ניסי מלחמת המפרץ: כיבושה המהיר של כווית

הרב אבישי אפרגון, ראש ישיבת 'דרכי תמימים ת"א, פרשן לעניני צבא ובטחון

כיבוש כוויית – מהלך הפתיחה לאירועי מלחמת המפרץ

בליל י"א מנחם אב (02/08/1990 למנינם), כבש הצבא העיראקי את כוויית במהלך מפתיע, שהכניס להלם את העולם הערבי, וגרם לטלטלה בעולם כולו.

תוך 48 שעות השתלטה עיראק על כוויית כולה, ועל שדות הנפט העצומים שלה, וכך, הפך סדאם חוסיין לאחד מהאנשים המשפיעים ביותר על שוק הנפט העולמי. המבוכה שאחזה בעולם הערבי הייתה עצומה, אך מדינות המערב, ובראשן ארה"ב, סירבו לקבל את העובדה שהרודן המגלומן, שתקף בנשק כימי את אזרחיו הכורדים, פיתח נשק כימי וביולוגי, ושאף להשגת נשק גרעיני, יכתיב כעת את מחירי הנפט החיוני כל כך לכלכלתן.

קואליציה בין לאומית התגבשה נגד סדאם, ובהמשך הוא הוכרע בשדה הקרב, צבאו סולק מכוויית, ובמלחמת המפרץ השניה (תשס"ג, 2003) הוא הוכרע סופית, נתפס, נשפט ונתלה.

יחידות העלית העיראקיות – מהן חששה גם ארה"ב

את משימת הכיבוש של כוויית הטיל סדאם על גייס העלית שלו – "משמר הרפובליקה". יחידות עלית אלו נבנו בהדרגה תוך כדי מלחמת איראן-עיראק, וזכו להצלחה רבה בשדות הקרב במשך מלחמה ארוכה וקשה זו. פעמים רבות היו יחידות אלו הגורם המכריע להצלחתה של עיראק, והן הוטלו לקרב במצבים שבהם צבא עיראק "הרגיל" היה על סף תבוסה, ויחידות אלו הביאו למהפך ולנצחון.

היקפו של כח "משמר הרפובליקה" הלך וגדל במהלך המלחמה עם איראן, מגדודים לחטיבות, ובהמשך לדיוויזיות [דיוויזיה=אוגדה בצה"ל – סד"כ של 3-4 חטיבות, ויחידות סיוע שונות].

ליחידות המשמר גויסו בדרך כלל חיילים מהשבטים שהיו בעלי נאמנות גבוהה לסדאם, והם תוגמלו ביד רחבה על מסירותם ועל הצלחותיהם – משכורות גבוהות, מכוניות, ואף בתים וחלקות אדמה, חולקו בנדיבות, ויצרו מוטיבציה עצומה להצטרף לשורות המשמר ולהצליח במשימות הקשות והמסוכנות שהוטלו עליו.

חיילי המשמר צוידו בכלי הנשק האיכותיים ביותר שיכלה עיראק לספק – טנקי 72-T חדישים, נגמ"שי 2-BMP  נושאי טילים ותותח, ותותחים מתנייעים מדגמים חדישים. הם גם זכו למנה גדושה של אימונים ע"י מדריכים מקצועיים ממדינות זרות, ולתרגול מתמיד. ההוקרה והפאר שהרעיף המשטר העיראקי על "משמר הרפובליקה" הביאו להאדרת כוחו בציבור העיראקי, ולהגדלת זרם המתנדבים האיכותיים.

לקראת כיבוש כוויית, היה משמר הרפובליקה בשיא כוחו – 8 דיוויזיות מליאות, בהיקף כולל שנאמד ב- 120 אלף חיילים. אחת מדיוויזיות המשמר הייתה מורכבת כולה מחיילי קומנדו – 2 חטיבות קומנדו יבשתי, שאומנו גם בצניחה ובהנחתה ממסוקים, וחיילי חי"ר וקומנדו ימי.

גם במדינות המערב, שנערכו בהמשך למלחמה נגד עיראק, העריכו את יכולתו הגבוהה של המשמר.  במחקר הרשמי שפרסם חיל האוויר האמריקני על מלחמת המפרץ מודגש פעמים רבות שאחת המטרות המרכזיות של ההפצצות המסיביות היא החלשת כוחו של המשמר, עוד לפני שכוחות היבשה של בעלות הברית יכנסו לכוויית.

