להאמין בפשטות ולחכות באמת

הרב חיים ועקנין, בית משיח

מסופר על הרב אהרן יעקב שווי, חבר הבד"צ של שכונת קראון הייטס, שבילדותו שלחה אותו אמו לישיבה בסמרקנד, והבטיחה לו שתבוא אליו – מהכפר המרוחק בו שהתה – ברגע שתוכל. עברו הימים והיא עלתה על הרכבת בדרכה אל בנה. כשירדה מהרכבת ראתה להפתעתה את הבן ממתין לה ברציף. 'איך ידעת שאני מגיעה?' שאלה אותו, והילד ענה בפשטות: 'הרי אמרת לי שתבואי!'

כולנו מוצאים את עצמנו לא פעם מחכים למשהו. אבל אצלנו המבוגרים, אחרי פעם או פעמיים שלא קיבלנו את מה שציפינו לו – התמימות שבציפיה נגמרת לנו ואנחנו מתחילים בסברות שכליות, מדוע ולמה ואיך. רק לילד יש את התמימות והכח לבקש מאבא בפעם המאה (מי כבר סופר?) 'היום תיקח אותי לטיול?', באותה תמימות בה שאל את השאלה הזאת בפעם הראשונה. ולמרות שעל פי כל הנתונים הסטטיסטיים הסיכויים שהדבר יקרה קלושים…
אצל הילד זה עדיין חי ובוער כמעט כמו בפעם הראשונה.

ביקש ממני חבר טוב להתוועד השבוע, בקשר עם ג' תמוז, על הדרך לחנך ילדים להתקשרות לרבי, וציפייה להתגלותו. אני בטוח שכולכם כבר התחלתם להתוועד ולחשוב על הענין, ורק רציתי להוסיף ולחדד, שכדי שהענין יחדור לילדינו – אנחנו עצמנו צריכים לחוות את המקום האמיתי של ג' תמוז. ובעינים שלי, המקום האמיתי הוא פשוט ג' תמוז תשנ"ד. עם כל העוצמה של הציפייה והביטחון שהיה לנו אז, שכל המציאות הזאת היא רגעית לחלוטין, ועוד רגע קט הכל מתפוגג והרבי מתגלה לעיני העולם כולו.

נדמה לנו שאנחנו עכשיו נמצאים בג' תמוז תשע"ה, אבל זה רק נראה. באמת, אנחנו צריכים להיות שם, בתשנ"ד. כמו ל"ע חיילים שלקו בהלם קרב, וגם אם עברו שלושים שנה – הם עדיין עדיין נמצאים בנפשם בקרב, וחווים אותו בכל יום.

ב-21 השנים שחלפו מאז, לא ישבנו חלילה בחיבוק ידיים. פעלנו בשליחותו של הרבי, ולצד אלפי השלוחים עשינו את המעשים הקטנים לזירוז הגאולה. אבל אחרי הכל ולפני הכל – עלינו לחדד בקרבנו את תחושת הציפיה שהייתה אז. כמו הרב שווי בילדותו. ובכל פעם שאנחנו מגיעים ל-770, אם זה בג' תמוז, אם זה בתשרי ואם זה בכינוס השלוחים – עלינו להביט על הכסא של הרבי, ולצפות באמת: "אולי הפעם?".

21 שנה חלפו, ישיבות חדשות נפתחו ומספר ה'תמימים' הוכפל ונשלש, אבל התמימים עומדים בהתוועדות של הרבי, מביטים על הכיסא עם התמימות שלא נגמרת וצועקים "רבי, תתגלה!" כמו אותו ילד שכבר שכח שהוא שואל את אביו כבר בפעם המאה וממשיך לשאול באותה תמימות ועוצמה שאינה נגמרת.

אז כדי שנדבר על ג' תמוז והילד יראה שזה באמת – קודם כל צריך לדבר מהאמת שלנו. שאנחנו עדיין בג' תמוז תשנ"ד, וזה יעורר את ה'באמת' של הילדים שרק הם לא מתפעלים מכמות הבקשות והתמימות לא נגמרת להם כמו שרואים היום את עוצמת הציפיה של הדור הצעיר שאפילו לא ראה.

כי באמת באמת, לכל חסיד יש שני לוחות שנה:

בלוח שנה אחד נמצא עכשיו וחושב על ההתוועדות המתוכננת עם המקורבים לקראת ג' תמוז וגם את הפגישה עם המהנדס שמתכנן את הבנין הגדול של בית חב"ד…

אבל יש עוד לוח אחד שנשאר תקוע על תאריך אחד. ג' תמוז תשנ"ד. ואת הדף הזה, רק מישהו אחד יכול להעביר…

רבי, תתגלה!