הרהורי תמים במלאות שנה לסגירת 770

שנה עברה. שנה חלפה מאותו ליל כ"ב אדר הידוע. הלילה שנחקק בלוח ליבו של כל תמים ששהה אז ב-770.

הרגעים המרטיטים צפים במוח הזיכרון, ומכים בלב מבלי הפסק. הרגשות חוזרות ועולות כבאותם הימים ממש, ומוכיחות עד כמה רגעים אלו יהיו מנת חלקנו לעולם ועד.

המוח מעביר בהבזקים מהירים את הימים שקדמו לסגירת בית חיינו. ימים של אנדרלמוסיה וחשש בלתי פוסק. ההודעה על סגירת פנימיית הישיבה וחדר האוכל, הרחובות הסואנים של שכונת המלך שהפכו לשוממים, הטלפונים מההורים בארץ, והאמבולנסים השואטים בכבישים בהחרשת אוזניים שקבעו את האווירה הקודרת. אך אף אחד לא שיער בחלומותיו הפרועים שהמהלכים יכו בשרשרת כה מהירה וממוקדת עדי סגירת בית אלוקינו.

ההלם היה מוחלט. אף תמים לא באמת האמין ש-770 ייסגר הלילה. אך עם התקדמות מחוגי השעון והודעת הגבאים על שעת הסגירה, גברו והלכו דפיקות הלב בקצב מהיר. ישבנו על בימת ההתוועדויות סביב השולחן עם 'משקה', ואת מקום הדיבורים של כל התוועדות החליפו המבטים החדים והניגונים המרגשים. לא היה על מה לדבר, ולא היה את מי לנחם. פשוט לנגן, פשוט לחשוב על הרבי שליט"א ולבקש את התגלותו.

770 חשוך. הדקות נספרות אל עבר שעת הסגירה. בתוך כל הניגונים והרגשות המעורבים, העין צדה את המראה שלא יישכח לעד. את אותו תמים העומד בחלקו האחורי של 770 עם כובע וחלפיה סגורה, ומביט בעיניים דומעות אל עבר דלת הכניסה האחורית של בית חיינו, ממנה יורד כ"ק אדמו"ר מלך המשיח לתפילות… כאל אומר – 'רבי, רד לבית חיינו, גואלנו גאולה שלימה'… ברגעים אלו אין נחמה אחרת. רק רבי. רק משיח.

הרגליים צועדות ללא הסכמה של המוח והראש לכיוון היציאה מ-770. שרשראות הברזל החלו לעטר את דלתות היכל מקדשנו, ותוך דקות מספר מוצאים אנו את עצמנו פעורי פה והמומים מביטים בערגה על מקור חיינו בשירת 'אני מאמין' חנוקה מבכי…

כאן, דווקא כאן – הכל התחיל.

אין לאן ללכת. הכל סגור. אבל יש אמת אחת, יש דבר אחד שלא נסגר לעולם, יש מציאות אחת שקיימת תמיד, הרבי. 'כי בשם קודשך נשבעת לו של יכבה נרו לעולם ועד'… מציאות שלא כפופה לדלתות סגורות ומנעולי ברזל, רבי חי וקיים, הנמצא כאן ממש בחדרו הק' ודואג ברגעים אלו ממש לכל העולם כולו.

הסידור נפתח ב'קריאת שמע שעל המיטה' בצמוד לחדרו הק', תוך ד' אמותיו של נשיא הדור, העין מבחינה באור הצהוב המהבהב בחדרו הק' והלב נמס… הרבי פה. יש רבי. דמות דיוקנו הק' מצטיירת במחשבה, ובדקות אלו האמת נחרטת בלב: הרבי הוא כל חיינו. גם אם כל העולם ייסגר – הרבי כאן, וזה הכל. כל השאר זה מעבר לעניין ותוספת על העניין. אם הרבי פה – אנחנו פה. לעד. שנה תמימה, בכל מצב ובכל מחיר.

כן, כאן זה קרה. כאן נחקק בנפש: רבי.

הטלפונים הבהולים מארה"ק על החזרה ארצה קיבלו את התשובה הנחרצת: 'אבא, אמא, אנחנו פה עם הרבי שליט"א גם כש-770 סגור'… התנועה הייתה ברורה.

האווירה הדהדה בלבבות כולם לאורך כל תקופת סגירת בית חיינו: יש רבי כאן ב-770 ואנחנו עמו בכל מצב ובכל מחיר. נבחרנו להיות ה'נבחרת' שמשרתת את המלך בשנה זו, ומופרך לעזוב את המשמרת בעקבות טענות כאלו או אחרות. נקודה.

כך או כך, עברו להם שלושה חודשים של 'עצם' במחיצת הרבי. שלושה חודשים של התקשרות עצמית נטולת עטיפות וגילויים. שלושה חודשים שחרטו בנפש את העובדה ש"יש רבי בישראל ואין הוא מוגבל בהגבלות הטבע". חודשים שהעניקו לנו את התודעה שיש רבי שהוא כל חיינו ממש!

ההסתופפות במחיצת הרבי בשעת התפילות בימים אלו, העמידה בגשם שעתיים באמירת 'תהלים' בשבת מברכים', הכמיהה בעת התוועדויות של הרבי בשבתות ובמוצאי אחש"פ וחג השבועות, והמחשבה המתמדת על פתיחת דלת חזית בית-חיינו בהתגלותו המיידית, חרטה וחקקה לנו בנפשנו ובשרנו דבר אחד: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

אבל כעת, שנה שלימה אחרי, הזעקה בוקעת עד לב השמיים – עד מתי?… דווקא כשמפנימים שהרבי הוא כל חיינו ומבלעדו אין עוד בחיינו עלי אדמות, הזעקה גוברת…

רבי, עד מתי. הגלה נא.

לא כ'תשלום חוב' על התקשרותם העצמית של התמימים בתקופה זו, אלא כגילוי אהבתך העצומה אלינו, כמים הפנים לפנים, לאחר שנה שלימה מתקופה מיוחדת זו.

רבי, לא נעזבך.