הילדים רואים הכל • זוגיות

פגשתי לא מזמן יהודי יקר וכך הוא סיפר לי: "אני בן קרוב לארבעים ונשוי כעשרים שנה, יש לנו ברוך השם 8 ילדים מתוקים. זוגיות טובה לצערי לא הייתה לנו אף פעם. מריבות וויכוחים היו מנת חלקנו, ואין בכלל מה לדבר על אהבה וקשר רגשי.

היינו חיים כדי לשרוד. לא היה לנו הרבה זמן להיות יחד, עבדתי בכל יום כתשע שעות וגם אשתי עבדה לא מעט זמן.

אבל בזמן שהיינו יחד השתדלנו לנצל את זה כדי לריב, להתווכח, ובכל פעם על משהו אחר. פעם אני הייתי זה שמבקר ומוצא על מה לריב ופעם אשתי הייתה זו שמעירה, פוגעת וכד'.

היינו עושים תורנות מי הפעם מתחיל. וכמובן שאת חלק מהמריבות היו רואים הילדים המתוקים שלנו.

באמת השתדלנו לא לריב לפני הילדים אבל ילדים זה ילדים, הם רואים ושומעים הכול למרות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להסתיר מהם. ואין על מה לדבר שהילדים לא ראו בינינו הערכה וכבוד אחד לשני.

אנחנו האנשים מהסוג של פעם, לא חושבים בכלל ללכת לטפל! אלא פשוט ממשיכים את החיים כך: עובדים, רבים, מתווכחים וכך הסרט של החיים ממשיך הלאה.

מה שהכי מעניין הוא – שגם אני וגם אשתי, לילדים שלנו היינו ההורים הכי מקסימים והכי טובים שיכולים להיות. היינו מכבדים אותם, מכילים אותם, נותנים להם אהבה, רק בנוגע לשנינו משהו התפקשש בינינו.

אבל מרוץ החיים המשיך. נולדו ברוך השם עוד ילדים – בריתות, בר מצווה, בת מצווה. עד שהילדים הגיעו לשלב של שידוכים.

בשידוכים יצאנו מכל פרופורציה, הגענו לשיא חדש של ויכוחים ועצבים. אבל למרות הכול זכינו בסייעתא דשמיא לחתן את הבן הראשון.

אני לא יכול לתאר לך כמה עצבים היו בינינו בתקופת החתונה.

אבל ברוך השם גם זה עבר, הבן התחתן וכעת כבר קצת התביישנו לריב ולהתווכח לפני הכלה החדשה, כי זה פשוט לא נעים!

להתווכח ממש לפניה לקח קצת זמן, וגם לפני כן לא תמיד הייתה לנו שליטה וגם קצת לפניה היינו מתווכחים מעירים ו…

לאחד שנה זכינו לראות נכד ראשון.

כשהבן שלנו התקשר לבשר לנו על כך הרגשתי שזה הרגע הכי מרגש בחיי.

היה זה כחצי שנה לאחר לידת הנכד הראשון שלנו, בני מתקשר אליי ואומר לי: 'אבא, יש לי משהו מאוד חשוב לדבר איתך אני אשמח שזה יהיה בארבע עיניים'.

קבעתי עם בני בערב, לא ידעתי על מה בני רוצה לדבר איתי ועוד בארבע עיניים. זו פעם ראשונה שהוא ככה מדבר שהוא רוצה לדבר איתי לבד .

אספתי את הבן שלי מביתו ברכבי. 'לאיפה נוסעים'? שאלתי. 'תיסע בבקשה לטיילת, אני צריך קצת שקט ופרטיות', אמר לי בני. 'מה קרה?' שאלתי קצת בבהלה.

ראיתי שלבן שלי קשה לדבר ורק מספר דמעות נקוו בקצה עיניו. הוא שתק מספר דקות ואז אמר לי בשקט:

'אבא, אני לא רוצה לצער אותך, התאפקתי כבר הרבה זמן אבל אבא כבר אין לי ברירה, צר לי להגיד לך אני הולך להתגרש. כן, פשוט להתגרש!'

הרגשתי שאני הולך לקבל דום לב. 'מה אמרת', 'מה', 'למה', עצרתי את האוטו באחד הרחובות הצדדיים וספק שאלתי ספק אמרתי: 'בני היקר מה קרה, אני אעזור לך'.

