"הרב האהוב שלנו" • טור לע"נ הרב הלפרין ע"ה

לרב היקר והאהוב שלי.

לפני 3 שבועות אבא אמר לי "תתקשר לרב, המצב לא טוב". התקשרתי אליך.

דיברנו חצי שעה, אמרת שאתה מתגעגע אלי, לתפילות שלי בבית חבד, לשאלות שלי, שהקהילה גדלה, השליחות מתרחבת, הפעילות מתעצמת ושאתה ״שומר לי חצי עיר״.

אמרת לי לנצל את הזמן לא לוותר ולהיכנס בכל הכח ללימוד המאמרים של הרבי, ללמוד חסידות, ללמוד דבר מלכות.

סיפרתי לך קצת מכאן מ770, נהנית, התמוגגת, ביקשת עוד, דיברת איתי על הגאולה, על הפעילות בשליחות ועל המצב הרפואי.

זו הייתה שיחת פרידה.

שיחת פרידה מאיש שאני לפני הכל אוהב אהבת נפש, מעריך ומעריץ.

פרידה מאיש שהיה שם בשבילי, בשביל המשפחה, בשביל הקהילה ובשביל כל אחד, כל הזמן.

קראנו לך כולנו ׳הרב׳, ואנשים צחקו על זה ולא הבינו.

הם לא הבינו שזה כינוי לאבא.

הרב.

לימדת אותי להיות חסיד, לימדת אותי מה זה מקושר, לימדת אותי אהבה לרבי מהי, התלהבת כמו ילד מכל שיחה או מאמר, ועשית כל הוראה של הרבי בביטול מוחלט.

הרב.

היית דואג ואכפתי, שליח מסור, חסיד ומקושר, בעל וסבא, מנהיג ומודל, חכם ומעניין, שנון ומצחיק, היית מודל לחיקוי ודוגמא לכל מה שרציתי להיות.

הרב.

ביקשת בשום אופן לא לשיר בהלוויה לא לעשות שידור חי ובלי הספדים, כי כזה היית, כשמדובר בך – צניעות הכי גדולה שיכולה להיות.

רצית שרק מי שטבל יגע במיטה, כי כזה היית, גם במצב הנוראי הזה של היפך החיים היה חשוב לך קדושה וטהרה, שולחן ערוך, היית יהודי חסידי אמיתי.

הרב.

לא עוד שיעור ביום חמישי של גאונות צרופה,

לא עוד נאום משפחתי בסוף התפילה בשבת בלילה,

לא עוד ליווי עד הצומת בשבת עם סיפורים מהשבוע האחרון,

לא עוד סעודות שבת איתך עם שמועות וסיפורים עד מאוחר בלילה,

לא עוד התוועדויות שבת מברכים בבית חבד עם לחיים סיפורים ומשלים,

לא עוד שיעורים והרצאות שלך,

לא עוד הומור ששמור רק לך,

לא עוד רוח חיה ששואבת איתה את כולם,

לא עוד רעיונות יצירתיים לפעילות חדשה בעיר,

לא עוד להגיע למשרדים ולראות אותך רדום על הכסא במשרד עם ערימות פנקסים וניירת,

לא עוד חיוך שלך והתעניינות במצבי הגשמי והרוחני,

לא עוד להביא לך לבית את המגירה מהמשרד,

זהו. לא עוד.

זה היה נוף ילדותי ובחרותי ואין מי שימלא את החסר.

הרב.

היית כל כך הרבה,

לכל כך הרבה אנשים,

בכל כך הרבה מקומות,

בגלל כל כך הרבה דברים,

עם כל כך הרבה רגעים,

למרות כל כך הרבה קשיים,

ששורף לי הלב על האובדן.

הרב היקר שלי.

חלק בי עצוב עד כדי כאב פיזי,

וחלק בי שמח עד כדי ריפוי הכאב,

על שלפחות עכשיו טוב לך שם,

שלא כואב לך,

שלא עצוב לך,

שלא קשה לך,

שאתה שמח,

שאתה מאושר,

שאתה חזק,

שכיף לך,

שעכשיו תוכל לשבת וללמוד בשקט.

אני שמח ומאושר שהיית נתח כל כך משמעותי בחיי, ואני עצוב כל כך על שזה נלקח ממני.

דיברת על זה, צחקת על זה, הצחקת עם זה, התכוננת לזה, הכנת אותנו לזה וזה עדיין הדבר הכי קשה שחוויתי בחיים.

אבא ואמא, אני רחוק מידי מכדי לחבק אתכם עכשיו, אנחנו יודעים מה הרב היה בשבילנו, ובלעדיכם לא הייתי יודע להעריך את הרב ככה.

אתם, עם כל כך הרבה חכמה עם כל כך הרבה ביטול עם כל כך הרבה קבלה והכלה עם כל כך הרבה חסידישקייט חינכתם אותנו לזה, ידעתם מה עשיתם, וכולי מלא הערכה על זה לכם.

הרב האהוב שלנו.

ציווית עלינו בהתנהגות שלך אופטימיות, חיים גאולתיים ,להתקדם הלאה, לא להישבר, לגדול ולצמוח, להחזיק חזק, להאמין בכל הכח, לא לוותר, להעיז ולנצח.

אני מבטיח –  ככל שזה תלוי בי אתה תחייך שם למעלה כשתביט לכאן למטה.

חותם ביזע ודמעות, עם אופטימיות ואמונה,

יעקב.