אנחנו רק בדרך…

הרב נפתלי אסטולין, משלוחי הרבי מלך המשיח ללוס-אנג'לס

בלוח 'היום יום', ספרו הראשון של הרבי מלך המשיח, מופיע בי"ט תמוז הפתגם הבא: מהנהגות אאמו"ר [כ"ק אדמו"ר הרש"ב]: כשנסע מביתו, אף שנשאר במקום אחד כמה חדשים, היה אומר בכל יום אחר התפילה תפלת הדרך – בלא שם ומלכות.

כאשר קראתי ביום שני השבוע את הפתגם היומי, שאלתי את עצמי: מדוע מופיע פתגם זה דווקא בימי בין המצרים? הרי ידוע עד כמה דייק הרבי בפתגמי 'היום יום', וכפי שדייקו בכך בזמנו הרב מיכאל אהרון זליגסון והרב יוסף יצחק שגלוב, שבברכת הרבי ועידודו הוציאו שלושה כרכים המבארים את הקשר בין פתגמי הספר, לתאריכים בו הופיעו.

באופן אישי, נזכרתי באותו רגע בימי ילדותי, כאשר אבי היה מגיע לבית בשבת בצהריים לאחר התפילה. הוא התפלל בבית הכנסת המרכזי, מרחק של שעה וחצי הליכה מביתנו, ולמרות היותו נכה – הוא עשה בכל שבת את הדרך הארוכה הזאת.

אפשר לתאר כמה מאמץ היה בהליכה זו, וכמה רווח לו כאשר הגיע סוף סוף לבית. עד היום זכורה לי אנחת הרווחה שהיא פולט מפיו, ואז באופן קבוע היה אומר: ברוך ה', חצי דרך כבר עשיתי.

פעם שאלתי אותו למה כוונתו, והרי הגיע כבר לבית?

ענה לי אבי: ביתו האמיתי של יהודי, הוא בית הכנסת. הבית בו אנחנו מתגוררים הוא רק תחנת ביניים. ולכן, כאשר אני מגיע לכאן – זה רק חצי דרך, כי אני צריך עוד לחזור לבית האמיתי, בבית הכנסת.

אולי זוהי הסיבה שהרבי בחר להכניס פתגם זה דווקא בימים אלו של 'בין המצרים' – בתקופה זו, כאשר אנו לומדים ו'חיים' את בית המקדש, צריכים אנו להרגיש שהבית האמיתי שלנו, הוא בית המקדש. וכמאמר הידוע, שהרבי חוזר עליו תמיד, שבמשך הגלות, בני ישראל הם "כבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ומכיוון שליובאוויטש היא ירושלים שלנו – כסיפור הידוע שהובא ב'התמים' אודות אותו חסיד שהסביר לבנו ש"עד הגאולה השלימה, ליובאוויטש היא ירושלים שלנו, ובית הכנסת שהרבי מתפלל בו, הוא בית המקדש שלנו". – הרי כאשר נוסעים מליובאוויטש, גם אם נמצאים במקום האחר כמה חודשים, התחושה היא שנמצאים באמצע הדרך, כי צריכים לחזור הבית.

[ולמרות שמדובר כאן אודות הרבי הרש"ב עצמו, והרי מה שהופך את ליובאווישט ל'ירושלים שלנו', הוא היות הרבי בליובאוויטש, כהמשך הסיפור שם, ש"החדר שיושב בו הרבי הוא קודש הקודשים שלנו, והרבי הוא הארון אשר בו לוחות תורת השי"ת שלנו",

– הרי 'ליובאוויטש' עוברת עם הרבי כאשר עוברים למקום אחר בקביעות. וכפתגם הידוע 'עשר גליות גלתה ליובאוויטש', זאת אומרת ש'ליובאוויטש' עצמה, עם כל מה שהיא מסמלת, גלתה עם הרבי למקום החדש. וכאשר הרבי עבר לרוסטוב, ליובאוויטש עברה לרוסטוב, עד הגלות העשירי לשכונת קראון הייטס, שכעת 'ליובאוויטש' היא בקראון הייטס.

אבל כאשר הרבי לא עובר בקביעות – 'ליובאוויטש' נשארת במקומה עם כל הסמליות שלה, ודרגותיה הרוחניות. ואולי יש לומר שבזמן זה זו דרגא של "מלך בשדה", השונה מדרגת "מלך בהיכלו"].

וכפי שראיתי אצל השד"ר הרה"ח הרב מנחם שמואל דוד רייטשיק, שכאשר היה בביתו, או בכל מקום אחר שאינו 770 – היה אומר בכל יום תפילת הדרך בלי שם ומלכות. כיוון שהרגיש שהוא בדרך. כי ביתו האמיתי הוא 770, אצל הרבי.

על דרך זה שמעתי שסיפר הרה"ח ר' חנוך גליצנשטיין אודות חותנו, הרה"ח ר' אברהם פריז, שיום אחד, בהיותו בבית חותנו בפתח תקווה, הבחין כי לאחר תפלת שחרית הוא אומר את ׳תפילת הדרך'. כאשר שאל לתפלה זו מה עושה? הסביר לו ר׳ אברהם בפשטות: "הרי בכל יום שלא חזרנו אל הרבי – אנחנו נמצאים עדיין ׳בדרך'.. והנהגת רבותינו הינה, כמובא ב'היום יום' שהרבי הרש"ב ״אף שנשאר במקום אחד כמה חדשים, היה אומר בכל יום אחר התפילה תפילת הדרך, בלא שם ומלכות״." ועל דרך זה שמעתי גם על שלוחי הרבי במרוקו, שהיו אומרים בכל יום את תפילת הדרך בלא שם ומלכות.

בימים אלו, כאשר אנו מצווים ועומדים ללמוד את הלכות בית הבחירה, להתעסק בבניין בית המקדש, עלינו לחזק בקרבנו את התחושה שהבית האמיתי שלנו הוא בית המקדש השלישי, וכפי שהוא מחובר לבית רבינו שבבבל, כפי שהרבי כתב בקונטרס 'בית רבינו שבבבל' (שראוי ללומדו בימים אלו, על דרך לימוד הלכות בית הבחירה), שבעת הגאולה יתגלה בית המקדש בבית רבינו שבבבל תחילה, ומשם יסעו שניהם על ענני שמיא לירושלים עיה"ק.

וכל עוד לא הגענו אל ביתנו האמיתי, עלינו לדעת שאנחנו רק בדרך, ולהמשיך לפעול כהוראותיו של הרבי מלך המשיח, כדי לזרז עוד יותר את ההתגלות השלימה, תיכף ומיד ממש!