"לראות את העולם בעיניים גאולתיות" • שישי אינפו

הקרירות הנכונה

סיפר הרב יואל כהן ע"ה: בעקבות מלחמת העולם הראשונה, עברה ישיבת 'תומכי תמימים' מליובאוויטש אל העיר קרמנצו'ג. בשלב זה היו קשיים רבים בהחזקת הישיבה בגשמיות, והיו גבירים שנרתמו לתת אוכל עבור התמימים. באחת הפעמים הביא אחד הגבירים בשר אווז צלוי לארוחה בישיבה.

התמימים, שלא היו רגילים לאכילת כזה מאכל, ועוד בזמן המלחמה, התפעלו מאוד מהאוכל המשובח והמיוחד. הגביר, שהיה מאנ"ש ראה זאת, אמר: כך, תמימים מתרגשים ומתפעלים מגשמיות? תמימים צריכים להתרגש מאלוקות, להיות מונחים בעבודת התפילה ובלימוד התורה!

אחד מן המשגיחים של הישיבה נכח שם, ולא יכל לסבול את הטפת המוסר של אותו גביר כלפי התמימים, ואמר לו: משמעות המילה 'התפעלות' היא, שהאדם הוא דבר אחד, והוא מתפעל מדבר אחר – דבר נפרד ממנו, אשר פועל בו 'הזזה'. כלומר, מצד אחד התפעלות מסמלת את זה שהדבר שייך כל כך לאדם עד כדי כך שהוא מתפעל ממנו; אך לאידך, האדם עדין לא מאוחד עם לגמרי עם הדבר ממנו הוא מתפעל, אלא הוא והדבר הינם שני דברים נפרדים, שהאחד פועל על השני.

אבל ישנו סוג אחר של שייכות האדם אל הדבר. לדוגמה: ישנם אנשים אשר להם חוש מיוחד בציור, והם יכולים לעמוד שעות ארוכות ולהתבונן בציור אחד קטן. באם נשאל אותו: על מה הנך מסתכל זמן כה רב? מה כל כך מיוחד בזה, שאתה לא מנתק עינך מהציור? מילא בדקות הראשונות – יש מה לראות, לבדוק ולהתבונן, אך אחרי זה – זהו, מה יש עוד לראות שם?

והתשובה היא – אין את מי לשאול… היות ואין כאן אדם שמסתכל על משהו שנבדל ממנו, אלא כל מציאות האדם ה'מבין' בציורים – דבוקה כעת בציור העומד לנגד עיניו. הציור 'תפס' אותו לחלוטין. ולכן גם לא רואים עליו שום איזו שהיא התפעלות או התרגשות; הוא כל כך התאחד עם הציור ונכלל בו, עד שהוא לא מציאות נפרדת ונבדלת מהציור – אלא כל כולו 'מונח' בתוך הציור.

וכך, אמר המשגיח, כאשר רואים אדם שלא מתפעל ממשהו, אלא מגיב אליו בקרירות וללא התרגשות, זה יכול לנבוע מאחת משתי סיבות: אחת – היות והוא לגמרי מנותק מהדבר, במילא זה לא מרגש אותו, או שאדרבה, דווקא בגלל שהוא כל כך מאוחד עם אותו הדבר – במילא זה כבר לא מעורר בו התרגשות.

לא להיות 'אווז'

איך ניתן לדעת האם הקרירות מגיעה בעקבות זה שהוא מנותק מהעניין ולכן לא איכפת מזה, או שזה בא דווקא בגלל שהוא מונח ומחובר לזה כל כך? את זה ניתן לראות כאשר ניקח לאותו אדם את הדבר – מה תהיה תגובתו; אם האדם מנותק מכך לגמרי – אזי במילא זה לא יפריע לו, כי הוא לא מחובר לזה. אך באם זה יכאב לו ויפריע לו – הרי זה סימן מובהק לכך שהדבר 'תפס' את עצם פנימיותו, עד שהוא התאחד איתו לגמרי, ולכן הוא מרגיש שכאילו לקחו משהו ממנו, חלק מגופו.

