"והחי יתן אל ליבו": לקט התוועדויות מהרב אלעזר קעניג ע"ה

הכרזה ב770 – 'הקפות' תשנ"ד

בין הקפה ד' לה' נעמד הרב אלעזר קעניג מה'טנקים' בארץ מתחת לחדר המיוחד, משמאל כ"ק אד"ש מה"מ, ובקולו הגבוה השתיק הקהל באומרו: "כל הקהל מבקש מכ"ק אד"ש מה"מ שיבנה ביהמ"ק בירושלים", ואחר אמר עם כל הקהל ג"פ "יחי אדוננו מלך המשיח יבנה ביהמ"ק בירושלים". כ"ק אד"ש מה"מ פנה לעברו והביט עליו משך כל הזמן. לרגע החל מישהו מתוך הקהל לנגן ניגון כלשהוא ע"מ לעצור את הנ"ל מדרשתו, אך כ"ק אד"ש מה"מ פנה מיד לאיזור בו החלו לנגן ומיד השתתקו כולם והנ"ל המשיך וסיים את חלקו.

(ליל שמיני עצרת ה'תשנ"ד. 770 בית משיח. מתוך "יומן קבלת המלכות").

"הצלת את המשפחה שלי".

פעם הגיע אלי אדם אחד ואמר לי 'הצלת את המשפחה שלי'. שאלתי אותו מה קרה? והתחיל לספר לי, שהבית שלו הי' מלא בעצבות וכל הזמן נשמעו תלונות והיתה אווירה מאוד לא טובה. פעם – הוא מספר לי – הבת שלי שמעה שיעור שלך ב770 שהכל טוב ואנחנו צריכים רק להודות ולשמוח. ומאז היא פשוט התחילה להאיר את הבית, להחמיא, וכל הבית נגרר אחריה, פשוט הצלת לי את הבית. 

איך מזהים חב"דניק?

פעם, בטנקים, הזמינו אותנו לישוב מסויים, היה שם זמן גיבוש כזה שעושים לחיילים לפני ששולחים אותם למלחמה, וכחלק מהגיבוש נותנים להם להכיר כל מיני סגנונות בעם, ולשם כך הזמינו אותנו. התחלנו לדבר אתם על הבדלים בין חסידויות, ואני בתור ירושלמי שהכרתי בדיוק מה ההבדלים בין חסידות לחסידות, התחלתי להסביר להם שלהם יש גרבים כאלו, ולהם כאלו, אלו הולכים עם הכובע כך, ואלו כך (יש שתי חסידויות שכל ההבדל ביניהם הוא איפה ה'פפיון' של הכובע, ימין או שמאל. אם בטעות נהפך למישהו הכובע במקווה, כולם שואלים אותו אם נהייה מהחסידות השניה…), והם מאוד התלהבו, שאלו, התעניינו.

בסוף הגענו למסקנא שחב"ד וליטאים לובשים אותו דבר (זה היה לפני שכל החב"דניקים התחילו ללכת עם דגלונים…), ואחד מהם שאל "אז איך נזהה אם מי שהולך ברחוב הוא חב"דניק או ליטאי?". אותי למדו שכשאתה לא יודע מה לענות, תפנה את השאלה לקהל, אז שאלתי אותם "נו, מי יודע איך מבדילים בין חב"דניק לליטאי?". אחד מהם קפץ ואמר "אני יודע, אם הוא שמח, הוא חב"דניק".

הרבי רוצה לראות אותי.

בכלל, כשהרבי היה יוצא מהחדר, וכל הבחורים היו מתחבאים מאחורי הדלת, אני הייתי עומד שם ופותח את הדלת. גם כשהרבי הסתובב בסיום התפילה (לפני קדיש בתרא), כל הבחורים ישר התחבאו, אבל אני הייתי עומד (הייתי גדול כזה אז הרבה בחורים הסתתרו מאחורי). הייתי אומר 'בשביל זה הרבי מסתובב, לראות אותי'. הם היו אומרים לי פרא אדם, שהרבי יסתכל על ה'פנים החזיריות' שלך?'. אבל לא הקשבתי, הרגשתי שככה צריך לעשות. אני לא יודע אם זה טוב שאני מספר את זה כאן, אבל ככה היתה ההרגשה שלי.

