על אחדות, שני כינוסים, האוהל הק' והכרזת יחי

הרב שלום בער וולף

האמת, שמבחינתי הכל כבר נאמר, אך למרות זאת, הדברים מספיק חשובים לעורר עליהם שוב ושוב. וכשבהשגחה פרטית הנושא צף ועלה, הרי זו הזדמנות לחזור בקצרה על הדברים ולהבהיר אותם. ואולי גם יהיה בהם איזה חידוש:

*

לכל לראש, הנחת היסוד שצריכה להיות ברורה לכולנו:

המשותף לכולנו, אנ"ש חסידי חב"ד, הוא לימוד תורת החסידות ההליכה בדרכיה וקיום הוראות רבותינו נשיאינו, מתוך הנקודה הפנימית של ביטול והתמסרות ברצון פנימי לרבי. אין בלבנו אלא רצון אחד לרבי אחד.

כטבע בני אדם, וכפי שהיה מאז ומתמיד, יש בינינו הבדלים בדרכי העבודה ודרכי ההתקשרות. ויש גם ענינים שאינם בגדר "הבדל" אלא בגדר טעות ועיקום, דברים שאינם מתאימים על פי תורה חסידות ואנושיות. חלקם טעויות שאפשר להכיל, וחלקם דברים מופרכים שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום. ובמקרים כאלו חובה עלינו לעורר איש את רעהו ולהשתדל לתקן אותם. על פי דרכי הנועם של תורת החסידות, בדברים היוצאים מן הלב, בשמאל דוחה וימין מקרבת.

אך כל עוד שהיסוד הנ"ל ברור, שכולנו, עם כל ההבדלים והטעויות, אין בלבנו אלא רצון אחד לרבי אחד, אזי אנו מרגישים שלאחרי כל החשבונות כולנו שייכים למציאות אחת. וגם אם אני רואה אצל חברי טעות ועיקום שעוברת את יכולת ההכלה שלי, אך כשאני מצייר את הפנים של הרבי, וחושב איך הוא מסתכל עלינו, ואיך הוא מצפה לראות אותנו. ברור מעל לכל ספק שהוא רואה את כולנו כבנים וחסידים, וברור שהוא רוצה לראות את כולנו, עם כל חסרונותינו וטעויותינו, כמציאות אחת בלב אחד. בזה דוקא נגרום לו נחת רוח פנימית ועצמית, ואם ח"ו הנהגתנו תהיה להיפך, תהיה לו עגמת נפש.

יתכן שבגלל ההבדלים והטעויות שיש בינינו, אזי ברמה הטכנית לא תמיד נדע איך להסתדר זה עם זה. אך תמיד נדע שמעבר לטכני, במהות, אנו קשורים זה עם זה על אפנו ועל חמתנו. מציאות אחת בלתי נתנת להפרדה.

רבותינו נשיאינו לימדו אותנו שאהבת ישראל היא לא רק לחייך זה לזה ולעזור זה לזה בגשמיות, אלא גם בפנימיות, בצורת ההסתכלות והיחס, להכיר בכל חלקי הטוב שיש בשני, ולא להתכחש אליהם (ד"ה החלצו רנ"ט סי"א. עיי"ש היטב). אז אם יש כאן חסידים, דהיינו אנשים שאין כל ספק שהנהגתם היומית על פי שולחן ערוך, לומדים חסידות, הולכים בדרכיה, ואין בלבם אלא רצון אחד לרבי אחד, ובא מישהו ועושה פלפול, ובשם ערכים חסידיים מדבר על מישהו שהוא כן חסיד, ומנסה לטעון שהוא לא, זוהי ההתכחשות הכי גדולה לטוב האמיתי שיש בו. זהו הדבר הכי פוגע, הכי היפך אהבת ישראל, והכי היפך הנחת רוח לרבי. זה בדיוק הסיפור של תלמידי רבי עקיבא שבשם ומתוך ההתקשרות הצודקת לא הצליחו להכיל את מי שלא כמוהם. לא עושים כזה דבר.

בחברה שלנו צריך להיות ברור, שאמירות כאלו צריכות להיות מסומנות באדום בוהק, כמשפטים שבאים ישירות מההוא שמרקד בינינו. ומצופה מאנשים ישרים שאכפת להם לגלות אחריות, להציב גבולות ולשים כאלו אמירות מחוץ לתחום.

*

ובאופן פרטי, אם דברו על היחס לאוהל הקדוש, אז כמה מילים בענין באופן ספציפי:

מעשה שהיה, בשני חסידים, שאחד אמר לחבירו, כשאנו נוחתים בקנדי אני לוקח מונית לכיוון אחד, ואתה לוקח מונית לכיוון השני. ואם כן, (כביכול) הרבי שלך (ח"ו) הוא לא הרבי שלי. היה לשם פקח אחד, חסיד שלישי, שהשיב ואמר לו. האמת היתה אולי כדבריך, אם מישהו כאן היה חושב שהמצב הזה הוא מצב קבע חלילה. אך כולנו הרי יודעים שזהו מצב זמני בלבד, ותיכף ומיד נחזור שוב ונתראה עם הרבי, וכולנו נלך יחד לקבל את פניו, ואז יהיה ברור שזהו אותו רבי אצל כולנו.