מבחינת העיראקים, "משמר הרפובליקה" היה ה"עתודה האסטרטגית" – אותה הם הציבו בעומק הזירה הכווייתית – לאחר קווי החזית שבהם הוצבו חיילי חי"ר מהצבא "הרגיל" וגם לאחר העתודות הטקטיות שכללו כוחות שריון ניכרים. המתכננים העיראקים תכננו להטיל, כמו במלחמה נגד איראן, את כוחות העלית של המשמר, נגד אותם כוחות של בעלות הברית, שיצליחו לפרוץ את קווי החזית הראשונים. לכן, הוצבו יחידות העלית הללו בעומק הזירה, על מנת שיוכלו להנחית מכת הלם, על הכוחות הפורצים, לאחר שאלה יותשו ויוחלשו ע"י הכוחות העיראקים הרגילים שהוצבו בחזית ובעתודה הטקטית.

המתכננים האמריקנים היו מודעים היטב לחשיבותו של משמר הרפובליקה, ולכן הם הקצו להפצצת חיילי המשמר אלפי גיחות מיוחדות של מטוסי התקיפה האיכותיים יותר, שעשו שימוש רב גם בנשק חכם ומונחה, וזאת על מנת להתיש את כוחו של המשמר, לפני שיבוא במגע עם כוחות הפריצה.

בנוסף, הקצה הפיקוד האמריקני להתמודדות היבשתית עם המשמר רק את דיוויזיות השריון האיכותיות ביותר שלו שהיו חמושות בטנקי אבראמס, ואת דיוויזיית השריון הבריטית שאף היא הייתה מצוידת היטב (לדיוויזיית השריון הצרפתית "דאגוט", שהייתה מצוידת בטנקים קלים בלבד, וגם לדיוויזיות הנחתים האמריקניות שהיו פחות מאומנות ומצוידות ללחימת שריון בשריון, יועדו תפקידים אחרים).

על גייס העלית הזה – משמר הרפובליקה – הוטלה משימת הכיבוש המהיר של כוויית.

התכנון העיראקי – דגש על סודיות ופריצה מהירה

כחמש שנים לאחר מלחמת המפרץ השניה שבה נכבשה עיראק כולה, פורסם בארה"ב ספר שנכתב עבור "פיקוד הכוחות האמריקני המשולב", ומתבסס על תחקירי שבויים, מסמכי שלל רבים שנתפסו בעיראק, וראיונות עם פקידי ממשל ובכירי צבא עיראקים.

מספר יחודי זה עולה התמונה של תכנון הפלישה העיראקית, וביצועה בפועל.

מתברר, שהמשימה הוטלה על מפקדי המשמר במפתיע, סמוך למועד הפלישה, והם נאלצו להתמודד הן עם לוח זמנים קצר לביצוע והן עם העדר מידע מודיעיני. המפקדים העיראקים סיפרו שהם נאלצו להשתמש במפות תיירים אותן חילקו לחיילים, וחיל האוויר העיראקי הוציא בבהילות 4 גיחות צילום של מטוסי מיג 25 מגביהי טוס, שסיפקו 800 תמונות מצוינות של כוויית, וכן של צפון סעודיה ומדינות נוספות במפרץ. העובדה שעיראק צילמה גם את סעודיה מעידה על כוונותיו העוינות של סדאם גם לגבי מדינה זו.

משימת הכיבוש נשמרה בסודיות גמורה, ובספר מובאת עדותו של גנרל חזראג'י – רמטכ"ל הצבא העיראקי באותו זמן – שסיפר שהכיבוש נשמר בסודיות גם ממנו (!) ורק מפקדי משמר הרפובליקה, וקומץ בכירי ממשל ידעו על התכנון לכבוש את כוויית.

אמנם, כוחה הצבאי של כוויית היה רחוק מעוצמתו הכוללת של צבא עיראק, אולם, היות וסדאם רצה להפתיע אותה, לכן הוא שמר מאוד על סודיות הפעולה, ולכן גם הוא לא היה יכול לרכז את כל צבא עיראק ליד כוויית, כיוון שהדבר היה מסגיר את כוונותיו.  גורם ההפתעה היה קריטי לשם הצלחת המבצע, הן מבחינה צבאית, והן על מנת שלא לאפשר התערבות בין לאומית שתסכל את המבצע או תשבש אותו. לכן, רק יחידות העלית של משמר הרפובליקה, ומספר קטן של יחידות נוספות נפרסו ליד כוויית.