(התוועדות בישיבת חח"ל צפת (קטנה), כ' מ"ח ה'תש"פ).

לקבל את המחמאות של הרבי

בדבר מלכות של השבוע, הרבי פשוט מחמיא לנו. הרבי אומר ש"עלֿ פי כל הסימנים, דורנו הוא הדור האחרון של הגלות, וממילא הדור הראשון של הגאולה, שהרי שהרי כבר סיימו את כל עניני העבודה וכבר עומדים מוכנים לגאולה האמיתית והשלמה עלֿ ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש", וכל השיחה הרבי מסביר איך אנחנו כבר כל כך מוכנים לגאולה.

קשה לנו לקבל מחמאות, אנחנו רגילים להסתכל על החסרונות, אנחנו צריכים ללמוד לקבל מחמאות. ולמה הרבי מחמיא לנו? כי אנחנו מתקדמים בדרך לגאולה, אנחנו הכלה של הקב"ה והקב"ה רוצה לקבל כלה שמחה.

וזה חידוש של הרבי, כי באמת בדורות הקודמים היתה יותר הדגשה על מרירות. אם יהודי ילמד רק את המאמרים של הרביים הקודמים, זה כמו מי שלומד רק גמרא, אי אפשר להשאר בגמרא, יש המשך, ראשונים, אחרונים, שלחן ערוך. אפשר לומר שהדבר מלכות הוא כמו ה'שלחן ערוך' שלנו [להעיר מסה"ש תש"א ע' 143: שחסידות חב"ד יש לה שולחן ערוך, שולחן ערוך פנימי של חסידות חב"ד . . ספר התניא. ועד"ז י"ל כאן]. והרבי אומר שעכשיו העבודה היא שמחה. לשמוח שהעולם מוכן, לקבל את המחמאות שכבר השלמנו את העבודה, שאנחנו מוכנים לקבלת פני משיח.

(התוועדות פ' וישב ה'תש"פ).

תשרי…

תמיד כשהגעתי לתשרי ל770 ביקשתי בפ"נ מהרבי שאני יצליח לֶרָצות את כולם, שזה כח לא רגיל, שהרי המעלה הגדולה של יהושע היתה שיכל להלך כנגד רוחו של כאו"א.

פעם מישהו ממש הציק לי כשעליתי חזן, ופשוט נתתי לו מכה חזקה והעפתי אותו. אח"כ כשהלכתי עם אשתי ברחוב ראיתי אותו מגיע מולי ואמרתי לאשתי "עכשיו אני הולך לעשות שלום אתו", ואמרתי "הו, הנה הגיע החבר הכי טוב שלי", והתחבקנו…

[הי' עוד פעם שעליתי חזן ואיזה בחור הציק לי כל הזמן (הוא רוצה יותר מהר, יותר לאט) וממש צבט אותי, תפסתי לו את היד והסתובבתי – הוא נבהל – ונישקתי לו את היד].

כל יהודי הוא עשיר.

פעם הלכתי עם אשתי בצום גדלי' ברחוב באזור 770, מתקרב אלי מישהו ושואל אותי האם מותר היום לקנות נעלים לילדים, עניתי לו "בתנאי אחד, שאתה קונה להם את הנעלים הכי מפוארות". האשה (שבינתים התקרבה ושמעה) ענתה "את זה, אתה לא צריך לומר לו, כי פעם הי' בהתוועדות שלך ושמע שאתה אומר שהרבי אומר שכל יהודי עשיר, הוא שמע את זה ומאז" – כך האשה מעידה – "הוא שינה מהות, והתחיל לקנות את הכל הכי יקר". אז אני כן פועל משהו…

ליהנות.

