לדרמה הזו עוד אין סוף… • בלוג שליחות

כששלוחי הרבי מה"מ בבוליביה החליטו שהם נשארים בלה פז, מקום השליחות שלהם, הם ידעו שהם נכנסים למצב מיוחד, הם רק לא שערו עד כמה המצב יהיה מסובך… חב"ד אינפו מפרסם בלוג שכתב השליח הרב איציק קופצ'יק על הלידה בארץ מרוחקת, בימי הקורונה.

מאוד רצינו לטוס לארץ ללידה השביעית. ללדת לבד בניכר, בתנאים  הרפואיים פה, זה לא קל! בלי "שפרה ופועה", בלי עזרה מהמשפחה, בלי לחם מאנג'ל וקוטג' של תנובה…  עם 7 זאטוטים בבית. לא פשוט.

אבל, הרופא אישר לעלות על טיסה עד לפני פורים. להשאיר את יהודי הקהילה ועשרות ומאות המטיילים בלי בית חב"ד בפורים?

"תביאו מחליפים" אתם אומרים? אחרי פורים מגיע פסח, ולארגן ולנהל הכנות לליל הסדר של מעל 1,000 איש (כך בדרך כלל בלה פז…) זה לא מתקבל על הדעת, עדיף להשאיר את זה לבעלי נסיון…

עם המון מסירות נפש חיה מחליטה להשאר וללדת פה, בשליחות.  אחרי פורים פרצה כאן הקורונה. הכל היה תלוש מהמציאות. לא מובן. לא ברור. רק שני חולים מאומתים, והשלטונות הודיעו, שתוך 48 שעות סוגרים את הגבולות.
אנחנו כמובן נשארים.

קלטנו כבר שאלף איש כבר לא יהיו. אבל מאה יהיו? חייבים לדאוג להם לסדר, ובכלל צריך לדאוג לכל צורכי החג לקהילה ולמטיילים שיישארו. טירוף מוחלט. מאות מטיילים מנסים להחלץ מהמדינה. אין מקומות על טיסות. מתבטלות טיסות. אנחנו הופכים לסוכנות נסיעות. מייעצים, בודקים, עוזרים לכולם למצוא טיסות, אוטובוסים, מוניות, דרכים חילופיות. העיקר, להצליח לברוח מבוליביה…

עד סוף אותו שבוע נשארו כמה עשרות בודדות בבוליביה. לאחרונים האלה מתארגנת אז  טיסת חילוץ צבאית מיוחדת לברזיל , ואנחנו , מהווים הבסיס והעזרה לכל מה שצריך. ב"ה הישראלים כולם חולצו, ואנחנו נשארים לבד. אנחנו ובני הקהילה היהודית המקומית.

ממשיכים בהכנות לפסח תחת תנאי עוצר מוחלט, קשה , קפדני עד טירוף. החוק מתיר לצאת מהבית לקניית מזון ותרופות בלבד. רק בשעות הבוקר, ורק יום אחד בשבוע- לפי המספר הראשון בתעודת הזהות שלך.

לא הבנו עד כמה זה חמור. ביום הראשון אח שלי יגאל (שהגיע מהישיבה עם חבר לעזור לנו לפורים ופסח ונתקע למזלינו הטוב כאן ) יצא לקניות. חשב, שכזר ללא תעודת זהות, זה בסדר. אפילו שאל חייל במחסום ליד הבית והלה אישר לו. יגאל התקשר אלנו אחרי זמן קצר: המשטרה לקחה אותי למעצר! הבעיה הגדולה  מבחינתינו: הוא לא הספיק להניח תפילין ולהתפלל לפני הקניות. ועכשיו הוא עצור עד לערב.

למזלנו, נשיא הקהילה היהודית הוא רופא (עוד ידובר בו) ולכן רשאי לנסוע חופשי. הוא מיהר לנסוע  לבית מעצר והצליח לשחרר אותו אחרי כמה שעות.

