הרב רחמים אנטיאן ע"ה
היו אלה שניות נפלאות, דקות אותן אתה חפץ לארוז ולחבק לנצח נצחים, תמונות שחולפות להן על מסך בתאי הזיכרון בהילוך איטי, והנפש משתוקקת לעצור אותן באחת, להיבלע בתוכן שוב ושוב.
שמחת תורה. כן, הייתי שם, בליובאוויטש, בית חיינו, ומסרב להיפרד. מפליג שוב ושוב אל אותם רגעי שיא שבעבורם אני מרגיש שייך. אההחח… רבי רבי.
ערב שמחת תורה. הגשם מכה נמרצות ברחובות השכונה, אינו פוסח על אלפי החסידים הממהרים אל בית המדרש. מן הכובעים ניגרים נחלים קטנים, ובתוך זמן קצר אתה נבלע בתוך קהל חסידים גועש ורועש. צפיפות לא אנושית בלתי תתואר. מרפקים נדחקים אל תוכך, מאיימים לבקע אותך. וקהל החסידים נתלה נחילים נחילים, כמו יורד מן התקרה לקרקע העמוסה בלאו הכי עד מחנק…
ומן הרצפה אל עבר התקרה בה קבועים מזגני אויר אדירים, עולה אד ענן כתופעה בלתי מוסברת. אולי אדי הקירור נתקלים בזיעת אנשים, והכובעים הרטובים עד לשדם.
ובאחת הלחץ גדל שבעתיים, המחנק עצום, והנה על הבימה שבמזרח עולה הנשיא. הכל נשכח, הגוף נעלם, רק הנשמה מתבוננת בנשיא הדור שבתנועות אדירות מעלה את קהל החסידים על ענן שמיימי של שמחה שלא פסק בארבעים ושמונה השעות הבאות. שאגות פסוקי ´אתה הראת´ מאיימים לפרק את התקרה. הושיעה את עמך… ופרצת…
האם אני חולם? – שאלתי את עצמי, מפליג במחזה שלא מן העולם הזה, כשהרבי עולה לבימה המרכזית עם ספר תורה בידיו. דמעות עמדו בעיניי. לפתע כל הסיפורים על כהן גדול היוצא מקודש הקודשים, הופכים למציאות; על משה רבינו היורד מן הענן, על דוד המלך המפזז ומכרכר עם ספר התורה, כל אותן אותיות קדושות שבקריאה הופכות לראיה מוחשית. ריבונו של עולם מה יפה הוא המחזה הזה.
והדו שיח האילם הזה בין מבטיו של הרבי, לאלפי החסידים; הרבי מסתובב וסוקר את כל ילדיו אחד לאחד. ראיתי שם את העולם כולו. מלונדון, איטליה, קליפורניה ודרום אפריקה, ובעצם חשבתי – הוא כבר כבש את העולם! האם עוד קיימת פינה בעולם בה לא הקים הרבי בתי חב"ד, גני ילדים, בתי ספר, ישיבות, קריות נאמנות לבורא יתברך. איזה מהפך חולל בעולם.
שאגות הקהל של ניגון ההקפות של חסידי-חיילי הרבי הקיצוני מחלומותיי…