יהודי נכנס לרבי ליחידות והתאונן על קשיים במקום העבודה, ועם האשה והילדים. אחר שסיים הרבי אמר לו "מזל טוב, מזל טוב מזל טוב", היהודי שאל מה מזל טוב והרבי הסביר: מזל טוב על שיש לו מקום עבודה, מזל טוב שיש לו אשה, ומזל טוב שיש לו ילדים, הרבי אמר לו שמגיעים אליו המון מכתבים של אנשים שהיו כ"כ רוצים את ג' הדברים האלו ואמר לו שעכשיו יתחיל ליהנות מזה.

שידוך טוב

אחי סגר שידוך בגיל 18 ואחר כך נסע לקבוצה לשנה, אני נסעתי בגיל 18 וכשהייתי בגיל 19 אבי התחיל ללחוץ שאחזור (אצל ירושלמים גיל 19 זה כבר ממש גיל מאוחר). נכנסתי ליחידות ושאלתי את הרבי, והרבי ענה לי "תחזור לאה"ק ותמצא שמה שידוך טוב". [אשתו סיפרה: בכמה תקופות שהי' לי קשה, קבלתי כח מהיחידות הזו, שהרבי אמר עלי שאני שידוך טוב].

[אשתו מספרת: בעלי חזר לארץ וב"ה התחתנו, וכשבננו הבכור חיים הי' בגיל שלש (בי"ט כסלו תשל"ט) נסענו יחד לתספורת שלו לרבי, בשבילי זה הי' הפעם הראשונה. כשחיים ראה את הרבי בפעם הראשונה היינו אני בעלי והוא יחד (זה הי' בחוץ היכן שהוא), הרבי עבר וחיים מאד התלהב והתחיל לשיר בקול ובהתלהבות גדולה את השיר שהכיר מהגן "הי הו היפו, היפו היפו היפו, היפו ההיפופוטם, היפו היפו". אני כל כך התביישתי…

(בקטע זה חסר דיוק): בהמשך זכינו להכנס שלשתנו ליחידות. הרבי (הסתכל עלינו(?),) שלף את הפתק שלנו מאמצע ערמת פתקים (הפתק הי' באמצע והרבי שלף מיד), הסתכל, והתחיל לענות (תוכן): "שיהי' לכם נחת מכל הילדים יחד, ומכל אחד לחוד" וככה הרבה מילים של ברכה, כשעל תוכן הנ"ל הרבי חוזר כמה פעמים. ובסוף סבא וחיים יצאו ואני נשארתי נטועה על מקומי ולא יכולתי לזוז, הרבי הסתכל ואמר "ושנתבשר (ושנשמע? ושיהי'?) בשורות טובות"

ובאמת רואים אצל כל אחד מהילדים שלנו שמצד אחד כל אחד שונה, אבל מצד שני כולם עם אותו קו שמאחד, ויש לנו נחת מכולם יחד, ומכל אחד לחוד. ומה שהרבי אמר לי בסוף כנראה שזה הענין שלנו, לבשר בשורות טובות.

אח"כ בעלי התחיל לנסוע בכל תשרי, וכשהילדים גדלו גם אני הצטרפתי אליו, עד שנת ה'תשע"ט שהרבי כתב לו לא לנסוע].

(התוועדות שביעי של פסח תשפ"א).

הרב קעניג מספר על המחלה והרפואה • ראיון מרגש

האם ישנה נוסחת פלא, להתעלות מעל קשיי היום-יום ולהיות בביטחון גמור שהכל יהיה בסדר? • האם חשיבה גאולתית, איננה לעיתים 'עצימת העיניים'? • איך התמודדו, הוא ומשפחתו, בתקופה בה חלה במחלה הנוראה, ואיזה מסר הוא סוחב איתו עד היום? • מגזין "דרך המלך" בראיון התוועדותי עם הרב אלעזר קעניג, משפיע אנ"ש בנצרת עילית.

