טור אישי: עורך "לאו כפשוטו" על מאות השעות לצד ר' זושא

למי אכפת?!

במסגרת עבודתי בוועדת החינוך החב"די, בעידודם ובדחיפתם הנמרצת של ר' מענדי בליניצקי ור' ראובן קופצ'יק, זכיתי לשבת עם ר' זושא עשרות שעות במהלך השבע השנים האחרונות, הוא סיפר ואני הקשבתי, שאלתי, ניסיתי להבין ולא תמיד הצלחתי, אבל בסופו של דבר הדברים נכתבו ופורסמו בטור שבועי במגזין "דרך המלך" והפכו לטור אהוב מאוד לרבים מתלמידי ר' זושא (וגם כאלו שאינם) – שלא תמיד הבינו מה הוא רוצה, והטור נתן להם להתחבר לטעם ולרוח של ר' זושא.

הטור הזה היה יקר לליבו של ר' זושא, שמידי חודש גזר את העמוד, שמר אותו בקלסר מיוחד, אותו הראה לאשתו וילדיו בשמחה רבה.

לפני כשנה וחצי הצטרף לעבודת העריכה הת' מ"מ קדם, שעשה עבודה נפלאה, לקח את כלל החומר שהצטבר ויצק אותו לספר ערוך ומסודר – "לאו כפשוטו".

הספר הזה שימח והוסיף חיים לר' זושא, שרצה מאוד שהדברים שלו יישארו ויביאו אותו – כמו שהוא – לבתי אנ"ש.

*

קשה מאוד לכתוב את מה ששמעתי וספגתי בשנים אלו, בלי לראות את הבעות הפנים שלו, בלי לשמוע את הצחוק המתגלגל שלו לצד ההתייפחות שלו בבכי ובלי להרגיש את החיות וה"קאך" שלו שהיו בו עד הרגע האחרון. אבל אנסה בכל זאת לנגוע מעט בשורות הבאות בדמותו הייחודית של ר' זושא.

לחיות ולחוות

ר' זושא היה מתרגש בכל פעם שהזכירו חסיד מאותם אלו שהוא חי אותם כל כולו, הוא יכול היה לספר עשרות ומאות פעמים על ר' יהושע אייזיק בארוך, על ר' ברוך פוילישער (פרידמן), על חאצ'ע ועוד – ותמיד להתרגש ולבכות עליהם, שוב ושוב.

לצד זה, הוא חי גם את אותם בחורים "הפוילישער" שהיו בימי המלחמה בשנחאי, ולאחר מכן הגיעו לניו-יורק באותה תקופה שהוא הגיע, הוא התבטא "שנים הוא לא הבנתי למה בחורים מבוגרים הדביקו אותי אליהם, עד שתפסתי, אני הייתי האח הקטן שלהם שנשאר בפולין, כשחשבתי על כך – זה נתן לי להסתכל על הכל אחרת, הכל מקבל מימד אחר".

כשסיפרו לו על מישהו שנפטר בקיצור ימים ושנים, הוא היה מזדעק כל כולו: "למה?!" ובאותה מידה לשמוח כל כולו על ילד שנולד להורים שהמתינו כל כך הרבה שנים, אני זוכר שסיפרתי לו על לידת אחד הילדים שלי, הוא עצר אותי: "לא מעניין אותי מה נולד לך בן או בת, בריא ושלם? – זה הכל!".

הרבה פעמים חזר על כך שאצל ההורים שלו הוא לא שמע את המילים "התקשרות", "שליחות", "מסירות נפש", פשוט חיו את זה, לא היו צריכים לדבר על זה. הרבה פעמים שמתי לב שגם כשהיה צריך בתוך משפט לומר את המילים הנ"ל, היה לו קשה לבטא אותם..

הוא זכר את הסיפורים, את הדברים שדיבר עליהם ואת הדמויות שסיפר עליהם. כי הוא לא סיפר אותם, הוא פשוט חי אותם, זה נגע לו.

בשביל זה צריך אותי

זושא לא חסך במילים ובתיאורים, לא עיגל פינות ולא חיפש לייפות, הוא סיפר את הדברים שוב ושוב, כפי שהם בדיוק, לא פעם הוא אמר – בשביל זה צריך אותי, כדי לומר את הדברים כפי שהם, גם אם "ידידי בית הרב" חושבים שצריך לצנזר או לייפות אותם.

