלוחים או מנהלי מוסדות, לבין אברכי כולל, או בעלי מקצוע שיוצאים מידי בוקר לעמל יומם. או בין מי שנולד למשפחה חב"דית וינק חסידות מהחיידר, לבין מי שהתקרב לחסידות רק לאחרונה. כולם בנים של הרבי, לכולם מגיע חינוך חסידי, זוגיות טובה, פרנסה בשפע ונחת מהילדים. ובעיקר, לקבל כוחות לעבודת השליחות, והשליחות היחידה קבלת פני משיח, שהרי כפי שקבע הרבי גם העורך דין, המשגיח כשרות, הפקיד במשרד ואפילו העיתונאי, כולם שלוחים, וכולם צריכים לקבל כוחות לפעול בעולם.

בשלב מסוים במהלך שירות המילואים שלי ביקשו ממני לעבור לשרת בחמ"ל חדש של הרבנות הצבאית בפיקוד הדרום. הייתה זו יחידה חדשה שהגה אחד מבכירי הרבנים הצבאיים, שביקש להקים חמ"ל מיוחד בפיקודו, שבו חיילים קרביים לשעבר, שיוכלו לנהל את ענייני הרבנות בעת מלחמה, בעיקר, לא עלינו, בתחום זיהוי וקבורה. לאחר שגויסנו בצו 8 במבצע צוק איתן, ואחרי למעלה מחודש על מדים, כינס אותנו רב הפיקוד ואמר שהוא רוצה להודות לכל אחד ואחד שלוקח חלק בחמ"ל. "אני רוצה לצאת להיות עם הלוחמים בשטחי הכינוס סמוך ובתוך הרצועה", אמר לנו, "זה חשוב למורל שלהם. אנחנו מביאים איתנו תפילין, ציציות, ספרי תהילים. אבל את כל זה אני יכול לעשות רק כשאני יודע שהבית פה, במחנה הפיקוד, חזק ואיתן".

זה מה ש'התאחדות' עושה כל השנה, ובפרט בועידת האברכים. מחזקת את הבית, את החסיד, אשתו וילדיו, כדי שיהיה להם את הכוח לצאת ולכבוש את עולם!

אני באופן אישי לא מוכן לוותר על ההשתתפות השנתית בכינוס. גם בתקופות הכי עמוסות בהם אני כורע תחת נטל העבודה, לקפוץ "לגנוב" איזה הרצאה או שתיים לפחות, או התוועדות לתוך הלילה, זה משהו שלא אוותר עליו. גם אשתי לא, אגב. הכוחות שמקבלים מהועידה, העצות והטיפים, ערכם לא יסולא מפז. לפעמים כשאני מעצבן את אשתי היא מסתכלת על לוח השנה ובודקת מתי כבר הוועידה.. היא יודעת שאחזור אדם אחר..

השנה שמו המארגנים דגש על שפע. גשמי ורוחני. כל הרצאה יותר מרתקת ויותר חשובה ומעצימה מקודמתה. ואוכל. הרבה אוכל. וואו כמה אוכל. בר פירות ותופינים, מים קרים, שתיה חמה ושתיה מתוקה עומדים לרשות הבאים כל העת. ארוחת צהריים משובחת מריבקין, ועוד לפני שהתאוששנו יוצאים המארגנים רצים כשעל כתפיהם ארגזים מלאים עוגות, סנדוויצ'ים, ומה לא.

רק דבר אחד מעכיר מעט את השמחה שמסביב. העובדה שלא כולם נמצאים פה. שיש כאלה שישבו באותו יום בבית, או שקעו בעבודה, בשליחות או בניהול המוסד או העסק, שפשוט לא יכלו לבוא. כי אם כל הכבוד ליוזמה ולפרויקט האדיר, פעם אחת בשנה זה פשוט לא מספיק.

והעיקר שהוועידה הבאה תתקיים בחצר בית המקדש, שיבנה תיכף ומייד ממש.