לרשות צבא כוויית עמדו 6 חטיבות, ביניהן 2 חטיבות שריון וחטיבת קומנדו, וכן חיל אוויר קטן ובו כמה טייסות של מטוסי ומסוקי קרב, ויחידות הגנה אווירית שכללו טילי הוק אמריקנים (בהם צוידה גם ישראל). חיל הים הכווייתי כלל 8 ספינות טילים איכותיות.  לצידה של כוויית עמדה העובדה שהיא הגנה של שטחה מתוך עמדות מוכנות, ומקובל שעל מנת להכניע צבא מגן, על הצבא התוקף להיות חזק פי 3. כמו כן, על מנת להתקדם לעומק כוויית, היה צריך הצבא העיראקי לעבור דרך שטח חיוני – "מעבר מוטלא" – שתוואי השטח שלו העניק יתרון מצוין לכוחות המגנים, ואיפשר להם לחסום כל תנועה דרך המעבר.

על מנת להתגבר על היתרונות הנ"ל, תכננו מפקדי משמר הרפובליקה מתקפת פתע, שתתחיל בעומק שעות הלילה, ותכלול הפעלה מסיבית של כוחות קומנדו, מהאוויר, מהים ומהיבשה.

הדגש המרכזי שהוכתב למפקדי הכוחות הזוטרים היה, כפי שעולה מהספר של ה DIA – תנועה מהירה קדימה בכל מחיר, תוך הימנעות מכניסה לקרבות מיותרים, ושאיפה להגיע מהר ככל הניתן ל"מעבר מוטלא", שהיה בעל חשיבות אסטרטגית.  בנוסף, תוכננה הנחתה ממסוקים על "מעבר מוטלא" של חטיבת הקומנדו מספר 3 של דיוויזיית הקומנדו של "משמר הרפובליקה". כוחות הקומנדו יועדו להשתלט, לאחר שיונחתו מהמסוקים, בלחימה לילית, על המעבר החיוני, לפני שכוחות התגבורת הכווייתים – שכללו חטיבת קומנדו וחטיבות שריון וחי"ר ממוכן שהיו פרוסים לא הרחק ממנו – יספיקו להגיע אליו.

בנוסף, על מעבר הגבול המרכזי, בגבול עיראק-כוויית, תוכננה להשתלט פלוגת קומנדו יבשתית, ומיד לאחר מכן חטיבות השריון היו אמורות לפרוץ דרך אותו מעבר גבול ולנוע במהירות ל"מעבר מוטלא", על מנת להשתלט עליו ולאפשר את הזרימה החופשית דרכו של שאר יחידות משמר הרפובליקה.

כוחות השריון והרגלים של משמר הרפובליקה תוכננו לנוע בשני מאמצים מרכזיים, האחד תוכנן לפרוץ מצפון כוויית לכיוון דרומה (דרך מעבר מוטלא) ומשם להגיע עד עיר הבירה, והשני תוכנן לתקוף את כוויית מכיוון מערב, להגיע עד חוף המפרץ הפרסי, ומשם להמשיך עד לגבול סעודיה.  דיוויזיה נוספת נערכה לפרוץ ולהשתלט על בסיס חיל האוויר הכווייתי עלי אל-סאלם.

תכנון נועז

בנוסף לפלישה היבשתית, תכננו העיראקים שני צעדים נועזים וחסרי תקדים:

• מתקפת מסוקי קומנדו על עיר הבירה כוויית סיטי, בה היו ארמונות משפחת המלוכה הכוויתית – בנסיון להשתלט במהירות על מוקדי השלטון בעיר, על ארמון המלוכה בו היה האמיר הכווייתי, וכן על מפקדות מרכזיות, וגם על בנקים. המתקפה המוסקת יועדה להתבצע ע"י עשרות מסוקי מי-8 שהיו אמורים להנחית בלב עיר הבירה את חיילי חטיבת הקומנדו מספר 16, שהייתה חלק מדיוויזיית הקומנדו של המשמר.
• מתקפת פתע על הנמל הכוויתי הצבאי המרכזי ועל אי גדול – שתונחת ע"י חיילי חטיבת הקומנדו והחי"ר הימי מספר 440. במסגרת מתקפת הפתע תכננו העיראקים להיכנס עם שתי ספינות טילים אל תוך הנמל הכווייתי עצמו, ושם לפרוק את חיילי הקומנדו שיכבשו את הנמל. כמו כן תוכננה מתקפה באמצעות גדוד חיילי קומנדו ימי, שישוטו בסירות גומי ויכבשו את האי. הסיכון שבצעד זה היה גדול, ברור מאליו שכניסה עם ספינות טילים לתוך נמל אויב, היא לא צעד רגיל, אולם המתכננים העיראקים הניחו שיתרון ההפתעה וההלם יעמוד לצידם, וכך אכן היה.