כך היה עם הסיפורים על ר' לוי'ק ומה שהוא עבר ("אני חושב שאם הייתי שם, גם אני הייתי זורק עליו מגבות"), כך גם על הרבנית נחמה דינה ("היתה כזו רבנית?" "מותר לקרוא לבת בשם הזה?") וביתה חנה גורארי' ("היתה מישהי כזו?", "מי גרם שהרבי יפתח את הדלת בתשל"ח?").

אחד התלמידים ניגש אליו פעם ושאל הרי כל השיעורים והסיפורים שאתה מספר קיימים כבר באינטרנט, ואפשר להגיע אליהם בקלות. ור' זושא הגיב לו על כך: נכון, הכל נמצא שם, אבל חסרים שם שני דברים: את הסיפורים שמצנזרים ומייפים, ואת הרגש. את זה אני מספר, את זה אי אפשר למצוא בשום מקום ובשביל זה אני כאן!

לא בושה לומר: לא יודע!

"הרי לא יודעים את הכל, ומי שחושב שהוא יודע את הכל – הוא הכי המסוכן. לא חייבים לדעת הכל, אם לא יודעים את הכל – זה לא חסרון".

אחד הדברים הראשונים שזכורים לי על ר' זושא, עוד לפני שפגשתי אותו, זה שהוא אומר תמיד "לא יודע". ואינספור פעמים הוא חזר ואמר "החב"דניקים יודעים הכל, ואני אומר תלמדו להגיד: לא יודע".

בהתוועדות שקיים בקיבוץ רבדים בג' תמוז אשתקד, שאל אותו אחד הנוכחים, אז מה בדיוק קרה בג' תמוז? איך מסבירים את זה שהכל ממשיך? וזושא, כמו זושא: אתה רוצה תשובה ממני? לא תקבל!

"אנשים לא רוצים לחשוב. הרבה יותר נוח לא לחשוב, הכי קל לא לחשוב, כי מה אם לא תהיה לי תשובה? ומגיע זושא פוזנר, ואת כל מה שלא רוצים לחשוב – הוא שם על השולחן. כי שאלות זה לא דבר מפחיד, צריך לחיות איתן גם אם אין להן תשובה!"

כשניגשו אליו אחרי ג' תמוז, שאלו אותו מה בדיוק קורה עכשיו? וזושא, כמו זושא, ענה להם: אם ג' תמוז זה כמו י' שבט – יש לנו הרבה ניסיון במשפחה בתחום הזה, כי אני הייתי בי' שבט, אבא שלי היה בב' ניסן וכו'. אבל צריך שיהיה רבי בגוף גשמי ויש רבי בגוף גשמי! אם אנחנו מסתפקים ברבי רוחני – אז מה ההבדל בינינו לברסלב?

כששאלו אותו – אבל איך זה מסתדר עם מה שראינו, התשובה שלו היתה, אני לא חב"דניק, אני לא יודע. חב"דניק צריך לדעת כל דבר, אני לא! זו לא בושה לומר: לא יודע.

תעשו – אני אַגַבֶּה

לא פעם התייעצתי איתו על דברים מסוימים, וכך גם שמעתי מאחרים, תשובות פרקטיות לשאלות, עם הרבה הבנה וניסיון.

האמירה שלו למנהלי מוסדות וארגונים, לעבוד עם תקציב מסודר, ובלי להיכנס לחובות. כמו גם בדרך הנכונה לניהול עובדים, הוא סיפר על העובדים שהיו תחתיו בעת שניהל את מחלקת החינוך במועצה האזורית שהוא גיבה אותם – העיקר שיעשו מה שצריך.

כמה פעמים יצא לי לשוחח איתו בנוגע לפעולות של מכון הלכה חב"ד ועוד, באותם רגעים העיניים שלו היו בורקות: תעשו! תעשו! אם יבואו אליכם בתלונות – תשלחו אותם אלי. אני אַגַבֶּה אתכם בכל מה שאתם עושים, מה שאתם עושים – אחרים היו צריכים לעשות מזמן, והשאלה שלי למה צריכים לבוא שני צעירים ולעשות את זה?

