"משמעות" – העצים שנטעו תקוה

הרב מנחם ישראלי

"ויקחו לי תרומה" מצוה הקב"ה את בני ישראל, ומה יעשו עם הכסף? "ועשו לי מקדש".

רגע, מה הפירוש "לקחת תרומה"? תרומה נותנים או לוקחים?

הרבי מלך המשיח שליט"א מציע הסבר מרתק בענין, הסבר שכולו הוד והדר נצח ותקוה, הסבר שנוגע ביסודות הכי מהותיים של נפש האדם, הסבר שיבזיק אור של תקוה על התקופות הכי אפלות בהיסטוריה של עם ישראל, עד לימינו אנו.

אך לפני שניגש לעצם הרעיון נקדים שאלה:

העם היהודי ("מוישל'ה הקטן) נזרק והושלך לגלות קשה ארוכה ומרה, צרות דאגות עלילות ומיתות שונות ומשונות. "אלפיים שנות גלות – זה כמו מיליון שנים" (אומר השיר באנגלית)

ונשאלת שאלת השאלות:

איך שרדנו?

איך אפשר לשרוד את הקשיים שהגלות מזמנת לנו, ולהישאר מאמינים? איך אפשר להמשיך לעבוד את ה', בשמחה, אחרי אושוויץ? איזה קרן אור תוכל להבליח להאיר, לחמם ולנחם, לחזק ולעודד את היהודי בתוך חשכת גלותו?

כדי לענות על שאלה זו עלינו לחזור לראשונה שבגלויות, גלות מצרים. היא בעצם הגלות הכי קשה משאר הגלויות ומכמה סיבות:

(1) זו הגלות הראשונה, ו"כל ההתחלות קשות".

(2) כל העם היהודי היה נתון לעבדות במצרים, לא היו יהודים בקצה האחר של העולם שינסו לעזור…

(3) אורך זמן השעבוד היה משך 116 שנה בערך ומתוכם 86 שנות עבודות פרך, נוצר מצב הזוי, שכל עם ישראל נולד וגדל לתוך עבדות מוחלטת, אף אחד לא מכיר חירות מהי (למעט שֹרח בת אשר שהאריכה ימים). (לשם השוואה: מחנות העבודה הגרמניים היו "רק" 4 שנים… כל באי המחנות זכרו שיש חיים נורמליים מחוץ לגדרות התיל המחושמלות)

(4) פרעה היה מלך קשה ביותר עם גזירות הזויות (כמו למשל: "אמבטיה של דם" העשויה מ-150 תינוקות, ר"ל, וזה בשביל להתרפא מצרעתו . . וכך מידי בוקר ומידי ערב). כך גם האומה המצרית היתה קשה ואכזרית ועבד לא יכל לברוח משם.

גלות קשה זו ראה אברהם אבינו בחזון ברית בין הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם".

וכעת חוזרים לשאלה הקשה:

מה נתן כוח ותקוה, אמונה וביטחון, במשך כל שנות האופל והשעבוד?

**

הקדמה:

ויקטור פראנקל, היה פסיכולוג יהודי, ניצול שואה. בצעירותו למד פראנקל אצל זיגמונד פרויד (אבי הפסיכואנליזה המודרנית), אך בהמשך – ובעיקר בעקבות השואה – פיתח שיטה שונה (בתחילה נתקל בקשיים עצומים, בשל העובדה שהתפיסה הפרוידיאנית שלטה בפסיכולוגיה, פראנקל כמעט התייאש, בזו לו ולשיטתו, אך – מפורסם הסיפור – הרבי מלך המשיח שלח לעודד אותו, ע"פ ברכתו והצעתו של הרבי הוא נשאר באוניברסיטה בוינה, ותרגם את ספריו לאנגלית, ומאז זכה להצלחה מסחררת).

תמצית שיטתו של פרנקל היא, קומה אחת קטנה, מעל אלפי חדרים ותאים של פרויד.

פרויד טען כך: האדם משחר לידתו הוא יצור מלא אהבות ושנאות, "זה בא לי" מול "לא בא לי", מצד אחד תאוות וריגושים, מצד שני אמוציות וכעסים (אם תרצו אפשר לבסס את כל עומק הרפש באדם, על פסוק אחד בתורה: "יצר לב האדם רע מנעוריו").

ובכן, ילד קטן מלא דחפים ורצונות צועד בעולם הגדול, כיצד יבחר להתנהג? פרויד טוען שהאדם לא בוחר, אלא בינקותו ההורים מושכים מצד אחד, בילדותו המורים מושכים מצד שני, בנערותו החברים מושכים מצד שלישי, בהמשך דרכו החברות מושכות מצד רביעי. מכאן ואילך האדם מתנהל ככדור פינג-פונג שחוטף מכה מפה ומשם ומפלס לעצמו את הדרך להמשיך ולקפץ, כלומר: מתוך כל מכלול החוויות והמשקעים הצלקות והמאויים שנותרו בזכרון האדם, מתוך כל אלה נגזר התנהגותו ברגע הנתון.

בא פראנקל וטוען, זה אמנם נכון. מלא דחפים ענקיים ובהמיים יש באדם, אך מעל כל אלה ישנו דחף אנושי קטנטן וכמעט נעלם – "משמעות".

