א.
12:00 בצהריים יום שישי. "כבוד הרב, מי שצריך לפחד זה אלה בירושלים שם אין להם מה להפסיד הם לא עובדים… אבל פה ברמלה יש להם הרבה מה להפסיד לכן הם שותקים! אל תדאג כבוד הרב…"
20:30 מוצאי שבת. זורמות הידיעות על הפגנה אלימה ברמלה. "כבוד הרב, אמרתי לך לא לדאוג זה חבר'ה מבחוץ…"
אם בכל הגלים האחרונים של הטרור היינו שומעים הרבה ניתוחים ודעות, היום מה ששולט בעיקר זה הבלבול וגם החשש. גם מי שמעיז ונותן הערכה או פרשנות, אז שלא כבעבר היו צריכים לחכות כמה שנים ולבדוק את צדקת הדברים, היום אחרי כמה שעות המציאות כבר טופחת על הפנים.
מישהו אמר לי ש"כשאין לך מה לדבר אז עדיף לשתוק" ואני מוסיף – כשאין לך מה לכתוב תרים את העט. מאוד רציתי לכתוב משהו על הגל האחרון, אך הקצב המסחרר של האירועים פשוט הותיר אותי ללא מילים… נותר רק לאחל החלמה מהירה לפצועים ורפואת הנפש כללית לכל העם שלנו שצריך להתעורר מהתרדמת ולהעיר את ה'גאון יעקב'.
בגל האחרון מדברים הרבה על "המפגע הבודד" שלא שייך למפקדה או לתשתית מסויימת. מה שמקשה לעלות עליו ומסוכן הרבה יותר. לצערנו נוכחנו בכוחו הרב. אולי התיקון למפגע הבודד יהיה 'השליח הבודד'.
לא לחכות לארגונים שיארגנו מבצע בכל הארץ, אלא פשוט לקחת את התפילין ולהסתובב ברחוב ליד החנויות ולהניח תפילין. אם פעם הגבורה של החב"דניקים היתה בזה שהיו מגיעים עד לבנון, לעזה היום הגבורה היא פשוט לצאת החוצה לרחוב עם דוכן או בלי דוכן ולפעול על ידי מבצע תפילין את הענין של "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
ב.
"למה? כבר מגיע! הוא כבר פה! אני מרגיש אותו" כך מוריס הנהג. זו היה תקופה שהייתי משתמש הרבה במוניות תקופה מאוד לחוצה מבחינה בטחונית. הגעתי טרי ומלא מרץ מ770 וניסיתי להחדיר גאולה בכמה שיותר אנשים. הרוב דוקא קיבלו את הענין אבל היו מאוד טרודים ואז גילתי שהסבלנות שהייתה לחבר'ה ממנהטן להקשיב לי לא בדיוק נמצאת פה. אבל ראיתי שהענין של משיח מונח לאנשים בפשטות ובלי הרבה הסברים. ישר לנקודה. את זה ראיתי בעיקר אצל נהגי המוניות אתה מסביר ומסביר שזהו זה והרבי מגיע ורק צריך לפקוח את העיניים, פתאום אתה שם לב שאין לו סבלנות לכל האריכות ולא רק בגלל היותו צבר מתוק אלא בעיקר בגלל שהעסק מונח לו בפשטות. ואז מתחיל החלק השני הוא מתחיל לפרט לך למה הוא מרגיש כך ותורך לשבת מרותק, היית רוצה אפילו להרגיש את זה קצת כמוהו.
הרבה פעמים אנחנו משקיעים המון בבית חב"ד, מביאים פרופסור מיוחד שמסביר את פועלו של הרבי, או מרצה חב"די או אומן מיוחד, ולפעמים זה לא בדיוק עובד כמו שחשבנו. אנחנו מתוסכלים וחושבים שיש לנו עסק עם חבר'ה שלא מחוברים לענינים ולכן צריך לתת להם משהו פשוט יותר, אוכל טוב, מוזיקה, איזה דבר תורה קטן וזהו. זו אמנם אפשרות, אבל יש עוד אפשרות. שאצל החבר'ה הצדיקים האלה הנקודה פשוט מונחת הרבה יותר עמוק ובפנים, וכל הפרופסרים והמצגות והקריינים אולי קצת מעייפים אותם והם צריכים את הנקודה ישירות לוריד…
ג.
השבוע איבדנו חסיד יקר שהחדיר חסידות לעשרות אלפי אנשים.
לפני כמה שבועות נפגשתי עם שליח שעובד אם אוכלוסיה די דומה לשלי. הוא סיפר לי שהרבה זמן ניסה לחבר את החבר'ה שלו לחסידות, ולרב'ה הביא את כל גלריית המרצים החב"דיים וכו' וכו' וזה גם עבד ב"ה. אבל הדבר שהזיז אותם יותר מכל היה הביקור של הרב יורם אברג'ל ז"ל.
לצד הלמדנות שלו, החן המיוחד ויראת השמים ששפעה מכל כיוון , זכינו שהיה לנו אדם בשיעור קומה כזה שהחיבור שלו לחסידות היה כל כך עמוק ועוצמתי שחיבר הרבה אנשים יוצאי עדות המזרח, ומה שהעלונים המעוצבים והממותגים (שאיננו מוריד מחשיבותם) וגם הקריינים לא הצליחו, הוא עשה בביקור אחד.
אני זוכר שהיו כמה צעירים ששאלו אותי על ספר התניא. הסברתי להם, ואז הראיתי להם את הספר של הרב אברג'ל על התניא. העיניים שלהם ברקו. 'מה, באמת ככה הרב יורם אמר?' הם הרגישו פתאום שזה 'שלהם'.
זכה הרב יורם שהענין של "יפוצו מעיינותיך" לקהלים מסויימים עבר הרבה דרכו.
היתה לי תכנית, ואני בטוח שגם לעוד כמה שלוחים, להזמין לחג החסידי הקרוב את הרב אברג'ל, אבל לא זכינו. והאמת, עכשיו יהיה קשה לנו למצוא גם מישהו בעל שיעור קומה כמוהו ושמסור לענינים של הרבי עד לקצה האחרון.
למרות הבלבולים, ואולי בגלל. לחיים! לחיים! לא פחות מגאולה!