עם כל החשיבות של הענין, אי אפשר, וזוהי טעות, להשתמש בערך הזה כדי להפריד בין חסידים, כדי להוציא מישהו מכלל אנ"ש. זוהי עצת היצר, ולא שום דבר אחר.

אם מישהו חושב שהמצב לא בסדר, שהיחס לאוהל צריך להיות אחרת, והוא רוצה לעשות משהו לשנות את המצב, אדרבה, בכבוד. אבל שיעשה את זה כמו בן אדם, כמו שמתאים לחסידים. בצורה המתאימה למציאות ולא בדמגוגיה. בדברים היוצאים מן הלב, באכפתיות מהענין ובאכפתיות מחסיד שני. לא בקנאות רגזנית ובחרמות, בסגנון שמתאים לאחינו שלא זכו עדיין לאור החסידות ודרכי הנועם שלה.

[בנימה אישית: לפני זמן שוחחתי עם חסיד, שלפי תומו התבטא על כאב הלב מכך שיש חסידים שנמנעים מלהגיע לאוהל. בשבילי זו היתה פעם ראשונה ששמעתי מישהו מדבר על כך לא בכעס, אלא בצער. לא בזלזול וניכור כלפי חסידים אחרים, אלא מתוך יחס של הכרה וקירוב. ואצלי אישית, האמירה האגבית הזו היתה חויה מתקנת מול חויות אחרות והפכיות, כשדיברו על הנושא ברגזנות ובמחיקת הזולת. האמירה הזו שחררה אצלי מתח, הוציאה את העוקץ החברתי, ויתכן שזה היה מהדברים שאפשרו לי מאוחר יותר להתייחס לענין ולכתוב עליו בצורה ענינית].

זה בכללות. ובפרטיות, בנוגע למי שרוצה להצדיק את ההתעלמות מהקהל של הכינוס בבלומפילד, בטענה של "מלחמה באוהל", הרי זה כלום חוץ ממניפולציה. נסיון לדחוף בכח מה שלא קשור. להציב אנשים בעמדה כאילו הם צריכים לבחור בין האוהל ובין היחי.

כל מי שרק רוצה יכול לראות את רשימת הרבנים והמשפיעים החתומים על הקריאה להשתתפות בכינוס, ומיד יראה שיש שם אנשים עם גישות שונות לענין של האוהל, כידוע ומפורסם, ונראה אם מישהו יצליח למצוא שם מישהו שעונה להגדרה "לוחם באוהל". ועכ"פ, כולם כאחד קוראים לבוא לכינוס, שענינו היחיד הוא ההזדהות בגלוי ובגאון עם הנקודה האחת והיחידה והפנימית, של "יחי אדמו"ר מלך המשיח לעולם ועד", עם כל המשמעות שבזה. כך זה גם ביחס למארגנים, וכך זה גם ביחס לקהל שמגיע לכינוס.

ואם מדברים על אפשרות של כינוס אחד בעזרת השם, כמדומה שהבקשה האחת והיחידה של אותם רבנים ואותו קהל שבכינוס האחד הענין הזה של יחי והתוכן שלו יקבל את המקום הראוי לו. שום דבר לא מעבר, לא הכרה פוליטית ולא כלום. [ובינינו הרי כולנו יודעים שלאמיתו של דבר זו נקודה המשותפת לכולנו כאחד].

אז אם למישהו יש בעיה עם הענין הזה, של יחי אדוננו, שיהיה כנה ויאמר את זה גלויות, ולא יסתתר מאחרי טיעונים אחרים. כי זה ורק זה הנושא. אי אפשר להשתמש באוהל כדי לנסות למחוק את היחי, להציג כאילו זה סותר ליחי. אי אפשר להשתמש באוהל כדי לנסות להדיר עדה קדושה. זו סתם השתמשות בערך קדוש למטרה פוליטית. ולא עושים כאלו דברים.

וכאחד שקצת ויתר על הנוחות שלו וטבל אצבע במים קרים בשביל לתקן את המצב ביחס לאוהל. יש לי הזכות להביע דעתי, מנקודת מבטי, שגישה כזו ודיבורים כאלו אינם תורמים מאומה למצב, ואדרבה. וק"ל.

אז חברים, אחת ולתמיד: די!

*

ובפועל, בקשר לכינוסי י"א ניסן:

כבר כמה וכמה שנים שמטה משיח מארגן מדי שנה כינוס ארצי לי"א ניסן. אלא שיש כאלו שמבחינתם הכינוס והקהל של מטה משיח הוא אסור פסול ובלתי נחשב, וכל התאספות שלו היא בלתי חוקית, ולכן יש לעשות כינוס אחר, מבלי להתחשב בעובדה שקיים כבר כינוס כזה, ומצהירים בגלוי שאין צורך וגם אסור להתדבר עם אותו קהל. וכואב הלב על כך.