לפני כחצי יובל, נדד בן שיחי, הרב אלעזר קעניג – יחד עם בני משפחתו – ממקום שליחותו בנצרת עילית, לירושלים עיר הקודש. לא היתה זו נטישת השליחות חלילה, וגם לא רצון לחיות בחיי גאולה, בסמוך למקום המקדש.

המחלה הנוראה שהתפרצה בגופו באותם ימים, אילצה אותו להיות מרותק לבית הרפואה, לטיפולי כימותרפיה קשים. "ילדי, שחלקם היו ממש ילדים קטנטנים, ממש לא זוכרים את אותה שנה כשנה קשה", סיפר לי השבוע הרב קעניג, בראיון-התוועדות טלפוני, "היה לנו שיר שמח שהיינו שרים 'אבא בריא – נחזור לשליחות בנצרת עילית'…

להקדים גאולה למחלה

בהקדישנו מגזין לנושא הרפואה, היה זה אך טבעי לפנות אל הרב קעניג, שמצד אחד חווה על בשרו, לא על אף אחד מישראל, את המושגים מחלה והירפאות ממנה ומצד שני משמש כמשפיע 'חי' – בכדי להבין, מה הפירוש 'להיות חולה' בעבודת ה'?

"חולי ורפואה בדורנו", מסביר הרב קעניג, "הם גלות וגאולה. הגלות היא הדבר שהכי שייך לגלות, והרפואה – היא הרפואה למחלת הגלות.

נו, יש לרב כתובת של בית מרקחת, בו ניתן לרכוש 'תרופת גאולה'?…

התרופה שהרבי מלך המשיח מציע לנו, היא להתחיל לחיות גאולה.

לא נשמע כל כך פשוט…

הרב קעניג לא מתבלבל, משנתו סדורה והוא משתדל לתבוע מאחרים – את מה שהוא עצמו מנסה לעשות כל הזמן: לחיות גאולה. "תבין", הוא מסביר לי, "כל הדברים השלילים שיש עדיין בעולם, נובעים מכך שאנשים עדיין חיים גלות, חושבים גלות ומדברים גלות".

לא נעים לומר, אבל הגלות היא המציאות הכי מציאותית שיש. היא נמצאת מול העיניים, ברורה, מוחשית. איך אפשר לחיות, משהו עתידי?

אתן לך דוגמא, בא ניתן לראות שרוב העולם כבר חי גאולה, ודווקא מתחום הרפואה. שהרבי ביקש להפסיק לדבר על החולי במונחים גלותיים ולהתחיל לכנות את בית החולים – בית הרפואה, הוראה שברוך ה' נטמעה בצורה חזקה מאד בעולם. הבט סביבך ותראה: קופת חולים כללית – הפכה לשירותי בריאות כללית, בית חולים הפך ל'מרכז רפואי' וכדומה.

ההדגשה 'בית רפואה', היא לא סתם משחק מילים, עלינו לדעת – גם כאשר אדם ל"ע, שוכב חולה ומאושפז, או שישנה בעיה אחרת ר"ל – שהקב"ה מקדים רפואה למכה. תדבר, תחשוב וחייה את הרפואה. תגיד שאתה הולך בכדי להתרפא! בחשיבה גאולתית זו – הרפואה כבר קיימת, כדבר מוחשי, מעשי, שנמצא כאן. ככל שנמעט לדבר על החולי, הסבל, הכאב – כך תוקדם הרפואה.

ואיך זה מתקשר לגאולה?

כמו שבית הרפואה, נועד בעצם כדי לרפא – ויותר מכך – העולם נברא לגאולה!צריך לזכור ולהבין שהגלות היא זמנית. לעיתים, מרוב ההרגל ומשך הזמן הנורא והבלתי-נתפס שאנחנו בגלות, חושבים שזוהי המציאות האמיתית, והגאולה נתפסת כ'חידוש'.  והרבי מתחנן בפנינו: צאו מהגלות הפנימית, תפסיקו לחשוב שהגלות, החולי והמוות –  הם דרך החיים. תתחילו לדבר ולהתרגל לחיים נצחיים! "האמנתי – כי אדבר", לא מספיק לחשוב, צריך גם לדבר על כך.

