על החב"דניק וידידו ה'גמניק'

הרב חיים ועקנין, בית משיח

הם לכאורה שני חברים טובים. האחד – מקפיד לשלב תורה עם מלאכה, לימוד עם נתינה, עמידה בתוקף עם חיוך; והשני – בדיוק כך, אבל גם. בעיקר מקפיד להיות 'גמניק'. הכירו נא את ה'גמניק'. שניהם מתעסקים עם הכל בשלמות ומנסים לשלב הכל מהכל, אבל ההבדל הוא שאחד מהם הוא חב"דניק והשני 'גמניק'.

אצל החב"דניק קודם כל מתחיל ענין החכמה שזה הביטול. מתבטלים לרבי, מתבטלים לחסידות, מתבטלים לעניין. לאחר שמבטלים את ה'אגו' שלנו אז הענין מורה לנו לעשות גם זה… וגם את זה…

אבל אצל ה'גמניק' אין ביטול. להיפך, רצוי להיות הכל. ולכן רוצים להשתלב, להיות גם וגם. משהו בלי זהות מוגדרת. בכלל, יש היום תנועה בעולם של  המון 'גם'. גם הצטיינות וגם ערכים. גם טיפוח האישיות וגם נתינה. ובעצם זה מוביל לחוסר זהות מוגדרת ורצון להשתלב בכל אופנה חדשה. מצד אחד לאכול את כל העוגה ומצד שני להשאיר אותה שלמה. לרצות ולמצוא חן בעיני כולם, בלי באמת לקחת אחריות על משהו.

ויש לי משהו פחות נחמד לספר לכם… ה'גמניק' בסוף קורס. כשהוא מגלה שהוא ניסה לרצות את כולם אבל איכשהו אף אחד לא מרוצה ממנו.

אבל החב"דניק, אחרי שעושה את מה שהוא יכול כדי לשלב את כל מה שהרבי אומר, הוא נכנס קצת לחוסר אונים, מחייך חיוך קטן ואומר 'עד עכשיו הכל התנהל לפי התוכנית שלי, ועכשיו הגיע הזמן לתוכנית האלוקית'. כי מכיון שאצלו הכל התחיל מביטול, המצבים האלה לא רק שלא מבלבלים ומעייפים אותו אלא רק מחזקים בו את האמונה שהוא שליח של… כי הוא לא 'גמניק' הוא חב"דניק.

לפני שבועיים דיברנו על ענין החינוך למידות טובות והשקעה. כשמחנכים באמת למידות טובות, הילד רואה את זה. אבל כשמנסים להיות 'גם', זאת אומרת שהעיקר בבית הוא להיות מושלם בכל דבר, ואם צריך להיות מושלמים גם במידות טובות – טוב, אז נכניס גם את זה לסל…

באופן כזה, לאורך זמן אנחנו מפסידים שני דברים: א. לא התחלנו מבפנים, מנקודת הביטול. במקום לפתוח את החבית לנקות אותה ולשטוף אותה מבפנים, החלטנו לצבוע אותה בצבעים יפים מבחוץ בלי לתקן אותה מבפנים. ב. הילדים שלנו 'ילדי הגמניקים' שלא זכו לכשרונות מיוחדים ירגישו במוקדם או במאוחר שזו לא הנקודה… אלא הם 'גם'. גם משלבים, גם מעונינים לרצות אותם, כי פשוט ככה כתוב 'לא המדרש עיקר אלא המעשה'… ועוד הרבה פסוקים יפים.

מה שכואב שאת כל הבלגן הזה, את כל הריצה כדי לרצות אתת אותם ילדים יכולה לפתור כוסית 'לחיים' אחת עם הרבה עבודה עצמית. פשוט להחליט להפסיק להתנהג כמו שהעולם מתנהג. לנהל בית שטחי שרוצה לרצות את כולם גם, אלא להיפך, פשוט להתבטל ולהבין שקודם כל מתבטלים לנקודה, והנקודה היא לעשות מה שצריך, מה שהרבי אומר, מה שחסידות דורשת. ושם, שם יש מקום לכ-ו-ל-ם.