תמצית הגותו של פראנקל היא:

(1) "האדם מחפש משמעות" (כך שם הספר של פראנקל), לכל אדם יש משמעות מיוחדת, האחד רופא (מרפא אנשים) השני בדחן (משמח אנשים) וכן הלאה… ככל שהאדם מתבגר, כך מתגבר החיפוש אחר המשמעות. האדם על ערשֹ דווי שואל את עצמו: בשביל מה, בשביל מי היו כל החיים הללו?

(2) האדם שמצא את המשמעות לחייו, הרבה יותר קל לו לחיות. (רופא שמפתח תרופה, ככל שהוא מצליח בפיתוח התרופה, כך מתעצמת תחושת המשמעות של חייו, זהו אושר שהופך את החיים לקלים יותר).

(3) המשמעות הכי גדולה שהאדם יכול למצוא בחייו עלי אדמות, זה האמונה שיש מנהיג לעולם, ואני הנברא הקטן נועדתי להשלים יעוד אלוקי מסוים. כלומר: האדם המאמין אשר חש כי האמונה היא המשמעות הכי נשגבת לחייו עלי אדמות, הוא בז לכל מצוקות החיים. הוא מטפס בכוח האמונה על כל הקשיים.

**

שלושת המסקנות הללו של ויקטור פראנקל, מוצא הרבי מלך המשיח שליט"א במילה אחת בתורה "ו-י-ק-ח-ו לי תרומה".

בריש פרשתנו (כה.ה.) מצוה הקב"ה ל-ק-ח-ת תרומה עצי שטים. אומר הרש"י "ועצי שטים – מאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקדש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו לטלם עמהם, כשיצאו ממצרים".

הרבי מקשה על רש"י: הרי ידוע הכלל שרש"י הוא פשטן, וכפי שמציין רש"י בעצמו כמה פעמים "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".

(1) מנין רש"י לוקח בפשט הכתובים שיעקב נטע ארזים וסחב למצרים?

(2) ובכלל, בשביל מה כל הבלאגן הזה? לא מספיק הם סובלים באושוויץ של פרעה, למה צריך להעמיס עליהם גם נטיעת ושימור ארזים?

(3) למה צריך להסחב במשך יותר מ-210 שנים עם עצי שטים? מה המשמעות של זה?

(4) ולגבי עצם השאלה, מנין היו להם עצי שטים? הנה פירושו הנהדר של האבן עזרא: הם קנו מתגרים (סוחרים) גויים, כמה פשוט וקל. ולמה רש"י הפשטן, צריך להביא ביאורים מדרשיים לכאורה, למציאת עצי שטים במדבר?

והנה תמצית ביאורו המדהים של הרבי מלך המשיח שליט"א :

בפסוק כתוב "ו-י-ק-ח-ו לי תרומה" כשם שאדם מפריש תרומה מתוך תבואתו, התבואה קיימת לפניו ולא חסר אלא לקיחת והפרשת התרומה מתוכה, כך ה' ציוה את בני ישראל ל-ק-ח-ת תרומה ממה שנמצא כבר לפניהם וברשותם, כל שנדרש מהם זה רק לקחת ולהפריש תרומה לה'.

העולה מזה: ה' לא מצוה על האדם לתת ממה שלא נמצא ברשותו, ה' כן מצוה על האדם לתת ממה שנמצא ברשותו ובהישג ידו.

וכאן מתעוררת השאלה: מנין יהיה לבנ"י במדבר עצי שטים בהישג יד? על זה מפרש רבי תנחומא שיעקב צפה ברוח הקודש… כבר בירידתם למצרים יעקב צייד אותם בעצי שטים (משימה!) לקראת המשכן העתידי (משמעות!).

מכאן עובר הרבי ודורש את שמו של בעל המימרא "רבי תנחומא" מלשון נחמה, כי בזה הביא לנו נחמה גדולה לתקופת הקושי של שעבוד מצרים. יעקב לא רצה להעמיס על היהודים בגלות, אדרבה, הוא רצה לתת להם תקוה, ולכן ציוה יעקב לבניו: יום יבוא ותגאלו מעמק הבכא, או אז תבנו משכן לה', וכדי שלא תתייאשו בתוך שלל הזוועות, שׂומה עליכם להתחזק באמונה זו. הכיצד? הנה לכם ארזים, תטעו אותם תגדלו אותם ותכינו אותם לקראת גאולתכם. בהתעסקות זו יש ביטוי מעשי שקושר את האדם למשהו בעל ערך רוחני. מעשה זה מחזק ונוטע את האמונה בתוך לב האדם, ובכח אמונה זו מתרומם עשרה טפחים מעל הסבל והצרות שהגלות מזמנת לו.

(להמחיש הדבר: יהודי באושוויץ-טרבלינקה-בירקנאו לא חייב להסתכן להניח תפילין, אך אילו הזדמן לו הזכות להניח תפילין בהיחבא, האם זה מעמסה עליו? אדרבה: מעשה הנחת התפילין יעניק ליהודי הסובל משמעות, יחברוֹ אותו אל בוראו, יקל מעליו את הסבל, ויזכיר לו את החירות והחיים)

אמונה זו נשגבת היא, ובזכותה נגאלו אבותינו ממצרים. עצים שניטעו מתוך אמונה זו, עצים קדושים הם. בנטיעתם העמיקו שורש האמונה בלב בני ישראל, "עצי שטים עומדים" הם הפיחו התקוה לגאולה שלימה, והעמידו את עם ישראל בקרן אורה, ומהם דווקא נבנה המשכן.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com