הוא התחיל לספר ולספר ואני פשוט מרגיש שאני הולך לקבל דום לב בפעם השנייה.

הוא מספר לי איך כל הזמן הוא ואשתו רבים ומתווכחים, לא מכבדים אחד את השני.

אשתי הלכה ליועצת אחת והיא אמרה לה שאנחנו לא מתאימים וכדאי שנתגרש, שהיא מכירה את המצב הזה וכדאי לה להתגרש עם ילד אחד לפני שעוד ילדים יסבלו.

היא רק ספרה לי את זה ואמרתי לה: 'אין שום בעיה, מצידי נתגרש גם מחר', וכך הדברים התגלגלו עוד ועוד ועכשיו אנחנו פרודים כבר שבוע וחצי.

לא רציתי לספר לך אבא כדי לא לצער אותך ואת אמא, אבל הרגשתי שאני כבר לא יכול שאני חייב לספר.

ופתאום נפל לי האסימון שלא נפל לי עשרים שנה – פשוט הארה מהשמיים, 'אתה קולט', אמרתי לעצמי בליבי, 'הוא פשוט מחקה אותך ואת אמא שלו'.

הוא פשוט ממשיך את המסורת שלכם הוא מתנהג בדיוק כמוך ובדיוק כמו אמא שלו: רב, לא מעריך, פוגע, וכל שאר הדברים ה'טובים'…

הבן שלי התחיל לבכות והאמת שבכיתי יחד איתו. בכיתי עליו, בכיתי על החינוך הלא טוב שהראיתי לו כל השנים. איך צריך להתייחס לאישה, מה זה כבוד ומה זו הערכה, מה זה לא להעיר ולא לפגוע.

בכיתי שבגללי הבן שלי הולך להתגרש. כן, רק בגללי! מה שהוא ראה הוא פשוט עשה 'העתק הדבק' להתנהגות שלי. פשוט אותו הדבר – כמוני וכמו אמא שלו.

והוא פשוט הולך עוד צעד אחד קטן קדימה בדרך להתגרש. הבנתי איזה דורות אני גידלתי. איך הבנים שלי והבנות שלי יתנהגו, איך הנכדים שלי יתנהגו, האם לימדנו מה זו אהבה בין אישה לבעלה? מה זה כבוד? מה זה אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו? מה זה לדבר אחד עם השני בנחת? האם זהו המסר שאני מעביר לדורות הבאים? כך אני רוצה שייראו הדורות הבאים שלי?!

כן, גם בכיתי על עצמי ועל אשתי. איך עשרים שנה אנחנו רבים ופוגעים אחד בשני במקום לחיות באהבה ובשלום, במקום זה אני בוחר שלא לעבוד על המידות שלי ורב בלי הפסקה עם אשתי.

התביישתי להסתכל לבן שלי בעיניים, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אעשה הכול בשבילו.

רציתי להגיד לו שזה לא נכון להתגרש ושזו לא הדרך וצריך לכבד אחד את השני, אבל התביישתי להגיד לו את זה. איזו זכות דיבור יש לי כאשר אני מראה לו עשרים שנה את ההפך הגמור!

באותו לילה סיפרתי לאשתי את כל מה שסיפר לי הבן, וכנראה שגם אשתי קיבלה את ההארה הזו ונפל לה האסימון למה בדיוק הבן שלנו הולך להתגרש.

האמת ששנינו ישבנו באותו לילה ובכינו יחד על עשרים שנים מטופשות שרבנו על כלום, ממש על כלום, רק על חוסר עבודת המידות ועל הרבה אגו מטופש. גם אני וגם אשתי אנשים טובים בסך הכול ותראה לאיפה הגענו.

לפעמים סטירה כואבת אחת יכולה לעשות מה שלא עושים שנים של טיפולים ופגישות. לפעמים אתה נתקל באמת ובמציאות כל כך כואבת שזה בית הספר הכי טוב שיכול להיות לחיים.

דיברנו אני ואשתי עד אור הבוקר. הבטחנו שנינו לעצמנו שמה שהיה לא יחזור ואנחנו נעשה את הכול שהמצב שהיה לא יחזור לקדמותו.

