ההתוועדות שלי עם הרב משה הלל • אחרון חביב

אפשר לחלק את החיים לסוגי ההתוועדויות. יש את השלב בחיים שבו אתה חלק ממגדל אדם, עומד עם אצבעות רגליך על קצה משענת הספסל, נתמך בידיך על כתפי שני בחורים שזכו להידחס בשורה שלפניך, מנסה לשרבב פלג גוף עליון בין שני בחורים מזיעים כדי לנסות ליירט איזה ציטוט, או גילוי מפיו של המשפיע הלוחש לשפמו או במקרה הטוב ליושב לצידו. אתה יכול אתה יכול להישאר שעות בתנוחה הזו, כל עוד הכתפיים של אלו שאתה נשען עליהם עומדים בעומס, ואם הצלחת לקלוט איזה סיפור שלא הכרת, או בדיחה עם מוסר השכל טוב. כזה שתוכל לחזור עליו, לקחת אותו איתך לחיים. אין מאושר ממך.

באותם רגעים אתה לא חושב על פארבייסען, ובטח לא על ארוחה, אם התגלגלה לידך כוסית משקה אתה אומר תודה, העיקר שאתה מצליח לנשום, לראות וקצת לשמוע.

אחר כך, אתה נהיה אברך צעיר, ואז מתחילים להזמין אותך להתוועדויות של אברכים. בדרך כלל זה יהיה בבית של אחד החבר'ה, או בבית הכנסת, ואם יש מניין לצעירים, אז בכלל אתה מסודר. אוכל בשפע, הכל מאורגן בחד פעמי בצבעים תואמים שהאשת-חבר בחרה בהתרגשות, המשקה שווה לפחות 50$ בקבוק, ואם יש תקציב, אז יש מצב אפילו לעל-האש.

הבעיה, שזיכרון ההתוועדויות ההן, לא מרפות כל כך מהר, אז כטוב ליבך בוויסקי, אחרי שניגבת שתי צלחות חומוס עם גרגירים וחיסלת חזה עוף, שתי קבב ונקניקיה, אתה עושה מחאה. אתה קם וצועק ש'זו לא התוועדות'. ואם מישהו מהמסובים מאריך באיזה שיחה, קצת מעבר ליכולת הריכוז שלך, אתה יודע כבר יודע לצעוק עליו שהוא אומר דרשות ולא אומר מספיק לחיים. והנה, כל העיניים מופנות אליך, אתה נהיה משפיע לרגע. ואז אתה נזכר, וחוזר איזה ווארט ששמעת מאחד מזקני המשפיעים, ואתה לא מבין למה החבר'ה לא מתלהבים כמו שאתה התלהבת כששמעת את זה מהמשפיע…

אחר כך, אתה כבר מתרגל, אתה כבר לא עושה מחאה אפילו, אתה משתדל להגיע מידי פעם להתוועדות הקהילתית, סביבך יושבים כמה בעלי בתים חסידיים, עייפים מטרדות היום והפרנסה, מנסים לשאוף קצת מההתוועדות, ולהכניס לריאות ואולי להתרומם לשעה קלה מהארציות ומבעיות היום יום – עד שהטלפון מצלצל וכבר צריך לחזור הבייתה כי מאוחר או שאתה פשוט מת מעייפות.

דור דור ודורשיו, דור דור והתוועדויותיו.

ואז, נקלעתי להתוועדות של הרב משה הלל. זה קרה בשבת האחרונה במלון גרנדיה אחרי סעודת ליל שבת, במסגרת שבת שכולה משיח לגברים. בהתחלה לא הבנתי מי זה התימני הקטן שצועק כמו אמנון יצחק, גם לא הצלחתי להבין מה בדיוק הוא רוצה להגיד ומה יש לנו נגד או בעד דורון אורן.

בעוד אני עומד מן הצד ומנסה לתהות מה הוא אומר, מאיפה הוא בא ולאן הוא חותר, הוא קלט אותי. זה התחיל עם חבבו, עבר לחביבי, בסוף הוא הצליח להגות את השם חביב כמו שצריך.

עכשיו, יש כאלו שרגילים שיורדים עליהם בהתוועדות. עוד בישיבה, תהיתי האם זו מערכת היחסים הצמודה שהם מנהלים עם המשפיעים מאחורי השידור, או שיש להם פרצוף כזה שתובע התייחסות ומשגע את המשפיעים בהתוועדויות. כך או כך, אני מעולם לא הייתי מאלו. גם כשנדחקתי ותפסתי מקום בולט באמצע, לא זכיתי להיות מושא לירידה פומבית של משפיע בהתוועדות.

לכן, התגובה הראשונה של מערכת ההישרדות שלי, הייתה 'תברח'. ניסיתי לא להגיב להתגרויות שלו כדי שלא לעודד אותו, וברגע של חוסר תשומת לב חמקתי להתוועדויות האחרות. וברוך ה' היו הרבה כאלו. עשיתי סיבוב ועוד סיבוב, אבל משהו בפנים משך אותי שוב ושוב להתוועדות ההיא של הרב הלל.

ניסיתי להתקרב מאחור שלא יבחין בי. היה בה משהו אמיתי מאוד. אפילו רוחני, ואם לא היינו חב"דניקים המהדרים שלא להתלהב מרבנים, הייתי אומר אולי אפילו משהו שמיימי.

הוא היה נשמע כל כך מבולבל ולא מובן, ויחד עם זאת כה מדויק. כמו אמן המשרבט על הקנבס משיחות מברשת גסות ולא קשורות, ולפתע, מתוך השירבוטים מתחיל להיווצר דיוקן. הוא דיבר וצעק בליל של שברי מילים ומשפטים קטועים, אבל ככל שהקשבתי, החל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה.

השעה הלכה והתאחרה, ההתוועדויות מסביב הלכו ונמוגו אל תוך אפלת הליל. ורק הרב משה הלל נותר שם אחרי הרבה לחיים, שופע, תובע, מברך, והפוך, מרביץ, מחבק ומנשק.

ואז החלטתי להיפתח. לא שאמרתי משהו, זו הייתה החלטה שקיבלתי ביני לבין עצמי. לפתוח את הלב ולתת לכל מה שזורם כאן להיכנס פנימה. אני לא יכול לספר את כל מה שעבר באותה התוועדות. מי שהיה היה, מי שלא, הפסיד. אני רק יכול לומר שזה היה מאוד מדויק. והרב הלל, אם יוצר לך לקרוא את הטור הזה, אז תדע לך שמאז, אני מקפיד לומר כל בוקר פרק מ"א לפני הנחת תפילין.

לתגובות: shneorc@gmail.com