כשהעיתון השמאלני כתב על "קול ילד בוכה"…

א. אברהם, בית משיח

שנים, שנים שאני מחפש את הקטע הזה. בלי שמץ של גוזמא.

מאז שנחשפתי לאותו סיפור מופלא שהודפס בהוספות ל"שיחות קודש", בזבזתי שעות נבירה רבות כדי למצוא את קטע העיתונות שהוא גיבור סיפורנו. אש בערה בי להגיע ליום בו אוכל לחלוק את הסיפור עם "צילום שחור על גבי לבן" עם קוראי גליוננו. אך כנראה יש היודעים לחפש טוב יותר. התחלתי עוד בעידן המאגרים המודפסים ומדופדפים ידנית; אלא שאז הלכתי לאיבוד בסבכי השמאל ונתערב לי עיתון שמאלני אחד במשנהו. צללתי והעליתי חרס.

בפעם נוספת התקדמתי למאגרי "מיקרופילם" – "זיעור" בלשון המדוברת בארץ; שיטת איחסון מידע שהיום נראית לנו פרימיטיבית באופן קיצוני, קשה לקריאה באורח בלתי עביר, ומסורבלת לתפעול כמו טנק (לא פלא שכיום מועברים כל תכנים אלה לפורמט דיגיטלי וממנו לרשת). באותה פעם חיפשתי בעיתון הנכון, אבל הצילום המטושטש עשה שמות במוטיבציית החיפוש ויכולת המציאה.

ואז סוף סוף גיליתי שביני לביני המאגר עבר דיגיטציה והוא זמין ברשת לכל דכפין. ואכן הייתי דכפין בדכיפות יתירה. תודה לא-ל, הפעם יגעתי ומצאתי, ושמחתי כמוצא שלל רב. לא בכל יומא זוכים שסיפור הנראה אגדי לחלוטין, יקבל גוון מציאותי. אמנם דשנו והפכנו בו פעמים רבות (ושמא גם בבמה זו?), וסביר להניח שגם במות נוספות לא משכו ידם ממנו, אך מה לי פרסום ראשון מה לי שמא יקדמנו אחר – הסיפור הוא סיפור ראוי בכל מקרה. ואין כמותו כהכנה ליום הגדול והקדוש ג' תמוז.

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה לשתף בו את קוראינו.

*

מיום כניסתו לעבודה הציבורית, ובפרט מעת עלותו על כס נשיאות חב"ד, השקיע הרבי מאמצים עילאיים כדי לשנות את התודעה בקרב ציבור שומרי המצוות: לא הסתגרות והתבדלות היא חובת הדור. להיפך: מלחמת תנופה של הפצת היהדות והחסידות בקרב אלו ש"אינם שומרי תורה ומצוות לעת עתה", החל מאל"ף-בי"ת ממש של קיום תורה ומצוות. ומילתא בטעמא, אשר בדורנו כל ה"חפשיים" חוסים תחת ההגדרה "תינוקות שנשבו"; ובפרטי פרטיות בזמננו, בו כל אחד מישראל הוא בבחינת אוד מוצל מאש לאחר השואה, ולאחר הצלת הגוף חלה עלינו חובת הצלת הנפש והנשמה ו"השלמת" עבודתם של אלו שנעקדו על קידוש השם.

שינוי תודעה הוא תהליך שמתפרס על פני דור. הזרעים שהרבי נטע בשנות השי"ן והיודי"ם, החלו לנבוט בשנות הכפי"ם והלמ"דים, צמחו בהמוניהם בשנות הממ"ים, ומשנות הנו"ן והולך ומוסיף ואור הם בבחינת דבר הפשוט ומובן מאליו. אבל בשנת תשכ"ג עדיין היה צורך לקדוח בסלע כדי לצרוב לאנשים בתודעה שהם לא חיים כאן בשביל עצמם, אלא בשביל להציל יהודים אחרים, וזאת גם טובתם ושלימותם הפרטית.

