אנחנו חלק מההצגה: י"ד חשון – לא תשנ"ד • מאמר נוקב

זה לא סוד שלמרות שכל תאריך חב"די הוא נצחי ושייך לכל הדורות, לכל חג יש את ה"חוגגים" שלו. זו הרי עובדה שלמרות ש"הספרים שייכים לחסידים" בה' טבת אנחנו נשריין לעצמנו מישהו מקבוצה תשמ"ז, לשבת להתוועד איתו, ובי"ב תמוז אנחנו נסתודד סביב חסיד שהיה ברוסיה וחווה על בשרו את הניצחון על הקומוניזם ואת מסירות הנפש של החסידים.

כולנו נשמח, נתרגש ואף נרגיש חלק מהעניין. יחד עם זאת נטה אוזן ונתבטל ל'אלה שהיו שם'. הם חתני השמחה, הסיפורים והרגש שלהם יכניסו אותנו לעניין. אך לא כך הם פני הדברים היום. י"ד חשון.

*

בשבוע שעבר, קראנו בתורה על היהודי הראשון, אברהם אבינו, והנה שוב צפה השאלה שחוזרת על עצמה אינספור פעמים בתורתו של משיח – הרבי שליט"א: מהי ההוראה הנלמדת למעשה מ"לך לך אל ארצך". לפני שנרוץ לחזור את התשובה של הרבי מהדבר מלכות, נשים לב רגע לסגנון התשובות אותן עונה הרבי בדרך כלל על השאלה הזו. הרבי ירד לעומקו של המקרה-הסיפור, ידלה ממנו את עקרונות הדברים וכך יתרגם כיצד למעשה ניתן "ללמוד" ממעשה אבות זה, סימן לבנים. כך נפיק מסיפורי התורה שאירעו לפני אלפי שנים, הוראה אקטואלית לימינו אלה.

לדוגמה: כאשר השבוע, נקרא על כך שלאחר ברית המילה של אברהם אבינו, הוא זכה לגילוי שם הוי'. מכך נסיק גם אנו שלאחר שיהודי עושה ברית בגיל שמונה ימים, קיים בו פוטנציאל של גילוי שם הוי'. הסיפור המקורי אירע לפני אלפי שנים אך אנו נסיק מהמסר החבוי בו, לקח עכשווי.

שונה מכך בתכלית היא מסקנתו של הרבי מלך המשיח בשיחת הדבר מלכות של לך-לך. כאשר הרבי שואל מה ניתן ללמוד מהליכה של אברהם לארץ ישראל וקניין הארץ כהכנה למתן תורה, כאשר אנו אוחזים אלפי שנים לאחר גמר התהליך של נתינת התורה וקבלתה על ידי עם ישראל. איזה מסר, אם כן, ניתן ללמוד מההכנה לתהליך שכבר תם. מכאן עובר הרבי לשאלה דומה, בעניין הקניין שביצע אברהם בהליכתו בארץ הקודש, מה יש ללמוד מסיפור התורה הזה, כאשר אוחזים מזמן לאחר הירושה והישיבה בארץ הקודש בזמן יהושע וכו'.

וכאן עונה הרבי את התשובה המפתיעה. התורה עדיין לא ניתנה סופית והארץ לא התקבלה סופית. הסיפור כלל לא נגמר, העבודה שלנו היא לא ללמוד מהסיפור, אלא לבצע את הסיפור. כל עוד לא ניתנה התורה חדשה, כל עוד לא ירשנו את ארצות קיני קניזי וקדמוני, הסיפור של אברהם אבינו לא תם ולא נשלם. הוא בסך הכל התחיל. בסיפור הזה אנחנו למעשה לא הצופים אלא ממש השחקנים. אנחנו ממש מסייעים לאברהם להשלים את אשר החל בהכנות לנתינת ה'תורה חדשה' שמיד 'תצא'.

*

לאחר שהלאיתי אתכם, נחזור לענייננו, התאריכים החסידיים, האושפיזין המקבילים לאבות הקדושים. הצורך שהובא קודם להיצמד לחסיד שחווה בעצמו את הדברים, נובע ממקום אמיתי. היות שלא ימלט מלומר שלמרות שהדברים חוזרים מידי שנה בשנה על ידי שהם נזכרים, ואור גדול יותר שלא היה מעולם נמשך מחדש.

אבל האורות הללו נמשכים לאחר שהסיפור המקורי, אותו חזינו בעיניים ועליו אנחנו חוגגים תם. הספרים חזרו לספרייה (חלקם הגדול), הרבי הריי"צ יצא מהמאסר, יצא מרוסיה, אדה"ז שוחרר מהמבצר פטרופבלובסקי, ובוטל הקטרוג על תורת החסידות. אנחנו, בכח האור החדש שיורד לעולם נדע ש"לא אותי בלבד גאל הקב"ה כו' כי אם גם את כל כו' וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

שונה מכך הוא י"ד חשון. ביום זה בשנת תשנ"ד, היתה זו הפעם האחרונה בה נסגר הווילון לאחר שיצא הרבי מלך המשיח שליט"א אל המרפסת לעודד את שירת החסידים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". ולמעשה הפעם האחרונה עד לרגעי כתיבת השורות בה נגלה אל הקהל כולו. מאז אנחנו ממתינים. מי? אנחנו.

אל תרוצו לאף אחד מקבוצה תשנ"ד היום. י"ד חשון תשנ"ד הוא לא מאורע שקשור אליו, הוא הרבה יותר קשור אלינו, התמימים (ולצערנו, כיום גם מאנ"ש) שלא זכו לראות את הרבי מלך המשיח שליט"א בעיני בשר. בוגרי קבוצה תשנ"ד לאו דווקא זוכרים את אותו יום שישי צמוד ממש לשקיעה של שבת, בו הרבי יצא פעם אחרונה.

תשאלו אותם. לדאבוננו, היו הרבה מאוד ימים במהלך תשנ"ג-ד' בהם הרבי לא יצא לקהל. ימים של געגוע ולפעמים אף שבועות ויותר. אולי בודדים מהם זוכרים באיזה ימים כן ובאיזה ימים לא. מה שבטוח, בט"ו חשון תשנ"ד, לא היה מי שציין את י"ד חשון. כי זה לא היה חריג מאוד, אפילו שבוע אחר כך. אין כזה יום בלוח השנה.

זה היום שלנו. לא כי אנחנו לוקחים ממנו הוראות. כשהצגה נגמרת הצופים מדברים עליה, ההצגה לא נגמרה ואנחנו לא הצופים. אנחנו חווים את זה. זה עדיין קורה.

לא משנה כמה שנים חלפו כל עוד המציאות העגומה הזו בשטח, הסיפור בעיצומו, ואנחנו השחקנים הראשיים. אנחנו התוצאה הכי טבעית של היום הזה. אם נניח שהסמל של ה' טבת היא התמונה של חברי אגו"ח מחזירים את הספרים ל-770. זו התוצאה הישירה של המאבק והניצחון. אז התמונה של י"ד חשון, זה אנחנו.

כאשר נשכיל להבין שאנחנו חלק מההצגה של שבעה דורות, (אמנם נכנסו בסצנה קצת מאתגרת, אבל היא השיא) נבין שעלינו מוטל התפקיד להביא את הסוף הטוב המובטח לה (לנו).

את אותה שירת 'יחי', בדיוק אותו דבר, את אותו מלך המשיח העומד על גג בית המקדש נביא לכל העולם כולו, וכך נזכה ונחיה ובעיקר נראה אותו שוב מעודד אותנו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!