מדוע הפרשה שעוסקת במוות נקראת 'ויחי'?

הרב מנחם ישראלי

בפרשה זו מסופר על פטירת יעקב, על חניטתו ועל קבורתו, על "אבל מצרים" לאחר פטירתו, ועל ברכתו לבניו ובני יוסף אפרים ומנשה בטרם פטירתו.

ולמרות שרוב רובה של הפרשה עסוקה בפטירת יעקב, קוראים לפרשה פרשת "ויחי". הלא דבר הוא!

למה פרשה העוסקת בפטירתו של יעקב, נקראת פרשת "ויחי"?

שאלה נוספת:

המלמד הגדול, רבינו שלמה יצחקי (רש"י), מציין בתחילת פרשתנו:

פרשה זו שונה מכל פרשיות התורה, שכל הפרשיות פתוחות ופרשה זו סתומה.

כלומר: כל פרשה בתורה מתחילה לאחר הפסק מסויים כך שבולט לעין, הנה מתחילה פרשה חדשה. פרשתנו זו שונה שהיא באה כהמשך ישיר לפרשת ויגש ולא ניכר שהנה מתחילה פרשת ויחי.

שואל רש"י: ולמה פרשה זו סתומה?

מביא רש"י שתי סיבות: א. כיוון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם של ישראל. ב. ביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ ונסתם ממנו.

אך אם נעיין במדרש נגלה שישנו פירוש שלישי. למה פרשה זו סתומה? שסתם ממנו כל הצרות שבעולם. אך רש"י לא הביא פירוש זה. למה?

אומר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ש"היא הנותנת", בגלל פטירתו של יעקב, לכן נקראת פרשה זו פרשת "ויחי", ו"חדא מיתרצא בחברתה", בגלל שלפרשה קוראים "ויחי", זה הסיבה שרש"י בחר בשני הפירושים שהביא מן המדרש, והשמיט את הפירוש השלישי.

ביאור הדברים:

"וה' אלוקים אמת", הוא אלוקים חיים, חיי החיים.

מובא בגמרא הירושלמית (סנהדרין א.א.) ש"חותמו של הקב"ה אמת".

ולמה "אמת"? מה מבטאת המילה "אמת" שנבחרה היא להיות חותמתו של הקב"ה?

אם נתבונן בתיבה זו נראה שהיא מורכבת מהאותיות א מ ת. התחלה אמצע וסוף האותיות.

א – התחלת האותיות, מסמלת "אני ראשון".

ת – סוף האותיות, מסמלת "ואני אחרון".

מ – אמצע האותיות, "ומבלעדי אין אלוקים".

ללמדך שהקב"ה הוא הנצח, מהתחלה עבור לאמצע ועד הסוף, (אם תרצו ליתר דיוק: מלפני ההתחלה ועד אחרי הסוף…) וכפי שהתורה אומרת בשירת האזינו "כי אשא אל שמים ידי, ואמרתי, חי אנכי לעולם".

הוא חיי הנצח, ומי שדבק בו אף הוא חי לנצח, וכמאמר הכתוב: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". חיי היהודי, העם היהודי הדבק באלוקיו, חיי נצח המה.

כאשר יעקב יורד למצרים, הוא ובניו ניצבים בפני אתגר גדול וקשה. הרי יורדים ל"ערוות הארץ", הולכים לקראת גלות קשה שאחריתה מי ישורנה…

מפעל חייו של יעקב עומד בסימן שאלה.

מה יהיה על "עם ישראל"? האם יצליחו להשמר מפני התבוללות? האם מורשת האמונה תצרב בזכרונם?

והנה מתברר לו ליעקב שמבחר שנותיו הם דווקא במצרים. "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" שבע עשרה בגימט' "טוב". טוב שנותיו של יעקב הם במצרים.

יעקב רואה את מנשה ואפרים, שנולדו בערות ארץ מצרים, ומתמלא תקוה. למרות שהם נולדו בערוות הארץ, הנה הם יהודים יראים ושלמים. זה גם אחד ההסברים לברכת יעקב "בך יברך ישראל לאמר – ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", הוי אומר: עם ישראל נכונו לנו עלילות, אך תמיד נשאר דבקים בה' כאפרים וכמנשה.

יעקב רואה את בניו ונכדיו שכולם צדיקים גמורים ובלשון חז"ל "מיטתו שלימה". וזה מלמד אותו שבניו "בני ישראל" מחוברים לאלוקי הנצח, ולכן הם יחיו לנצח.

ובמילים פשוטות:

למרות שהמצב הוא סתום, הפרשה סתומה, נמצאים בתחילת הגלות הראשונה והקשה "גלות מצרים".

יחד עם זאת יש תקוה, "ויחי יעקב", "מיטתו שלימה", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

(ולכן לא הביא רש"י את הפירוש השלישי במדרש, שנסתמו ממנו הצרות. שהרי רש"י רצה לציין שלמרות הקושי שנסתם הקץ ונסתמו עיניהם של ישראל, בכל המשיכו לדבוק בה' אלוקים חיים – "ויחי". הפירוש השלישי שמספר על ההצלחה החומרית במצרים, שנפסקו ונסתמו הצרות, לא מוסיף בחידוד הענין)

תכלית הענין כך הוא:

ככל שהקץ נסתם יותר, וככל שהגלות התארכה ומתארכת עוד ועוד, כך יש הוכחה גדולה יותר על נצחיות עם הנצח.

נצחיות עמנו במשך אלפי שנים לא היתה תלויה בכוח הזרוע, לא בסוסים ולא בטנקים…

"אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלקינו נדגול". "ואתם הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום".

הפרשה מסתיימת ב"עצמות יוסף", "ויישם בארון במצרים".

הרמז בכך – אומר הרבי – "עצמות יוסף" היינו עצמיות יוסף, זה הכוח והתוקף לעמוד בפני הניסיונות הכי קשים, מאשת פוטיפר ועד לארמון פרעה…

הארון הוא ארון הברית, בתוכו לוחות הברית וספר התורה.

כאשר יהודי לוקח איתו את התורה לתוככי מצרים, הוא זוכר מנין הוא בא "גנוב גונבתי מארץ העברים" הוא זוכר מי אבא שלו "יעקב", הוא זוכר מי הוא "יוסף". בכך הוא מבטיח לעצמו את הגאולה, וכפי שיוסף ציין באוזני אחיו "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם… והעליתם את עצמותי מזה". אם אוחזים בעצמיות יוסף ובארון יוסף, זה הפתח והתקוה והשער לגאולה.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com