לקראת חג הגאולה תשכ"ג, בתאריך י"ד כסלו, יצא ברוב רעש דקדושה מכתב כללי של הרבי ל"כבוד כל המשתתפים והמשתתפות בהתוועדות י"ט כסלו", מכתב שאף הכיל כותרת: קול ילד בוכה. שם מסופר הסיפור על אדמו"ר האמצעי שבשעת דביקותו לא שמע את בכי בנו שנפל מהעריסה, ואדמו"ר הזקן ירד מהקומה השניה והרים את הילד והרגיעו. לאחר זמן הוכיח אדמו"ר הזקן את בנו, אשר בכל זמן ובכל מצב, ולו בדביקות הנעלית ביותר, חובה לשמוע את קולו של ילד בוכה.

ומכאן הסיק הרבי את ההוראה לדורנו וזמננו:

"אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה עניין שהוא, ויהי' אפילו עניין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה… בתקופתנו זו ביחוד רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם" נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב"עריסה" יהודית אמיתי, והם בוכים – בקלא דאשתמע, או בקלא פנימאה דלא אשתמע – מתוך מצוקת נפשם… וכן רבים אחינו בני ישראל אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות  בנוגע להתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותיה… ובוכים מתוך מועקה נפשית שלפעמים גם לא ידעו פשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם…

"לכל אחד ואחת מופנית ההוראה הציווי והפקודה: אל תחטאו בילד. הפיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, ילמוד תורת אבינו ויקיים מצותיו ואז יחי' חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים".

אילו כל מי הים דיו וכל עצי היער קולמוסים, אין אנו מספיקים להתוועד אלא על אחת מני אלפים ורבבות פנינים ומרגליות הטמונים במכתב זה. רק נזכיר כי כדרך ה"שטורעם" שחולל סביב כל מבצעיו ותקנותיו הקדושות, לא רק מכתב אחד הקדיש הרבי לסיפור זה, ולא רק בכתב אלא גם בדברים שבעל פה, כמצויין באגרות קודש שם (חכ"ב עמ' שסח).

"קמפיין" קול ילד בוכה.

*

מעברו השני של האוקיינוס האידיאולוגי, התקיימה אז בארץ ישראל מפלגה ושמה "אחדות העבודה – פועלי ציון". חציה השני ידוע לשמצה עוד מגלגולה הראשון בחוץ לארץ, שם עשו חבריה פוגרום בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, ואף ניסו לשלוח יד בנפשו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ. "אחדות העבודה" הייתה שבר מפלגה שפרשה ממפ"ם, שאמנם הציגה עמדות ניציות בהיבט הבטחוני, אך מאידך דגלה בססססמאלניות וחילוניות קיצונית בהיבט החברתי. שר הפנים מטעמה, היה הראשון להקדיח את התבשיל שנודע כגזירת מיהו יהודי, בקובעו כי אין צורך בהוכחות ליהדות, "המצהיר בתום לב" על יהדותו – כך יירשם, וכדי בזיון וקצף.

כדת הימים ההם, כוחה של מפלגה היה בלבלריה. וכך הוקם עיתון "למרחב", למען יצפור בקולי-קולות את דבר המפלגה. אוהו, איזה ברכות קיבל הבייבי כאשר נולד. הקיבוץ המאוחד למשל, איחל לו את "עוז הרוח ועושר הביטוי". הדעת נותנת כי העיתון הלז לא היה השמאלי שבעיתוני ישראל, אך עוצמתו באה לו דווקא משום תפוצתו הרחבה יחסית הרבה מחוץ למסגרת המפלגה. לפיכך גם אם לא היה הקול הקיצוני ביותר, בוודאי היה מהמשמעותיים ביותר מסטרא דשמאלא, הרבה יותר מאשר מפלגתונים אחרים רדיקליים בהרבה.