אך אם אני לוקח נשימה עמוקה, וחושב מעבר למקום הזה, ברור גם, וזה העיקר, שגם בכינוס הנוסף המתוכנן כרגע, רוב האנשים שיגיעו לבם לשמים, באמת ובתמים, לציין מאה ועשרים שנה לרבי, בלי כוונות פוליטיות. ברור שגם בכינוס הנוסף ידברו דברי תורה ויראת שמים, וגם ממנו תצא בעזרת השם התעוררות בעניני טוב וקדושה. ולכן אני מבין, עם כל הכאב ואי הנעימות על הצורה שבה הדברים מתנהלים, שהרבי יהיה גם שם.

אני אלך בעזרת השם לכינוס שאני מרגיש שם יותר בנוח, לכינוס שלענ"ד מתאים יותר לאיך שהרבי רוצה שדברים יראו. הייתי רוצה שכולם יגיעו לכינוס כזה, אך כיון שבפועל במצב הנוכחי יש אנשים רבים שמשום מה לא מתאים להם ללכת לכינוס הזה, אדרבה, שילכו ויציינו את י"א ניסן בכינוס השני.

אני לא חושש מהאפשרות שכינוס גדול יהיה הוכחה להצלחה של אידאולוגיה פלונית. אני חושב שיש לי מספיק תוכן אמיתי כדי להשאר חזק במציאותי בכל סיטואציה, ואני חושב שחסיד אף פעם לא צריך לחשוש מהצלחה של מישהו אחר. אדרבה, בדיעבד שיש שני כינוסים, תקוותי ששניהם יהיו מלאים עד אפס מקום, כך יהיה לנו תירוץ הוגן לשמים מדוע יש שני כינוסים, כי חב"ד ב"ה כה גדולה שאין מקום בכינוס אחד.

אך אין ספק שהרבי רוצה שהחסידים שלו ימצאו את הדרך להתאסף כולם כאחד, בלב אחד. אין ספק שזו היתה יכולה להיות מתנה ראויה מאתנו לתאריך ההיסטורי של י"א ניסן מאה ועשרים שנה. ובושה בשבילנו שעדיין לא התבגרנו מספיק כדי להגיע לשם.

השאלה היא רק במישור הטכני, איך אפשר לעשות זאת בצורה שאף אחד לא ירגיש שדרכו עליו או התעלמו ממנו או שצוברים הון פוליטי על גבו, והעיקר, שכל אחד ירגיש שזה באופן הנכון שהרבי רוצה שדברים יקרו. אך אין ספק שאם עסקנינו שיחיו ירצו להתדבר יחד בכוונה אחת, ימצאו בעזרת השם את הדרך הנכונה לעשות זאת.

לכאורה, כדי שזה יהיה מציאותי, הדבר הראשון שצריך לקרות הוא שהמציאות תהיה מוכשרת לכך, היינו, שלכולם יהיה ברור שזה הדבר הנכון והמתבקש. כי כפי הנראה אמנם יש קהל גדול ומשמעותי, אולי רוב אנ"ש, שכך אוחז ורוצה. אך לצערנו, כנראה יש כאלו שלא מעוניינים בזה, או בצורה יותר עדינה, חוששים מזה, ואי אפשר להכריח אותם לכך. ולכן המשימה הראשונה היא להכשיר את הלבבות. להתדבר על כך בצורה כנה וגלויה. כפי שנעשה בעצם בשורות הקודמות, וכפי שנוסיף עוד נקודה בזה בשורות הבאות:

מיותר ללחום את מלחמות האתמול. בחוץ כולם יודעים שיש חסידים של הרבי שהולכים עם הענין של יחי בכל התוקף. כולם גם יודעים, שאליבא דאמת, כל החסידים של הרבי אוחזים בתוכן של הענין. עכשיו רק מסתכלים עלינו ובודקים איך אנחנו מתנהגים זה עם זה.

סיפר לי חבר, שבבין הזמנים האחרון הזדמן לו להתפלל בשטיבלאך חסידיים באיזור ירושלים. הכרזת היחי הידועה של הרב יי"צ שיחי' אופן (במעמד הכנסת ספר התורה של ילדי ישראל) הדהדה עד לשם, ובשטיבלאך דברו בהערכה על חב"ד שהם יודעים לכבד זה את זה ולהשתתף זה עם זה.

אין ספק שאם נצליח להתעלות מעל עצמנו, ולהראות לכל העולם שלמרות כל ההבדלים והמשקעים אנחנו מציאות אחת עם לב אחד לרבי אחד, יהיה זה קידוש השם הכי גדול. תהיה זו ההוכחה החיה לעיני כל שהחסידים של הרבי הם משהו אחר לגמרי, כי הרבי מליובאוויטש הוא משהו אחר לגמרי.