זה לא משנה מי אתה, רמת האיי-קיו שלך, הנתונים החיצוניים, הייחוס. רק דבר אחד צריך, להתבטל לנקודה.

אני רוצה להביא דוגמא לחב"דניק בשדה החינוך. אני זוכר שכשסיימתי ישיבה קטנה והלכתי להיבחן בישיבה גדולה בצפת הייתי הכי פחות מודאג. לא כי המבחן לא היה קשה, אלא כי כולם ידעו שאצל הרב ווילשאנסקי העיקר זה לא הפלפול, רמת הידע. איך אמר לי אחד הצפתים? אל תדאג! אתה אומר חת"ת רמב"ם? אתה רוצה להיות בחור חסידי? אתה תהיה פה שנה הבאה.

ישנן הרבה ישיבות גדולות בחב"ד שמתוועדים שם עד השעות הקטנות של הלילה על הנקודה הזאת של אהבת ישראל, מדברים על זה לומדים על זה, הכל. אבל עדיין כשיושב בחור שהתקבל לישיבה בקלות בגלל הכשרונות הטובים, ולידו בחור שאבא שלו היה צריך להתחנן, ולא כי אין לו יראת שמים אלא כי הכשרונות לא משהו – אז זה אחרת.

וזה מה שמייחד את הישיבה בצפת. נכון, עוד לא דיברנו על הרב עופר, ועל הרב אייזיק ועוד על הרבה דברים טובים בדרך… אבל עיקר הנקודה היא ההחלטה בתחילת הדרך של הרב ווילשאנסקי שלישיבה שלו כל מי שיש לו רצון טוב ומידות טובות – הוא י-כ-נ-ס. נקודה.

אם הוא היה רוצה להכניס בעיקר את המוחות הטובים ולוותר על השאר, הוא היה יכול. אבל לא. זו היתה החלטה חדה וברורה שהגיעה באמת ואני חושב שאלפי צפתים שהתחנכו לאהבת ישראל אמיתית ושבזכותם ידעתי שגם אם אין לי מגבת במקווה ב-770 אף אחד לא ישאיר אותי רטוב… ועוד כמה דברים טובים שמייחדים אותם, כל האהבת ישראל והחמימות הזאת התאפשרה הרבה ובעיקר בגלל איש אחד שהחליט לפני עשרים-שלושים שנה שלישיבה שלו כל מי… טוב, כבר אמרנו, יכנס.

לפעמים כשאני רואה הרבה דברים חדשים שמתחילים בשדה החינוך החב"די אני עומד מהצד בלב רותח ורואה שהכל יפה, הכל נכון, הכל נוצץ. אבל יש פה הרבה גמניקים. נפתחים אצלנו הרבה מוסדות יפים, כשרוניים, שהם גם זה וגם זה וגם זה… אבל אני מחכה לראות איפה ראשי הישיבות, הר"מים, שמחליטים, כמו הרב ווילשאנסקי, שהישיבה שלהם היא לא ישיבה של גם אלא כל מי …כבר אמרנו, יכנס.

נכון, שבהתחלה זה לא כל כך השתלם, והיתה תקופה שכל המבריקים הלכו מימין ומשמאל. אבל היום, עשרות שנים לאחור כולם מבינים שהוא פעל ענין גדול ואין צורך להאריך.

וזה סתם עוד עצה טובה להורים, למחנכים ולאלה שפועלים את הפרויקטים בשדה החינוך. להפסיק להתפעל מעודף האמביציה שמסתובבת ברחוב. להפוך את הכוסית על פיה ולהתחיל מהמקום הכי חשוב, מהביטול, מהנקודה. להתחיל מהעבודה. זה אולי קצת פחות נוצץ אבל זה שווה.

כשמסתכלים לאחור על האנשים והפרויקטים ששינו את פני ליובאוויטש, אתם יודעים מה, גם את פני העולם, זה ממש לא הגמניקים. זה החב"דניקים שחשבו פחות על שילוב ויותר הלכו עם הרעיון עד הסוף.

אה, ושכחתי להגיד, אני לא 'צפתי'.  לחיים לחיים!