יתרון ההפתעה העיראקי התבטא לא רק בהתקפה הלילית, אלא גם בעצם העובדה שכוויית הייתה משוכנעת שעיראק לא תתקוף אותה, וזאת למרות האזהרות שהועברו אליה מגורמים שונים (ביניהם ארה"ב – שאיתרה בצילומי לווין את פריסת כוחות המשמר ליד הגבול), ולמרות איומי סדאם.

הכיבוש בפועל

עם הינתן האות החל מהלך הכיבוש – יחידות חיל האוויר העיראקי הופעלו נגד בסיסי ההגנה האווירית של כוויית ושדות התעופה, ספינות חיל הים העיראקי ועליהן לוחמי הקומנדו הימי וסירות הגומי יצאו לדרך, וחיילי הקומנדו היבשתי החלו בהשתלטות מהירה על מעברי הגבול ועל מוצבים בעלי חשיבות מיוחדת (אחד מהם היה בית המכס בעבדאלי שההשתלטות עליו שיבשה את העברת הקשר והדיווחים מכל מוצבי הגבול לעבר עיר הבירה, ובכך הועצם גורם ההפתעה).

מהמידע שנאסף ע"י האמריקנים ומוצג בספר עולה כי חיל האוויר העיראקי לא הצליח להשיג את רוב יעדיו. מערכת ההגנה האווירית הכווייתית המשיכה לתפקד, וגם מטוסי קרב רבים של כוויית הצליחו להמריא, ואף לתקוף כוחות עיראקים. אולם, העובדה שהלחימה הייתה לילית הקשתה על סיוע אווירי משמעותי, ולכן, למרות שעשרות מטוסי קרב כווייתים המריאו בזמן, האפקט שלהם היה לא היה גדול, ורובם נמלטו בהמשך לסעודיה.

מתקפת הקומנדו – 96 מסוקים עמוסים בחיילים

הישג משמעותי יותר של צבא כוויית היה בשיבוש הפעולה המוסקת הגדולה של חיילי הקומנדו, שכאמור לעיל היה להם תפקיד משמעותי במתקפה.  96 מסוקי תובלה עיראקים, עמוסים בחיילי קומנדו, המריאו לעבר היעדים השונים. הייתה זו הפעולה המוסקת הגדולה ביותר בתולדות עיראק.

אולם, לפי תיאורים של מפקדים עיראקים, הטיסה בשעות בהן החשיכה מוחלטת בלא ציוד ראיית לילה מתאים, גבתה מחיר כבד מאוד וכ- 40 מסוקים עיראקים אבדו במהלך הפעולה.

ככל הנראה כ- 20 מסוקים אבדו בשל התנגשות בקווי ועמודי חשמל, התנגשויות  בין מסוקים, וכן התרסקות על האדמה בנסיון הנחיתה. כ- 16 מסוקים נוספים הופלו באש נ"מ, וכ- 4 מסוקים הופלו ע"י חיל האוויר הכווייתי.

הייתה זו מכה קשה לכח מסוקי הסער העיראקי ולכח הקומנדו האיכותי של עיראק, ולפי עדויות המפקדים, סדאם חוסיין בעצמו הורה על חקירה למציאת הגורמים לאובדן הגדול של מסוקים וחיילי קומנדו.

ביחד עם זאת, שאר המסוקים הצליחו להנחית את חייליהם ביעדים שתוכננו, ובוידאו המדהים שצירפתי לכתבה זו, נראים בבירור מסוקי הקומנדו מרחפים בשעות הבוקר בלב כוויית סיטי – עיר הבירה. חיילי קומנדו רבים הונחתו בעיר הבירה – במהלך מפתיע שהמם את אזרחי כוויית סיטי – והם התפרסו במהירות ברחבי העיר, השתלטו על צמתים מרכזיים, מוסדות שלטון ועוד.

לרוע מזלם של העיראקים, הצליח אמיר כוויית להימלט ברגע האחרון מארמון המלוכה, שהוגן ע"י חטיבת המשמר הנשיאותי. האמיר הגיע לסעודיה, ומשם ניהל את המאמצים הדיפלומטיים לשחרור ארצו מידי עיראק.

