בעלי תשובה: אל תעבדו על עצמכם ואל תאבדו את עצמכם!

הרב מנדי קרומבי, בית משיח

לא פעם יוצא להיפגש עם בעלי תשובה החווים תהליך מוכר של התרסקות גדולה ומשבר עצום בחייהם. זה קורה בדרך כלל מספר שנים אחרי החתונה, כאשר ישנם כבר ילדים, והמשבר הזה מזעזע את הספינה המשפחתית כולה ומאיים להטביעה. ישנם כאלה המצליחים לצלוח אותו ומגיעים לחוף מבטחים, אך אחרים מתרסקים ונפגעים קשה, כשיכולות להיות לכך ההשלכות אצל בני המשפחה.

כדי לדעת איך למנוע את המשבר ולהתמודד איתו נכון, יש להבין לכל לראש מה גורם לכך. מדוע ה'אורות' שסימלו את התחלת התשובה, שהניעו ואפשרו את התהליך כולו, לא ממשיכים אל תוך השלבים המתקדמים יותר בתהליך, אלא מותירים את הבעל תשובה להתמודד לבדו עם המורכבות של החיים: הזוגיות, הילדים, קשיי הפרנסה. כל זה במקביל למחויבות העצומה שבשמירת חיי תורה ומצוות, והשתלבות בחברה חדשה ובלתי מוכרת.

בכל תהליך של תשובה ישנם שני שלבים הכרחיים:

בשלב הראשון של תהליך התשובה האדם נדרש 'לברוח' ולהתנתק מעצמו ומעברו, להשאיר מאחור את החלקים הבעייתיים והבלתי מתוקנים באישיותו, ולהתמסר לחלוטין לחיזוק והעצמת החלקים החיוביים והאלוקיים שבו.

זו הסיבה שכל תהליך של התקרבות לה' מתחיל ב'אתערותא דלעילא' – התגלות אלוקית, שמטרתה לעורר את הנפש האלוקית, השבויה בגלות הגוף והנפש הבהמית, ולעורר בה את הרצון לצאת לחופשי על ידי התמסרות מוחלטת לקב"ה. השלב הזה מזוהה כשלב ה'אורות' המבטאים את התחלתו של תהליך התשובה.

אותה התגלות אלוקית מביאה את הבעל תשובה להתעוררות רוחנית עוצמתית, כזו שבדרך כלל פחות מוכרת לאלה שנולדו בחברה החרדית. היא מתבטאת בשאיפה לדרגות גבוהות מאוד בעבודת ה', קבלה של התנהגויות זהירויות והידורים רבים, ותביעה עצמית לאמת אבסלוטית ולשלימות. זו עבודה שאין בה סדר מסודר, והיא מתבטאת בקפיצה ודילוג מדרגה לדרגה בעבודת ה'.

אלא שאליה וקוץ בה. התעוררות זו משפיעה ונוגעת אך ורק בנפש האלוקית, והנפש הבהמית אינה חשה את אותה התעוררות כלל. היא רק נמצאת ב'מצב שינה' מחמת ההתעוררות העוצמתית של הנפש האלוקית. בשלב ה'אורות' הנפש האלוקית נסקה לגבהים אך השאירה את הנפש הבהמית למטה לבוסס בתוך הבוץ של הגשמיות והחומריות[1].

מטרתה של התעוררות זו היא להניע את התהליך האישי, ולכן היא זמנית. ה'אורות' מופיעים לזמן מסויים, ואחר כך נמוגים, ומשאירים את האדם לעבודה האישית והעצמית שלו, שדווקא היא העיקר בעבודה האישית.

בהתבוננות אל עצמינו פנימה, נגלה כי הנפש הבהמית היא האישיות שלנו, מי שאנחנו, האני המודע והמוכר[2]. הנפש האלוקית היא מנגון אלוקי הפועל בתוכנו ועלינו, אך היא איננה הזהות המודעת שלנו. בשלב הראשון של תהליך התשובה האדם נמצא בעצם בניתוק מהזהות והאישיות שלו. הוא מתחבר לזהות פנימית נוספת, אלוקית ונעלית יותר ממנו, ומזדהה איתה לחלוטין. מכאן המחשבה שהוא אינו אותו אדם שלפני החזרה בתשובה, ושהוא יכול להפוך לאדם שונה לגמרי.

אלא שזו אשליה!