למחרת קראנו את בנינו לשיחה, זו הייתה השיחה הכי כואבת שהייתה לי בחיי.

אני ואשתי ישבנו מול הבן שלנו ואמרנו לו כך: 'אין לנו זכות להגיד לך כלום, אבל רק שתדע שאנחנו אשמים במה שקרה לך אנחנו טעינו זו לא הדרך הנכונה אל תחזור על הטעות שאנחנו עשינו.

תחזור לאשתך תחיה איתה טוב, תכבד אותה. אל תיקח אותנו בתור דוגמה איך צריכים לחיות בעל ואישה, בדבר הזה תתנהג נהפוך הוא!

אתה יכול בהחלט ללמוד מאיתנו איך להתייחס לילדים, כפי שאהבנו וכבדנו אתכם, ואתם ברוך השם אוהבים אותנו, אבל לצערנו בזוגיות אנחנו דוגמא שלילית במיוחד.

אשתי, שתהיה בריאה, כל השיחה בכתה ללא הרף. מה שראית אצלנו, הוסיפה אשתי, זה לא החיים הנכונים כך לא יוצרים זוגיות נורמלית.

אנחנו רוצים להציל את החיים שלך אתה יקר לנו. אנחנו מבקשים ממך סליחה.

הבן שלי ממש התרגש מהשיחה שלנו איתו והבטיח שיעשה את הכול ויילחם שלא יהיו גירושין ח"ו ולנסות לחזור לחיות יחד בשלום עם אשתו.

'רק בשבילכם', אמר. 'גם בשבילך', אמרנו לו בשקט.

ובכן, סיים האברך לספר לי, עשרים שנה רבנו התווכחנו פגענו אני ואשתי אחד בשני, אם לא הבן שלנו מן הסתם שהיינו ממשיכים לריב עד עצם היום הזה.

השם ריחם עלינו ונתן לנו הארה לראות איך חיינו עשרים שנה, ופשוט להבין שאיך שנחיה כך יראו אותנו הילדים שלנו ויתנהגו בדיוק אותו הדבר במקרה הטוב, ובמקרה הרע יותר גרוע מאיתנו.

הבנתי שאם אני רוצה שהילדים יגדלו נורמלי ויחיו חיים נורמטיביים עם בני הזוג שלהם אנחנו צריכים להראות להם דוגמה אישית.

כי אם לא אז השם ישמור לאיפה הם יגיעו, איש לא יודע.

בסוף קרה הנס והבן חזר לביתו והם חיים היום טוב ברוך השם, וגם אנחנו התחלנו מחדש לחיות. פשוט התחתנו מחדש.

פשוט חיים חדשים של רוגע ושלווה, של אהבה, של כבוד אחד לשני.

הבית שלנו השתנה 180 מעלות".

חשוב לדעת שהילדים רואים ושומעים את הכול ואיך שתתנהגו לבני הזוג שלכם הילדים שלכם יחקו אתכם, בדיוק אתכם, ואף יותר גרוע מכם.

האמינו לי זה צער שאי אפשר לתאר כאשר אתה משקיע בילד שלך עשרים שנה החל מהיותו תינוק, גן, חיידר, ישיבה – בי"ס, סמינר, דואג לו שיהיה לו הכול רק שיבנה בית טוב, ואז בסוף הכול מתפוצץ ובסוף הוא מתגרש. זהו צער איום ונורא להורים שאי אפשר לתאר אותו.

לא מזמן תינתה לפניי אימא יקרה את צערה העמוק על בתה שחזרה לביתה עם שישה ילדים!

לכן, מינימום דוגמה אישית זה המינימום של ההשתדלות שאנחנו צריכים לעשות כדי שהבנים והבנות שלנו ודורות העתיד יחיו עם בני הזוג שלהם בשלום ואהבה.

תחליטו בעצמכם איך אתם רוצים שהילדים שלכם ייראו, איך הנכדים שלכם ייראו, חיים של אהבה וכבוד או שחס וחלילה.

השם יעזור שתמיד נזכה לכבד ולאהוב את בני הזוג שלנו.

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר: "ולאברם הטיב בעבורה", והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו – כבדו נשותיכם כדי שתתעשרו. (ב"מ נט.)

לתגובות machon.rot@gmail.com