אגב כך אמר לי כמה פעמים, בסיפורים וגם באופן ישיר, שרבנים צריכים לפסוק ע"פ שו"ע, וסיפר לי: פעם הלכתי לרבנים, וביקשו ממני שאחתום להם שאציית לדבריהם, אמרתי להם שאני מוכן לעשות זאת ובתנאי שיחתמו לי שהם יפסקו רק על פי השו"ע – הם לא חתמו לי.

הנני

בכל פעם שהייתי מתקשר לר' זושא לשאול אותו האם מוכן להתוועד במקום כלשהו, אם לא היה תפוס באותה עת, היה מוכן לצאת לדרך, אם זה לצפת או ליצהר, אם זה לנחלה או לבית שמש "איפה שמזמינים אותי – אני מגיע".

פעם ביקשתי ממנו לדבר בכינוס השלוחים והוא נענה לבקשתי, והיו כמה שלא מצא חן בעיניהם שהוא הולך לכינוס הזה לדבר, והם גם הסבירו לו היטב למה הוא לא צריך ללכת לשם.

ר' זושא ידע היטב לאן הוא הולך, ואמר לי: אני הולך להיכן שמזמינים אותי גם אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, אני אומר את מה שיש לי לומר גם אם זה לא נוח למישהו.

לא תשנא את אחיך בלבבך

לפני כשנתיים, עמדתי לידו ב-770 במהלך כינוס השלוחים, זה היה מחזה מדהים, לראות אותו עומד במשך שעות במרכז 770, כאשר בזה אחר זה עוברים בחורים, שלוחים, אנ"ש ועוד – כשרבים וטובים נעצרים לידו, לכל אחד הוא זורק מילה, משפט או מעבר לזה, פשוט כולם מתוועדים איתו והוא מוצא שפה עם כל אחד.

היכולת שלו לדבר עם כל אחד ללא הבדל מה דעותיו, גילו או ידיעותיו, למצוא איתו שפה, בגובה העיניים, ולומר באופן הכי דוגרי את מה שהוא חושב עליו, אבל הוא עשה זאת מכל הלב ולכן הוא הצליח לדבר עם כל אחד.

בהזדמנות הוא פירש את הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" – "אל תשנא את אחיך "בלבבך" – בגלל שאין לו את הלב שלך. כי הוא לא מרגיש כמוך, אז מה אם הוא לא מרגיש כמוך? יש לו את הרגשות שלו, את הבעיות שלו, ואת המחשבות שלו".

עצם לא משתנה

ר' זושא היה חזק בדעתו ולא התפעל מכל מיני דברים שעברו לידו, אני זוכר שסיפרתי לו פעם סיפור ששמעתי בהתוועדות, הוא הקשיב בסבלנות עד הסוף, וכשסיימתי אמר: סיפור יפה. הבנתי שיש כאן עוקץ כלשהו, שאלתי אותו למה יפה? והוא אמר, זה סיפור יפה – אבל לא בטוח שהיה..

אני זוכר שפעם הוא סיפר: בשנת תשס"ה הייתי בברינוא, התוועדתי שם והיו שם כמה שצחקו ממני בגלל הדעות שלי. ואז נכנס שם אברך מבוגר שהיה כבר אחרי קצת משקה, והוא ראה את זה ואמר: לפני עשרים וחמש שנה היינו ב-770 ובחורים צחקו מזושא וזושא אמר להם אנחנו עוד נפגש בעוד עשר שנים, אני יודע איפה הם נמצאים ואיפה הוא נמצא.

וזושא סיים: אני מקווה מאוד שלא אשתנה.

הקיבוצניקים

ביקשתי מר' זושא כמה פעמים לבוא להתוועד בשיעור שאני מקיים בקיבוץ רבדים, הוא הגיע, דיבר את אותם דברים שמדבר תמיד, אבל הדיבור שלו נגע עמוק בלב שלהם.