הבנו ש"אין משחקים"…

למה בכלל צריך לצאת כל כך הרבה בכלל? חוץ מהצטיידות למשפחה, צריכים להספיק להביא מצות לכל יהודי הקהילה….

* * *

לה פז היא העיר הגבוהה ביותר בעולם, ולכן חסר פה חמצן, והקורונה מאיימת עוד יותר. שירותי החירום והרפואה פה גם ככה לא מהמתקדמים בעולם בלשון המעטה. זמן הלידה מתקרב ואיתו החששות… קרן האור היחידה זה הרופא. בהשגחה פרטית ממעל, הרופא של חיה הוא יהודי, עם לב חם, ראש הקהילה היהודית, רופא ידיד עם כל המשתמע מכך. הוא מרגיע אותנו כל הזמן: "אל תדאגו. נראה מה יהיה. זה לא ענין שלכם לחשוב על זה בכלל. תחשבו טוב. מקסימום נקים בקהילה היהודית חדר לידה. נביא כמה רופאים ואחיות וציוד. והכל יהיה בסדר!"

הגיע הרגע המרגש והגדול. הלידה מתקרבת וצריכים לצאת לבית הרפואה. אין רכבים, אין מוניות! אין ברירה, למרות אי הנעימות צריכים לבקש מהרופא שיבוא לקחת אותנו… איזה רבונו של עולם! במקום ה"מפחיד" והרחוק הזה, ראש הקהילה היהודית , יהודי יקר וידיד אמת שלנו הוא גם גיניקולוג וגם אחד ממנהלי בית הרפואה הקטן, שמכונה כאן "קליניקה"! הוא מגיע. בלי לשאול הביא גם את אשתו שתלווה את הלידה. פשוט ראה, שאין מישהי אחרת שתוכל להגיע.

איזה יהודים תמימים ופשוטים, ממש יהודים של הבעל שם טוב. בדרך היא מסבירה לנו, שבעלה הבהיר לה, שהיא חייבת להביא איתה תהילים להגיד בזמן הצירים והלידה. אני לא יודע מתי לאחרונה היא פתחה ספר תהילים. עכשיו, ביררה ברצינות, איזה פרקים להגיד ומתי. כמה שווים פרקי תהילים של האישה הזו!

מגיעים ל"קליניקה". קומה לחולי קורונה. וקומה שלנו. ריקה. אין אף חולה. אנשים ממש חוששים לצאת מהבית. וגם אין בדיוק איך…

אמצע הלילה. טלפון לרופא ילדים (יהודי מהקהילה!). הוא מתארגן ומצטרף ללידה.

מזל טוב, בן!

שביעי. כל השביעין חביבין.

כמה דקות של התארגנות, הרופא יוצא. אני חייב לצאת מיד – הוא הנהג שלי הביתה… אין דרך אחרת.

מעיר את הילדים, הם חיכו בהתרגשות לשמוע את הבשורות טובות. ולהביא סופסוף קץ להתערבויות שלהם. בן או בת… חמודים. תוך כמה דקות הם חוזרים לישון.

אני ישן שלוש ארבע שעות וקם. צריך לנפות קמח, להעמיד בצק, לאפות לחם, צריך להכין ליולדת 3 ארוחות. הכנות מאפס, אין להכנס למכולת ולשלוף מהמדפים…

שמח ומאושר מצד אחד. עייף ותשוש מצד שני.  נזכר בסיפור של הרבי באתי לגני על אדמו"ר הזקן והכנת האוכל ליולדת…

הרופא שגם לא ממש ישן מגיע לקחת אותי לקליניקה. כמה דקות אחרי שהגענו הוא מקבל קריאה לצד השני של העיר. יהודיה מבוגרת צריכה עזרה. הוא צריך לזוז. ואני – איך אני אחזור לבית, לילדים? הוא משרבט לי איזה פתק על הבלאנק של הקליניקה שאני באמצע טיפול חירום. משאיר לי אותו ויוצא.

עד כאן, והמשך יבוא….