אני זוכר שכשהיינו מאחלים ליהודים מבוגרים 'חיים נצחיים', הם לא הבינו בהתחלה על מה אנחנו מדברים, עד שהרבי התחיל לדבר על הגאולה כמשהו מוחשי, האיחול הכי 'נדבני', היה –'עד מאה ועשרים'…

"צרות לא מגרשים בדמעות!"

אחת השיחות של הרבי, שהרב קעניג נוהג לצוטט ללא הרף, היא "אלפיים שנה ניסו להביא את משיח בעצבות – ולא הצליחו". הוא קאכט'זיך בהוראה מהשיחה, שאת משיח מביאים – דווקא בשמחה. בשיחתי עם הרב קעניג ניסיתי להבין:

איך אפשר להיות בשמחה, כשיש לצערנו צרות ושכול, אסונות ומחלות?…

היום גם המדע ובתי הרפואה, יודעים שהאופן לרפא אדם שסובל – הוא דווקא בשמחה. היום רווחת מאד תופעת ה'ליצנים הרפואיים', ריפוי בצחוק וכדומה. מה שפעם היו עושים החב"דניקים בבית הרפואה, בפורים ובחגים, הפך לנחלת הכלל. היום מבין המדע, שזוהי הדרך הטובה ביותר לרפא.

בימים עברו, כאשר היינו 'תקועים' בעומק הגלות, סברו אנשים שכאשר אדם סובל, יש צורך להשתתף בצערו, לבכות איתו, לשמוע אותו מתלונן… היום מבינים שהגישה הזו רק מקבעת אותו במחלה, לא מקדמת אותו אל הרפואה.

אינני מבין; אז מה עלינו לעשות? לעצום עיניים, להתעלם ממה שרואים, להתכחש למציאות?!

הרב קעניג בוחר לענות לי בסיפור מחלתו, (סליחה, רפואתו). "כשהייתי חולה במחלה, זכיתי לקבל ברכה מהרבי, אבל נדמה לי, שאחד הדברים הגדולים ביותר שקיבלתי בחיי, היא לא רק הברכה לרפואה שלימה, אלא בעיקר הכח להאמין ולהיות בביטחון גמור שהברכה תתקיים. עוד לפני שדיברו בכלל על דרכי הרפואה, ואילו טיפולים אצטרך לעבור – היינו אשתי שתחי'ואני, בהרגשה שאנחנו כבר בהרגשה שאני בריא, שאני אחרי תקופת הגלות הזו. זה עזר לי גם בפועל, להתמודד עם המחלה, לאכול טוב יותר, להתחזק ולקיים את הוראות הרופאים.

ברוך ה', הצלחנו להדביק בתחושות הללו גם את הילדים. היה לנו שיר, איתו היינו רוקדים מסביב לשולחן, עם המילים: "אבא בריא! נחזור לשליחות בנצרת עילית". אפילו לא אמרנו, אבא יבריא – אלא אבא בריא!

לשאלתך, ברור שאסור להתעלם מהמצב. גם בשיא הגאולה יהיה עלינו לזכור את הגלות. גם היום, יש לנו מצווה 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים – כל ימי חייך'. צריך לזכור – ולא לשכוח את הצרות שהיו, כדי להודות לה'! גם כאשר עדיין ישנה צרה ר"ל, יש לטפל בה באופן המתאים, על פי ההוראות של הרבי, דרך רופא ידיד, ידידים מבינים, עשה לך רב וכדומה. אבל צרות לא מגרשים עם מחשבות גלותיות!