על הקרקע, כוחות היבשה של משמר הרפובליקה נעו במהירות גדולה קדימה, כפי שתוכנן מראש, והצליחו להגיע למעבר מוטלא לפני שהגיעו אליו כוחות תגבור חזקים (למעט כמה יחידות קטנות שלא גילו התנגדות משמעותית).  המעבר נתפס ואובטח, וכוחות המשמר זרמו לעומק כוויית, ובשעות הבוקר כבר חברו לכוחות הקומנדו בלב כוויית.

גם המאמץ הצבאי היבשתי השני (מכיוון מערב) צלח, אולם בעיכוב של יום אחד. שלוש הדיוויזיות של המשמר, שפרצו מכיוון מערב, הגיעו לחופי המפרץ ולעיר הבירה, אולם, בשל המשך הלחימה של אלמנטים מצבא היבשה הכוויתי ושל חיל האוויר, עוכבה השגת היעדים שלהן עד למחרת, ובינתיים חלק מהצבא הכווייתי וגם אזרחים רבים הצליחו להימלט לסעודיה.

מתקפת הפתע הימית

כאמור לעיל משימת ההתקפה הימית הוטלה על ספינות הטילים ועל חיילי חטיבת החי"ר והקומנדו הימי מספר 440. המשימה נתקלה בשיבושים ובעיות טכניות, ושתי ספינות הטילים הגיעו רק לאחר מאמץ רב ליעדיהן. אש שנפתחה עליהן כשהתקרבו לנמל, פגעה קשות באחת מהן, והיא תמרנה בחריפות, נתקעה בסלעים, מדחפי המנועים שלה נהרסו, והיא שותקה למעשה.

75 חיילים של חטיבת העלית הימית הושטו על גבי ספינת טילים השניה, שהצליחה לחדור אל הנמל, למרות שגם היא ספגה כמה פגיעות. החיילים עלו על החוף, והחלו בלחימה עם מגיני הבסיס שהיו תחת הפתעה גמורה.

ההפתעה הייתה גדולה עד כדי כך שמפקד הבסיס יצא לעבר המפקד העיראקי ודרש ממנו לומר לו האם מדובר בתרגיל או באירוע אמת⁶…

המפקד הכווייתי, שהיה רגיל לשיתוף הפעולה עם חיל הים העיראקי במהלך המלחמה נגד איראן, ואף הכיר אישית את המפקד העיראקי, התלונן בכעס על כך שהאירוע לו הובא לידיעתו ודרש לדעת מתי העיראקים יצאו מהבסיס…

המפקד העיראקי ניצל את ההזדמנות שנקרתה לידיו, ואמר לו שאכן מדובר רק בתרגיל, וכך הוא השיג את שיתוף הפעולה של מפקד הבסיס, עד שהחיילים העיראקים  השתלטו על הבסיס כולו, והמפקד הכווייתי נשלח עם כל השבויים לעיראק…

מתקפת חיילי הקומנדו בסירות הגומי (שהונחתו מספינות נוספות) צלחה אף היא, והם השתלטו על האי פאילקה. בסך הכל העיראקים איבדו בתקיפה הימית ספינה אחת שניזוקה קשות, אולם הם השתלטו על 6 ספינות טילים איכותיות של כוויית שהיו בנמל המרכזי, ועל עוד 9 כלי שייט. הישג מרשים לכל הדעות.

בשעות הבוקר חברו חיילי משמר הרפובליקה של כוחות היבשה אל החיילים שהשתלטו על הנמל המרכזי.

במשך היום נמשכו קרבות שונים, ברחבי כוויית, וגם מטוסי הקרב הכווייתים, מדגמי סקיהוק ומיראז' 1-F, המשיכו לתקוף את כוחות המשמר. ההשתלטות על בסיס האוויר הכווייתי אל סאלם התעכבה, וחיל האוויר הכווייתי הוציא ממנו גיחות קרב שפגעו בכוחות עיראקים. מטוסי הקרב הכווייתים גם השתמשו במנחתים צדדיים שלא הותקפו ע"י העיראקים, וכך המשיכו לתקוף מטרות.

אולם העיראקים השתלטו לבסוף על כל בסיסי האוויר והמנחתים.