כאשר ההתעוררות מלמעלה נגמרת, מתחיל השלב השני. אז מתברר שה'אני' המודע – הנפש הבהמית, לא בהכרח השתנה, וחלקים משמעותיים באישיות נשארו בדיוק כמו קודם התהליך. הנפש הבהמית עדיין בתוקפה כתולדתה, וברגע שה'אורות' נגמרים, היא צפה על פני השטח ומביעה את עצמה כבעבר. האדם מגלה שהרצונות שלו, התאוות שלו, עולם המושגים שלו, הדברים שמענגים אותו או מצערים אותו, לא בהכרח השתנו. הוא מגלה שלמרות השינוי החיצוני שעבר, הרי שבמובנים מסויימים הוא בדיוק אותו אדם כמקודם ולא השתנה כלל. הוא אמנם שינה את התנהגותו, אך לא שינה את עצמו. הוא אימץ דפוסי הנהגה מתוך ידיעה שזו ההנהגה הנכונה, אך הוא עצמו לא תמיד מחובר להתנהגות שלו. לעיתים הוא פשוט הופך להיות חקיין – אדם שמחקה את התנהגות של אחרים. הרבה מאוד חוזרים בתשובה מספרים שבשלב מסוים הם הסתכלו במראה ולא הצליחו לזהות את האדם העומד מולם…

לעיתים הוא מגלה שהנישואין שלו היו נישואין של 'מסכה' עם 'מסכה', של שני אנשים שהתעלמו הסתירו והדחיקו מאחורי שינוי התנהגותי, את האדם האמיתי, ובמקרים רבים מאוד, כאשר המסכה מוסרת ונחשף האדם האמיתי, נוצר משבר זוגי שפוגע בשלום בית.

ההתפכחות מהאשליה שמספקת תקופת ה'אורות', מכאיבה ומתסכלת, וגורמת להתרסקות על קרקע המציאות.

אלא שכדי להימנע מאותה התרסקות, יש לבצע את התהליך מתחילתו בצורה נכונה ומתוקנת:

כל תהליך מתוקן ובריא, ובפרט חזרה בתשובה, מבוסס על סנכרון מלא ומדויק בין שתי הנפשות, בין האורות והכלים, בין האדם עצמו ובין מי שהוא רוצה להיות. התהליך מתבצע צעד אחרי צעד בצורה יסודית ועמוקה, כאשר רק אחרי שהאדם מרגיש שהוא כבר שלם עם השלב הנוכחי, שהתמזג ונטמע בצורה עמוקה בתוך אישיותו, ניתן לעבור לשלב הבא. אין כאן דילוגים והחלטות גבוהות שמנותקות מהמציאות האישית, אלא החלטות מדורגות, מן הקל אל הכבד, והתקדמות שורשית ויסודית.

בתהליך מתוקן האדם לא מתעלם מהאופי שלו ושאר מרכיבי האישיות שלו, אלא מתעל אותם ומשתמש בהם להתקדמות האישית שלו. הוא לא מנסה להפסיק להיות מי שהוא ולהפוך למישהו אחר. אם הוא בטבעו טיפוס חברהמ'ן, הוא לא ינסה להפוך לאדם רציני, אלא להשתמש בטבע החברהמ'ני שלו למטרות חיוביות. אם הוא רכש מקצוע מסויים שבו הוא מצליח, הוא לא נדרש לעזוב אותו, אלא כפי שהורה הרבי לבעלי תשובה רבים, שלא להתנתק מהמקצוע שלהם וממסלול החיים הקודם שלהם, אלא ליצוק לתוכו קדושה.

גם את מסלול החיים הקודם לא ניתן להתעלם או למחוק. וודאי שכשמדובר על דברים שליליים יש לנסות ולהשתדל למחוק אותם מהזכרון, אך את החיים עצמם: הילדות, המשפחה, החברים ושאר הדברים שמעצבים את אישיותו של האדם, לא צריך למחוק ועל פי רוב לא ניתן באמת למחוק. יש לחיות עם חלקים אלה בשלום, מתוך הבנה שמסלול החיים שה' בחר עבורו הוא תהליך אחד מתמשך, בנוי נדבך על גבי נדבך, שבסופו שלו דבר מביא את האדם אל תכליתו, ומשכך יש לראות בשלבים המקודמים כאלה שאפשרו והביאו לתכלית: החזרה בתשובה.

בתהליך כזה האדם חי בשלום עם עצמו, הוא מצליח להשכין הרמוניה בין כל חלקי נפשו, וממילא יכול לבנות זוגיות ומשפחה בריאה ומאושרת.

—

[1] בהרחבה בקונטרס העבודה לאדמו"ר הרש"ב פרק ו'

[2] לקוטי אמרים תניא פרק כ"ט