הרב לא חושב שצריכים כוחות מיוחדים לכך? לא כל אחד הרב אלעזר קעניג…

אינני חושב שיש בי כוחות שאין בכל חסיד אחד. הרבי הוא זה שנותן את הברכות. ברור שקשה להיות באמונה וביטחון גמורים בלעדי הברכה מהרבי, אבל תפקידו של החסיד הוא לדעת – שברגע שהרבי נתן ברכה – יש לו כבר את מבוקשו במזומן! לא אחת הרבי התבטא, שלא הברכה היא זו שפועלת – אלא האמונה בברכה, היא זו שמחוללת את הנס.

(מתרגש), ברוך ה' יש לנו רבי! והרבי – רועה ישראל – אפילו זן ומפרנס את האמונה, צריך לזכור את זה, ולהיות רגועים! כשהרבי מברך בברכה לילדים, והולכים כבר לקנות עגלה, זו הוכחה שמאמינים במאת האחוזים.

נס שנמשך עשרים וחמש שנים ברציפות…

תכל'ס, איך מורידים את התחושות הללו למעשה בפועל?

הרבי מדבר על כך, שישנה אפשרות להקדים את הכניסה של שבת. למרות ש'שבת מקדשא וקיימא', כלומר, בשונה בחגים – אותם בית דין קובע, הרי שהשבת קבועה מששת ימי בראשית, אולם בכל זאת, יש באפשרותנו לזרז הליכים, כלומר – להקדים את זמן הגאולה – שנמשלה לשבת, על ידי שמתכוננים, וחיים את האווירה השבתית-הגאולתית, עוד יום חול – הגלות.

זוהי הגאולה של אני ה' רופאך, לחיות בתחושה שישנה כבר הרפואה מה'. לא לדבר על המכה, אלא על הרפואה. בפעמים רבות הרבי קבל על אותם 'צרות חסידים', שכותבים לרבי רק כשיש בעיות. גם כשחלילה ישנה סיבה לא-טובה שמביאה אותנו לכתוב לרבי, יש לפתוח את המכתב בבשורות טובות, בדו"ח על המבצעים שעשינו, על נושאים שגורמים נחת לרבי, על ניסים שקרו וכו' – ולבקש שנוכל להמשיך לקיים את השליחות, בלי מניעות ועיכובים.

הייתי רוצה ברשותך, לגעת בעוד נקודה. לי אישית, אין טלפון, אבל שמתי לב שקיימת תופעה שכל הזמן מקבלים הודעות טקסט לומר תהילים על אנשים שסובלים, ומיד ממהרים להעביר את ההודעה על הצרה, לכל החברים. חס ושלום, שלא יבינו אותי לא נכון, ברוך ה' שאפשר לנצל את הטכנולוגיה כדי לסייע, להתאחד ולהתפלל על יהודי. אבל מה שמפריע לי הוא שלפעמים אנחנו נוהגים כמו התקשורת, שממהרת לפרסם אסונות, צרות, בשורות-לא-טובות, כאשר כל אחד מתחרה על כותרת שפוצעת את הלב עוד יותר.

נכון, אנחנו עדיין בגלות, ויש לצערנו צרות, אבל ישנם כל-כך הרבה דברים טובים בעולם היום, למה לא לדבר עליהם? למה לא לשתף בבשורות טובות שקרו?! למה לא להפיץ באס, אם, אס – ניסים שקרו?!

אבל שוב, מה לעשות? יש צרות…

אנשים חושבים שהעולם הוא רע ושוכחים שהרבי הביא אותו לעולם כל כך טוב, עם שפע גשמי שפע רוחני שלא היה בדורות הקודמים! פעם, היה ריבוי של צרות, שאני לא מבין באמת איך ניתן היה להתעלות מהם ולחשוב טוב ועל הגאולה: גירושים, פוגרומים, לא אפשרו ליהודי לקיים תורה ומצוות! היום, אין אף יהודי בעולם שנאלץ להסתתר כדי לקיים מצוות.