אלמנטים מחטיבת שריון 35 המשיכו ללחום מול הכוחות שפרצו ממערב והצליחו לעכבם, אולם, לאחר כיבושה המהיר של עיר הבירה, ההשתלטות על הנמל המרכזי, ובריחתו של האמיר הכוויתי – התפוררו יחידות צבא רבות במהירות, וההתנגדות לכיבוש בכל רחבי כוויית הסתיימה למחרת.

כך, תוך 48 שעות בלבד, הסתיים כיבושה של כוויית כולה.

איומי סדאם

אולם, נראה היה שתאבונו של סדאם לא יודע שובעה.

חלק מיחידות משמר הרפובליקה נפרסו במהירות ליד גבול כוויית-סעודיה, וסדאם מיהר להחיש יחידות נוספות מעיראק לתוך כוויית. תוך זמן קצר ניצבו כ- 2000 טנקים עיראקים, בעמדות שאיפשרו להם פריצה גם לתוך סעודיה – שהייתה אז יצואנית הנפט הגדולה בעולם. ההשתלטות המהירה על כוויית, בשילוב אפקטיבי של כוחות שריון, ים, מסוקים וקומנדו, גרם לחרדה של ממש במדינות הנפט השוכנות לחופי המפרץ, שמא גורלן יהיה דומה לשל כוויית.

בנוסף, בתגובה לביקורת הקשה שהוטחה נגדו ברחבי העולם הערבי, אמר סדאם שכיבוש כוויית הינו רק הצעד הראשון שלו במסע "לעבר ירושלים", וכי בכוונתו להילחם בישראל ח"ו.

כעת, עמד העולם המערבי בפני הדילמה – האם להכיל את צעדיו של הרודן האכזרי מבגדאד, שטבח באזרחיו, כבש מדינה שלימה ביומיים, ואיים על מדינות נוספות, או שמא לצאת להתמודדות עם צבאו הענק⁷, שהיה מצויד בנשק כימי וביולוגי, מאות טילי סקאד, מעל מיליון וחצי חיילים, כ- 6000 טנקים, ואלפי תותחים ומטולי רקטות?

החשש במדינות רבות היה גדול. הן מצבא עיראק והן מהידרדרות אזורית או אף עולמית (בשל העובדה שעיראק הייתה נהנתה מתמיכתה של ברית המועצות).

עובדה מדהימה היא, שעם פרוץ האירועים, והיוודע איומיו של סדאם על ישראל, ניגש אחד החסידים אל הרבי מלך המשיח, ותיאר לו את המתרחש ואת החשש מאיומי סדאם. בתגובה על הדברים, הרבי החווה בידו הקדושה תנועה שביטאה את ביטול החשש, והוסיף בתוקף: "השר שלו בשמים כבר נפל!"

דהיינו, ש"השר הרוחני" – כידוע שיש לאומות הגדולות בעולם 70 שרים רוחניים (מלאכים) שאחראים על העברת השפע לאותן אומות – של עיראק כבר נפל! ולכן אין מה לחשוש ממנו!

על פי תורת החסידות אין לאף אחד מאותם "שרים" שום כח עצמאי, וכולם הם רק "שלוחים" להעברת השפע האלוקי אותו הם מקבלים מה' יתברך [ראה ספר התניא עמ' 278], ולכן, אין להם למעשה שום שליטה עצמאית על המתרחש בעולם, וברצות ה' יתברך, הרי הוא מוריד אותם (או מעלה אותם).

באותו זמן, כך גילה לנו הרבי, הופל אותו שר רוחני של עיראק, ובמילא גם כוחה של עיראק נפל איתו ביחד. ואכן, במלחמת המפרץ קרס הצבא העיראקי האדיר במהירות, ובניגוד לכל התחזיות, שצפו קרבות קשים לאורך חודשים ארוכים, ואבדות כבדות לבעלות הברית, הצבא העיראקי התפורר, וגם יחידות העלית של משמר הרפובליקה לא מימשו את התקוות שתלה בהן סדאם.

בתגובה לחשש שהועלה לפני המלחמה מתקיפה כימית על אזרחי ישראל, הבטיח הרבי מלך המשיח שדבר כזה לא יקרה משום ש"ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם", וכמובא בספר דברים פרשת עקב: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה תמיד מרשית השנה ועד אחרית שנה", ואכן, כדבריו הקדושים כן היה, ועם ישראל ניצל מהאיום הכימי-ביולוגי, בנסי וחסדי ה', וגם מספר הנפגעים מטילי הסקאד היה נמוך ביותר, ורבים ניצלו בנסי-נסים.

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"!