אולי כדאי להתייאש? • זוגיות

ר' מנחם וולף, מגזין בית משיח

היה עדיף שתריבו

במפגש ראשון של טיפול זוגי שנפתח במריבה, אני רואה סימן טוב להצלחת התהליך. הגיע זוג כואב, פגוע ופצוע, אבל זוג שאכפת לו. האיש מייחס חשיבות ליחס שהוא מקבל מאשתו, ולגברת נוגע שהבעל 'לא רואה אותה' מספיק או לא משתדל להבין אותה כראוי.

עצוב יותר לפגוש בני זוג שכבר נפגעים פחות וגם ציפיותיהם ההדדיות פחתו זה כבר. כל אחד מהם הספיק לבנות לעצמו בתוך הבית כעין תת־בית ולהסתדר ב'בונקר' שלו לבד. בשקט המאפיין את הפגישה ניתן לשמוע את האכזבה והבדידות ובעיקר את הייאוש.

כאשר אנו מנסים ביחד לקרוע את הניכור ולפרום את הייאוש, צפה שאלה אמיתית. לאחר שכמעט כל נקודה בחיים המשותפים שלהם מצולקת במריבה, דעותיהם בכל נושא חלוקות, וזה זמן הם חיים בריחוק רגשי ולעיתים יש ביניהם עוינות, האם הצעד הנכון הוא אכן להתאמץ ולהתחבר?

התקלים הרבים, החיכוכים על כל דבר כאילו מספרים שאין סיכוי ליצור (מחדש) זוגיות פורחת ומלבבת. בכל פנייה ובכל עיקול בחייהם אורבות להם מריבה וקטטה. זוג עייף ויגע ולמוד מלחמות שכזה, מניין ימצא בתוכו את  הכוחות לתקן את התקלות, ליישר את הדרך הזרועה מהמורות ולבנות חברות חדשה? כאשר הם מסתכלים על כל הקרעים שיש ביניהם, מבטם אומר דבר אחד – ייאוש.

הבדל מהותי

אנו נמצאים ימים ספורים לפני י' בשבט, יום שבו הוטלה עלינו העבודה להפוך את העולם להיות 'גן' של הקב"ה שבו השכינה שורה בגלוי. השראת השכינה מתחילה בראש ובראשונה בבית הפרטי שלנו. "זכו – שכינה ביניהם".

ההבדל המהותי בין 'קדושה' ל'קליפה' הוא שהקליפה והטומאה 'סופניות' ו'מוגבלות' במהותן, ולהבדיל הקדושה היא 'אין-סוף'.

לעיתים 'הסטרא אחרא' מציע תאוות זולות ונבזיות, ולעיתים הוא מציע פילוסופיות מסובכות או אומנויות מרגשות ועמוקות; אך כל סחורה שהוא מציע – מוגבלת וסופנית. אם ננסה להבין מה מסתתר או מה עומד מאחורי מנגינה, פואמה או יצירה אחרת של הטומאה, נגלה שאיפה נמוכה אל צורות גשמיות ונפסדות. ביסודות של הפילוסופיה שלה, נמצא רק גשם ודאגה לקיום אישי חסר משמעות.

הקליפה מעצם מהותה נמשכת אל העולם המוגבל, הגשמי והמתכלה. לגשמיות יש שטח ונפח מוגבל, וגם "זמן מדף" שמתחיל ונגמר. מסביב לחומר הסתמי מייצרת הקליפה פסטיבל של צבעים ודמיונות, אבל האמת שאין לה שום דבר מעבר.

הקדושה היא ההארה של ה' יתברך, וככזו היא ההפך הגמור של המוגבל והנפסד. היא חיה ואנרגטית, היא מעניקה חיים עד בלי די, ואין לה סוף, קץ או גבול.

אור של נר או פנס מאיר הרבה מעבר למקומו הפיזי של מקור האור. הארה מאורו של ה' מאירה עד אין־סוף. כל פסוק בתורה הנלמד ב'דרך הפשט', יש לו רוחב ועומק אין־סופיים. חוכמת התורה עמוקה, נפלאה ואין־סופית, והיא נלמדת בעמקות יתרה ובאופן רוחני יותר ככל שמדובר ב'עולם' גבוה יותר; ושורשהּ נעלה וקדום לכל העולמות, והיא בשורשהּ 'שעשועי המלך'. בתפילה היהודי 'עומד לפני המלך', הוא חוצה את כל ה'עולמות' ועומד פנים אל פנים מול ה'אין־סוף'. בכל מעשה מצווה יש הארה אין־סופית של רצונו של הקב"ה.

יהודי שלומד תורה ועוסק בפרק שתוכנו עניינים גשמיים כגון 'בשר וחלב' או 'מוקצה', מתחבר להארה האין־סופית של חוכמת ה'. גם יהודי שעוזר לחברו בגשמיות, במתן צדקה בסכום מוגבל, מתחבר לרצונו האין־סופי של ה'. הקדושה גם כאשר היא פוגשת את הגשמיות, נשארת אין־סופית ובלתי מוגבלת.

לפתור בעיות "לא פתירות"

מריבות ומאבקים בקשר הזוגי הם אכן נקודות חשוכות, אבל הם רק נקודות. ייתכן שסביב המריבה תהיה 'תפאורה' שלמה של רגשות קשים ואווירה לא טובה, אבל אם ננסה לרדת לעומקהּ, נגלה שמסתתרת שם בעיה מוגדרת־מוגבלת או כאב מסוים.

גילוי מחודש של חיבור נשמתי בין בני הזוג הוא הרבה מעבר לנקודה. כאשר מוצאים הארה נשמתית שזורחת מליבו של האחד כלפי רעהו, הרבה מהנקודות השחורות מקבלות אור כאילו בדרך אגב. לא על כל בעיה ניתן לדלג, ויש נקודות מחלוקת שכדי לפוגגן דרושים עבודת עומק ותיקון, אך גם לאור קטן שיבצבץ מתוך נשמות הזוג יש כוח להאיר חושך שמקורו בכעסים ופחדים.

מדהים לראות איך הבעיות ה"לא פתירות" נעלמות כאשר האור של הנשמה מחמם את האווירה בין בני הזוג. הקור, הבדידות והפירוד מפַנים את מקומם לחברות נעימה ואכפתית.

גילוי הקשר הנשמתי מתעורר יותר כאשר בני הזוג מרגישים שותפים לשליחות אלוקית אחת בעולם. בני זוג שמתמסרים ל'מצווה' אחת בשיתוף פעולה, נרתמים יחד לעשות 'מבצעים' או פותחים את ביתם לאורחים שזקוקים ל'אור של חסידות' – חווים מהר יותר את 'אור האין־סוף', והוא מגרש את החושך מהבית והופך אותו להיות ראוי שהקב"ה יאמר עליו: "באתי לגני".

ר' מנחם מענדל וולף – מטפל זוגי B.A בפסיכולוגיה mmwolf770@gmail.com