לא מתלהבים מזה, כי מרגישים שזה דבר טבעי. יש לך אשה? ילדים? משפחה? הורים? קורת גג? אוכל? – כל כך הרבה דברים טובים קורים לנו כל רגע, אבל אנחנו בוחרים להתמקד בצרות…

שוב, אני לא מתעלם מהמצב, הגישה של הרבי היא לא להתעלם, אבל לא צריך להתמקד בזה. אני אחדד שוב על פי הדוגמא של בית הרפואה: גם כשאדם נמצא בבית הרפואה, אל לו להיות בדיכאון כי הוא חולה– אלא בשמחה על כך שמרפאים אותו!

במבט לאחור, מהו הדבר שמלווה אתכם מאז המחלה ועד היום?

אני לא מודה על נס שקרה בעבר, כל יום – גם עשרים וחמש שנה אחרי הרפואה ברוך ה' – אני זוכר את הנס, אני שמח שאני חי, ומודה לה' על מה שהוא נתן ונותן לי.

גאוות המשפחה!

לקראת סיום, הייתי רוצה לקבל מהרב ראי' 'רפואית-גאולתית' על חינוך הילדים:

הרעיון של 'טראכט גוט', תקף לגבי כל הנושאים, וכמובן גם חינוך ושלום בית: צריך לדבר טוב, על הילד ואל הילד!

לא צריך להיות כמו אבא ש'אורב לילד בפינה' ו'מחפש', לתפוס אותו על כך שהוא לא בירך ברכת המזון, טוב על  הילד, לגלות שהוא שיקר, להוכיח לו שהוא לא התפלל כמו שצריך. לא צריך 'להתפעל' ממעשה לא טוב שהוא עשה, אדרבא, צריך לחפש אותו בדברים הטובים, לדבר בהתפעלות על מעשים טובים שהוא עשה.

צריך לזכור, שגם בין הורים לילדים, גם בין מחנכים ותלמידים וגם בין בעל לאשה – הדברים הטובים, רבים יותר וגדולים יותר מאשר הדברים הלא טובים. אז למה לחשוב לא טוב?! למה לדבר על הלא טוב?!

הילד צריך לשמוע מההורים, עד כמה הם שמחים – מעצם העובדה שיש להם אותו, ממש כמו שתינוק שומע ללא הרף מכל הכיוונים…

נשמע פנטסטי כשהילד אכן הולך בתלם. איך הורים, שבנם רועה בשדות זרים, יכולים להתעלות מעל הכאב, ולשדר עסקים כרגיל?

גם בנושא זה, החשיבה הגאולתית, ההבטה על המחלה-הגלותית כדבר רגעי וחולף, היא התרופה הנכונה.

כלומר?

הרבי ניבא לנו, שבדורנו – הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה – לא יידח ממנו נידח. הרבי הבטיח לנו שאף יהודי לא ישאר בגלות, וסוף כל ישראל לעשות תשובה – קל וחומר חסידים שטעמו מהדייסה של 'תומכי תמימים'. כאשר נאחזים במילים של הרבי באמונה שלימה, בביטחון גמור, בידיעה שהתקופה הזו היא 'תקופה רפואה' ולא 'מחלה' – מקבלים כוחות לעבור את התקופה הקשה, וגם לגרום לכך שהחזרה להיות חסיד, ירא שמים ולמדן – גם בחיצוניות – תתרחש רגע אחד קודם.

לחיים, יעזור ה', שתיכף ומיד נתראה עם הרבי מלך המשיח, ו'אז ימלא שחוק פינו', מתוך שירה וריקודים, ונכריז לפניו, יחי אדוננו מורנו ורבינו, מלך המשיח לעולם ועד.

('דרך המלך' סיון ה'תשע"ד. מראיין: ר' מנחם מענדל ערד).

הכח של מלך המשיח.

ערב של גאולה, בכיכר הגאולה!

בפרשת השבוע כתוב על מלך המשיח, ומי אמר לנו ובישר לנו את מלך המשיח? בלעם הרשע! בלעם בא לקלל, והקדוש ברוך הוא הפך את הקללה לברכה של מלך המשיח.