סיים המשגיח ואמר לגביר: נכון הדבר שהתמימים הלומדים בתומכי תמימים לא צריכים להתפעל כך כך מדברים גשמיים כאלו, אלא הם צריכים להיות שקועים בעניינים רוחניים, כתפילה ולימוד, אך גם כאשר מסיבות שונות ישנם תמימים שלא הגיעו לדרגה זו, שהם מנותקים מכל ענייני העולם עד שאין להם התפעלות מבשר אווז צלוי – ההסתכלות על כך צריכה להיות שונה, אצלם ההתרגשות היא מפני שאינם רגילים לכזה סוג מאכלים, שבעצם הם ובשר האווז הינם שני דברים נפרדים, ולכן זה גורם להם התפעלות.

אולם כאלו שאינם מתפעלים מבשר אווז, אבל לא מפני שהם מנותקים מגשמיות, אלא אדרבה מפני שאתמול ושלשום גם אכלו מאכלים כאלו, עד שלא יתכן אצלם שיעברו כמה ימים בלי בשר אווז – אצלם הקרירות מדברים אלה אינם מחמת הניתוק מהם, אלא להיפך מרוב התאחדות עמהם – הם נעשו בעצמם אווז…

כאשר מונחים בגאולה – הרע מושלל במילא

בשיחת הדבר מלכות של השבוע – הרבי שליט"א מלך המשיח מדבר על הנחמה בכפליים 'נחמו נחמו עמי'; על בקשתו של משה רבינו להיכנס לארץ ישראל, ארץ הקודש; על המעלה בכך שיהושע הוא זה אשר הכניס את בני ישראל לארץ, וכך הכניסה נעשתה גם מצד התחתון, ומבאר הקשר של כל זה לגאולה. ואז לקראת סוף השיחה, הרבי שליט"א מלך המשיח אומר, לגבי הלימוד מפרק שלישי בפרקי אבות בקשר לגאולה: "ויש להוסיף לימוד והוראה בשייכות לענין הגאולה גם מהתחלת פרק שלישי – "הסתכל בשלשה דברים":

"שלשה דברים" (סתם) – יש לומר, שגם רומז לגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, גאולה משולשת וביהמ"ק משולש, שכולל ב' המעלות דגאולה ראשונה ושני', בית ראשון ושני, ושניהם יחד.

ו"הסתכל בשלשה דברים" – "הסתכל" דייקא, שמורה על העיון וההתבוננות בהעמקה יתירה בענין הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי ("שלשה דברים"), מתוך צפי' והשתוקקות מיוחדת, "אחכה לו בכל יום שיבוא", שיבוא בכל יום, ביום זה ממש, ועאכו"כ כשעומדים על סף הגאולה, שההסתכלות בשלשה דברים היא ביתר שאת וביתר עוז.

ויש לומר, שההסתכלות בעניני הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי ("שלשה דברים") פועלת שלימות בכל עניני העבודה שנכללים ב"שלשה דברים" – ג' הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים, שקיומם ע"י ג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה – שהעבודה אינה באופן של התחלקות, אלא באופן של בלי גבול, ומצד העדר ההגבלה ישנה השלימות בכל הקוין.

ובהערה 134 אומר הרבי מלך המשיח חידוש עצום: "ועד"ז בנוגע ל"סור מרע" – כהמשך המשנה "ואין אתה בא לידי עבירה" – "ואין אתה בא" דייקא, בדרך ממילא, ללא צורך להתעסק בשלילת הרע, ואפילו לא "לידי עבירה", שגם דברים שיכולים להביא לידי עבירה (כמו תאוות היתר) נעשים מושללים בדרך ממילא, מצד ההסתכלות בעניני הגאולה, מעין ודוגמת המעמד ומצב דימות המשיח, כפס"ד הרמב"ם (בסיום וחותם ספרו "משנה תורה") ש"באותו הזמן . . כל המעדנים מצויין כעפר", "כעפר" דייקא, שאין לו שום חשיבות, כיון ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"".