בפעם הראשונה שהוא פגש אותם, הוא אמר להם שהוא בכלל היה צריך להיות קיבוצניק, בהתאם ליחידות שבה הוא כתב לרבי מה הוא לא רוצה להיות, והרבי שאל אותו, אתה כותב לי מה אתה לא רוצה להיות, ומה אתה כן רוצה להיות? והוא אמר לרבי שהוא רוצה להיות לולן, לגדל אפרוחים…

שלושה דברים שהותירו את חותמם בעקבות התוועדויות אלו:

הראשון – ר' זושא מתיישב בהתוועדות, עוד לפני שמספיקים לומר משהו, הוא שואל אותם: אתם מאמינים באלוקים? לאט לאט כולם משיבים 'כן', ואז הוא יורה: אני לא מאמין! שיש אלוקים – אני לא צריך להאמין, כי אם אני נמצא – סימן שיש אלוקים. מה האמונה? שלמרות שאני חושב שאני משהו – אני כלום. זה אמונה.

בשיעור שהתקיים בשבוע שאחרי שניים מהמשתתפים סיפרו שכל השבוע הראש שלהם היה טרוד במחשבות על ההתוועדות ועל האמרה הזו של לא להאמין באלוקים – אלא לדעת.

השני – בשיעור שהתקיים בקיבוץ במהלך ימי השבעה, אחד הנוכחים סיפר, שהדוגמה שר' זושא סיפר על המוטיבציה והרצון שצריך להיות אצל כל אחד, הוא החליט החלטה עמוקה בנפש עם הרבה "מוטיבציה", שייגש לבוס שלו, ולא יוותר על תפילת מנחה בזמנה בכל מחיר.

השלישי – לקראת ההתוועדות האחרונה בקיבוץ, בג' תמוז האחרון, הזמנתי יהודי יקר שגר במושב בו אני בשליחות, אמרתי לו שכדאי לו לבוא ולראות דמות של חסיד.

הוא נענה להזמנתי והגיע להתוועדות שארכה כשעה ורבע, לאחר ההתוועדות הוא אמר לי שזה נגע בו עמוק מאוד, כשראיתי כך, הבאתי לו את הספר "לאו כפשוטו", לאחר כמה ימים הוא שלח לי הודעה: אני לא יכול להפסיק לקרוא את הספר, כבר כמה ימים שאני קורא את הספר, ואני פשוט מרגיש שזה ספר חובה לכל חב"דניק, ההתבטלות לרבי, היא פשוט משהו בלתי נתפס.

כשהוא שמע על הפטירה הוא כתב לי "אוי אוי אוי. כמה עצוב. איזו אבידה לנו. מקווה בשבילו שיגיע למקום של צדיקים אמיתיים כמו שהיה כאן בינינו". הוא בירר היכן בדיוק ההלוויה והקבורה, ועשה מאמץ והשתתף בה למרות הזמן הקצר לפני כניסת השבת.

הכרת הטוב

הכרת הטוב משהו שהיה בדם שלו, לדעת לומר תודה, אני זוכר אותו שואל אותי מה זה י"ג אייר? ומה זה כ' מנחם-אב? ומה זה ו' תשרי? – כל אלו תאריכים שהרבי עשה אותם לתאריכים. למה? כדי ללמד אותנו להיות מענטש, לדעת לכבד את המשפחה, לדעת להכיר טוב.

בהזדמנויות רבות שהייתי לצידו, בהתוועדות או סתם כך בביקור בבית, הוא אמר: הלוואי שתהיה לך בת כמו הבת שלי כמה שהיא "סובלת" אותי, אבל מיד הוא הוסיף, שתהיה לך בת כזו, אבל שלא תזדקק לה.

*

בפעם האחרונה שפגשתי אותו, היה זה בבית הרפואה, כשבועיים וחצי לפני פטירתו, ר' זושא דיבר בקושי רב, אבל אמר בלהט גדול (דברים שלא הייתי רגיל לשמוע ממנו): צריך לעשות משהו גדול! כעת צריך לעשות מבצע משיח גדול.

*

תודה לך ר' זושא על הזמן שישבת איתי, על האכפתיות שקרנה ממך, ועל המחשבות שגרמת לי לחשוב ובעיקר על השאלות הפתוחות והמהדהדות, תודה.

זלמן ברנשטיין