מלך המשיח יש לו כח להפוך את הדברים הכי לא טובים לטוב של גאולה. מלך המשיח יש לו כח להפוך "בית חולים" ל"בית רפואה". מלך המשיח יש לו כח לקחת נכי צה"ל, ולתת להם שם נפלא, 'מצוייני צה"ל'. מלך המשיח יש לו כח לקחת את פוטין, שהוא היה מראשי הקג"ב, ולהפוך אותו לידיד של הרב לאזאר, הרב הראשי של מוסקבה. מלך המשיח יש לו כח לקחת דור אחרון של גלות, ולהפוך אותו לדור ראשון של גאולה.

אחד הסמלים של חסידי חב"ד בתוועדות, שאוהבים לעשות מהפכות ('קולע'ס'), על השולחן, מתגלגלים. אנחנו יודעים לגלגל את העולם. מגיעים שלוחים של הרבי מלך המשיח שליט"א לכל מקום בעולם, הם לא באים כתיירים, הם לא באים גם לבצע את השליחות. כמו שרש"י אומר, השליחים שנשלחו לרגל את יעזר כבשו את המקום. השלוחים של מלך המשיח, הופכים – וכבר הפכו – את כל העולם לעולם שרוצה גאולה. כולם רוצים משיח.

מלך המשיח הפך את בני ברק למקום שהכי הכי מדברים שמה על משיח. מלך המשיח פנה לכל עם ישראל, "לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם", וביקש מכולם לקרב. זה היה נשמע לנו קצת מוגזם, שהרבי לא פונה רק לחסידים, אבל ראינו, שכולם היום מקרבים. מדהים הכח שמלך המשיח הוריד לעולם, 'להפוך את העולם', 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'. לקחת כיכר כזה, ויש כח להפוך אותו, ומכאן ניקח את הכח, בכל מקום שאנחנו מגיעים, לבשר לכולם את בשורת הגאולה, שהרבי מלובביץ' הוא הוא מלך המשיח.

שאלו פעם את הרבי, למה החסידים שלך כל כך אוהבים אותך? אמר להם הרבי כי אני אוהב אותם. אותה שאלה אפשר לשאול: איך זה שכשיש דיון בכנסת על הרבי מלובביץ', רואים שכולם אוהבים אותו? כי הרבי אוהב את כולם, כולם מרגישים בלב אהבה נפלאה לגואל שלנו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

(כינוס 'משיח בכיכר' בכיכר רבין בתל-אביב "לקבלת פני משיח צדקנו", ד' תמוז ה'תשע"ו).

•

כשאנחנו עדין המומים ומזועזעים, רק נזכרים בחיוך המתוק שלו, בשמחה והתנועת עידוד, בקול שלו שר את השיר "פקח עינים וראה ומיד תגלה איזה עולם יפה ברא לנו הבורא.. איזה ארמון יפה בנינו לבורא", בפה שלא מפסיק להתוועד ולשפוך אור ושמחה על כולם.

סבא הוא יהודי שמח, שפשוט חי גאולה, כל כך הרבה שנים הי' קשה לו עם הבריאות (יותר משלשים שנה) והוא לא הפסיק, כל הזמן הוא הי' חי בהודי' לקב"ה ולרבי, את הכל סבא ראה במשקפים של גאולה.

ודאי תיכף ומיד ממש משיח יתגלה וסבא יקום ויכריז "נו יאללה חבר'ה" ונפתח כולנו בריקוד של משיח, אבל ברגע שלפני כן צריך להיות "והחי יתן אל לבו" – ללמוד מסבא להפיץ אור ושמחה גאולתית בכל מקום, לאהוב כל יהודי, להסתכל במשקפים גאולתיות על כל מה שקורה בעולם ועם כל אחד ואחד.

סבא הוא עקשן! סבא לימד את כולם מה זה עקשנות, כמו אותו ילד שבירך על התפוח בשביל שאביו יתן לו אותו, סבא כבר הי' בתוך הגאולה, וזה עקשנות, שלא מתפעלים מהעולם.

שנפגש שוב מיד ממש ביחד בבית המקדש!