הרבי מלך המשיח בא ואומר לנו, עד עכשיו העבודה הייתה צריכה להיות באופן כזה שצריך להתרחק מהרע, להלחם על כך שהוא לא מציאות בשבילי – אך עדין כל זה הוא 'המתעסק עם מנובל – מתנבל גם כן'… עדין יש 'עסק' ברע. בשיחה הרבי מחדש שמרוב שקיעות, התמדה עיסוק ועיון בהסתכלות בענייני הגאולה מתוך ציפייה והשתוקקות – 'אין אתה בא לידי עבירה'! כל הרע נעשה מושלל בדרך ממילא! ללא כל צורך בהתעסקות עם השלילה – כי ברגע בו אתה מונח היטב בענייני הגאולה – כל השאר לא נוגע ו'מזיז' לך!

כמו עם המשגיח בליובאוויטש, ואף יותר; הרעיון עם המשגיח הוא שאין שייכות לדבר, אך לפעמים כן יוצא 'להיפגש' גם אם עניינים בהם אין לנו שייכות, אך בהערה זו הרבי שליט"א אומר שלא באים אפילו לא לידי עבירה כמו תאוות התר – אין אתה בא! וכל זה הוא ממש על דרך העבודה בזמן הגאולה, בימות המשיח שהרמב"ם פוסק שהכל יהיה מצוי כעפר – חשוב כמו עפר, כפי שעפר לא 'מושך' אף אחד – כך גם ענייני העולם הזה – לא 'ימשכו' לעתיד לבוא – בגאולה השלימה, וכעת – יש בידנו אפשרות גם כעת, בזמן הזה לחיות כמו בגאולה – ללא כל יחס כלל וכלל לתאוות וענייני היתר.

משיח – לא רק כאמונה

מסופר על חסיד של אדמו"ר הצמח צדק, אשר לצורך פרנסתו היה חוכר מהפריץ פונדק, ובכל שנה או שנתיים היה משלם לפריץ את דמי החכירה. במהלך השנים, הזדקן החסיד ובנו השתלב בענייני הפרנסה וסייע לו בענייני ניהול הפונדק. בשלב מסוים, לאבא כבר לא היה כוח ללכת אל הפריץ לצורך תשלום דמי החכירה וחידוש החוזה, והוא שלח את בנו שיעשה זאת במקומו.

כאשר הבן חזר, הוא סיפר לאביו בהתלהבות על כך שהוא סגר עסקה מוצלחת ביותר עם הפריץ. הוא הצליח להוריד ממכיר החכירה לעשר שנים – בהרבה, בתנאי שהתשלום יהיה מראש. כאשר האבא שמע זאת הוא הגיב ואמר: 'שוטה, מה עשית? גרמת לנו הפסד כספי גדול!'. הבן לא הבין מה הבעיה, הרי הוא עשה רווח גדול. אביו הסביר לו: אתה הוצאת כסף בשביל עשר שנים, והרי עוד מעט משיח יגיע ונעלה לירושלים וכבר לא נצטרך עוד את הפונדק, אז למה לבזבז את הכסף ולתת אותו לפריץ??

זו דוגמה להסתכלות עמוקה על הגאולה, בהשתוקקות ובציפייה. החסיד לא הוכיח את בנו בכך שהוא עשה מעשה הסותר (לכאורה) את האמונה בביאת משיח, אלא הוא הרגיש באמת שהוא הפסיד כסף. אצלו היה מונח בפשטות שתוך משך זמן כזה – משיח כבר מגיע, ואין צורך בהוצאת כסף לריק, כתשלום לפריץ.

בהמשך השיחה הרבי מלך המשיח מדבר על הכנה לגאולה בלימוד חסידות – פנימיות התורה, כי זה מה שבעיקר ילמדו בגאולה. במילים פשוטות: הרבי שליט"א מלך המשיח מכניס אותנו לעולם גאולתי כזה, בו הכל נהיה כבר חלק מהחיים בימות המשיח! גם ההנהגה, גם הלימוד – ה-כ-ל!

הבא נתחזק בכל העניינים הנזכרים, ונזכה לחיות עמוק בתוך הגאולה בפשטות ממש, בהתגלות השלמה נאו ממש. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

_____________________

הביא לדפוס: מנחם כהנא

(מתוך דברים שנאמרו בהתוועדות חסידית, העיבוד והעריכה באחריות המערכת בלבד)