הרב חיים ועקנין, בית משיח
זה יכול להיות אותו סיפור, אותה אימרה, אבל רק בפעם השניה, השלישית, אפילו העשירית, 'האסימון נופל'. זה נופל כל כך טוב עד שהמושג 'נפל האסימון' מקבל חיות מחודשת. אבל לפעמים נופלים לך המון אסימונים. כמו שקרה לי בתחנת הרכבת, כשקיבלתי משכורת מהכולל והעזתי להכניס שטר של מאתיים שקלים למכונת הכרטיסים… אף אחד לא הכין אותי למבול המטבעות שקפצו עלי מהמכונה…
וזה בדיוק מה שקרה לי עם יוסי.
יוסי הוא מתנדב במד"א. לא אחת הציל חיים ממש. כשפגשתי אותו לא מזמן, סיפר לי סיפורים על הצלת חיים בהם היה שותף. נשאבתי לעבודת הקודש שלו ולכל סיפור. הוא שיתף אותי גם בקושי שבעבודה מסוג זה, שעות עבודה ומאמצים, ואמרתי לו שבוודאי הכל מתגמד כאשר אותו אדם שהצלת את חייו קם לאחר שטיפלת בו, לוחץ לך את היד ומודה לך בחום.
'מה?' הוא פתח זוג עיניים גדולות. 'מקסימום הוא מנציח את עצמו עם מנהל המחלקה בסלפי אחרי שהוא חוזר לעצמו ומחלים בבית הרפואה. אנחנו לא בדיוק אלו שזוכים לפידבק… אמנם נכון אם לא היינו ברגע הנכון לתת חמצן ולבצע החייאה לא היה לחבר'ה מתל השומר או בילינסון עם מי להתעסק בכלל. אבל את המחמאות ואת זרי הפרחים מקבלים האנשים צוות המחלקה שם'.
ואז נפלו לי הרבה אסימונים.
בעצם, כל העסק הזה של הצלת חיים זה לא רק ריגוש קצר. לפעמים זה יכול להיות חצי שעה של מאמצי החייאה שאתה כמעט ולא רואה תזוזה ושום ניע בפנים של החולה, אבל רק לאחר זמן אתה שומע שאותו אדם עבר ניתוחים ושיקום ארוך ואז מסתבר למפרע שבלי הפעולות הללו לא היה סיכוי לתהליך הזה שיקרה.
ואז חשבתי על המחנכים.
תמיד אצל בחורים מבוגרים תשמעו על אותו משפיע חסידי דגול שעיצב אותם. אבל אסור לשכוח את העבודה הראשונית של הצלת חיי הילדים כבר מהגן ומכיתה א'… זו עבודת הקודש של המחנכים.
בלי סיפורי התורה של המחנך מכיתה א', לא היה למי להחדיר רגש התקשרות וביטול לבחור מ'קבוצה'; ובלי ההשקעה של המחנך המסור מכיתה ג'-ד' – אותו בחור בישיבה גדולה כבר היה ליד הברזלים ולא היה את מי ועם מי להתוועד.
טוב, לא נחנך את העולם. וכמו שיוסי ממד"א נדחק לשוליים לטובת אותם פרופסורים מבית הרפואה, טבעי הדבר שהוקרת התודה על החינוך החסידי ובעיקר למשפיעים המגיעים בשלב מאוחר יותר של החיים.
אבל חברים, חשוב לזכור ולהוקיר תודה למחנכים ובפרט לאלה שמתעסקים עם הגיל הרך, שממלאים את לבות הילדים שלנו ברגש וחום חסידי ובזכותם לאחר מכן יש עם מי לדבר. אותם אלו שהנשימו ללא הפסקה את התלמידים בחיות מיוחדת שמא הלב חלילה יפסיק לעבוד ואז לא יהיה עם מי להתעסק בישיבה או ב'קבוצה'…
רציתי לומר בשמי ובשם כל הקוראים תודה לכל המחנכים: תודה על כל בוקר שאתם קמים ומעניקים ונותנים את כל כולכם למען הילדים שלנו, גם אם לא נראה ברגע הראשון שהילדים מפנימים וגם אם נראה שההורים לא כל כך מעריכים, הרי בסופו של יום כולנו יודעים שזה שיש לנו ילדים חסידיים שאפשר להעלות אותם לישיבה ולקדם אותם שיהיו חיילים של הרבי – הכל בזכות הזריעה שלכם. אז בבקשה אל תפסיקו להנשים.
אוהבים אתכם, תודה רבה.
חשבתי לכתוב בשבוע הבא על רשמים מוועידת המחנכים שנמצאת כעת בעיצומה. אבל יש משהו טרי מעכשיו שאני מרגיש שאני חייב לשתף אתכם בו.
ישב לידי הרב לוי רוזנברג, המנהל הרוחני של ישיבת תו"ת בני ברק, וסיפר לי שכל תלמיד שמגיע לשיעור א' בישיבה זוכה לביקור בית (!) ממנו ועוד אחד מצוות הישיבה, ושם הוא מקבל הסבר מפורט על תקנון הישיבה, לוח מפורט של כל החופשות ושבתות הישיבה. כמו כן התלמיד נשאל באיזה הקבצה הוא רוצה להיות בשנה הבאה.
בנוסף סיפר לי ר' לוי על יוזמה שהם עושים כמה שנים – יומיים לפני תחילת השנה מגיעים כל הורי תלמידי שיעור א' עם הבנים, מצטלמים על קיר הישיבה ואז יש מפגש לילדים ומפגש להורים ולאחר מכן האבות והאמהות אוכלים ארוחת צהריים יחד עם הילדים. האבות יושבים ללמוד עם הבנים ו אחר כך ההורים הולכים. רק לאחר יומיים מגיעים תלמידי שיעור ב' וג'.
את כל זה הוא מספר לי כמשיח לפי תומו במהלך ארוחת הערב בוועידה. אבל לי זה פשוט המיס את הלב. לפני שאכנס לרווחים הרוחניים והחינוכיים שעושות פעולות אלו – קודם כל החלטתי שאני חייב לשתף אתכם ביוזמה מרגשת זו.
ואתם יודעים מה, לא הייתי מתנגד לחזור אחורה ולהיות בחור המגיע ללמוד בישיבה הזו… והעיקר העיקר שאם אפילו פעולה אחת מבין שלל המעשים האלו תחליט לאמץ עוד ישיבה קטנה בארץ והיה זה שכרנו.
אוהבים אתכם מחנכים! אתם הדגל שלנו!
אני נאלץ לסיים כי אנחנו נכנסים ל'סדר ניגונים' אבל עוד נתוועד על זה…
לתגובות h0543031226@gmail.com