ובימים ההם, הייתה ישראלבקה נתונה בספיחיה של פרשת יענקלה גרטנר, סליחה, יוסל'ה שוחמכר. תקציר הפרשה עבור קוראינו הצעירים: הילד יוסל'ה, בן לזוג עולים מרוסיה שאינם דתיים, ונכד לסב חרדי חסיד ברסלב בשם ר' נחמן שטרקס. הילד נמסר למשמורת הסב עקב קשיים כלכליים של ההורים, והלה כמובן גידל אותו בחינוך תורני. כאשר ביקשוהו ההורים בחזרה, סירב הסב, שלטענתו הבין כי בדעתם לרדת בחזרה לרוסיה ולהעניק לבנם חינוך כפרני. משהחלו חיפושים אחר הילד הוא הועבר ממקום למקום, וסוף דבר שהוברח מן הארץ לאירופה ומשם לארצות הברית. בקיץ של שנת תשכ"ב, לאחר חודשים בהם הושקעו כל מאמצי ה'מוסד' הישראלי באיתורו, נמצא הילד תחת זהות בדויה (מישהו אמר יענקלה גרטנר?) בשכונת ווילימסבורג בניו-יורק.

החודשים שבינתיים היו מהמתוחים ביותר ביחסי דתיים ולא-דתיים בארץ הקודש. מנהג החופשיים היה להטיח באדוק שפגשו  בדרכם: איפה יוסל'ה?! וכדרכם של יהודים ההופכים מרירו למרמלדה, הודבקו צמד המילים לאחד מנעימות החתונה הידועות וירקדו אותו הלוך ורקוד.

ובחודש כסלו תשכ"ג התקיים משפטם של המעורבים בפרשה. אם בתחילת הפרשה נעצרו רבים וטובים (ובראשם כמובן – הסב), על מנת לנסות ולגלות את מקום מחבואו של יוסל'ה, הרי בחודשים לאחר שנמצא, רוח אחרת הייתה בשוטרים ובשופטים – להתנקם ולהתעולל בכל הכח במי שחשבו שהוליך אותם שולל, יהיה מה שיהיה. כך נמצא גם אברך חסידי ממחננו ודודו של יוסל'ה, ר' שלום שטרקס. דווקא הוא ש"חלקו" היה אולי ידיעה כלשהי בנידון, קיבל את העונש החמור ביותר, עד שזכה לחנינה בידי הנשיא שז"ר (הרחיב על פרשה זו עמיתנו ר' שנ"ז ברגר בשבועון בית משיח גליונות 1001 1003, וכן בספרו "הפרטיזן" פרק כא).

וכך מדווח עיתון "למרחב" בעמודו האחרון, בגליון יום ראשון כ"ו כסלו תשכ"ג: "היום סיכומי הצדדיים במשפט ש. שטרקס… הנאשם במתן יד להסתרת בן אחותו יוסל'ה שוחמכר".

אך בעמוד שלפני האחרון של גליון זה, במדור "קוראינו כותבים", מצפה ההפתעה. שימו לב לכותרת הדומה להפליא.

*

בכיו של ילד

נקלע לידי תדפיס שראה אור ע"י חצרו של הרבי מלובביץ' הרב מנחם מנדל שניאורסון, ובו דברי ברכתו של הרבי ל"חג הגאולה", שנערך לפני מספר ימים בכפר חב"ד, כמסורת חסידי חב"ד שנה שנה. דברי הברכה פותחים בסיפור יפה על חיי הרב הזקן, ראש וראשון לחסידי חב"ד, ובנו. שניהם גרו בבית אחד. בנו של "האדמו"ר הזקן", "האדמו"ר האמצעי", שקוע היה בלימודו ולא שמע שבנו נפל מעריסתו ובכה. אך לא כן "האדמו"ר הזקן", שישב אותה שעה בקומה העליונה. הוא שמע את בכי התינוק, אף על פי שגם הוא שקוע היה בלימוד, ירד למטה, הרים את נכדו והרגיעו, החזירו לעריסה ורק אחר כך פנה בדברי כיבושין אל האב והסביר, שאין לשקוע בלימוד כדי התעלמות מבכיו של תינוק.

עד כאן הסיפור, ולדעת הרב שניאורסון יש לו מוסר השכל כפול. ראשון – ששום עניין, אפילו הנעלה ביותר, לא צריך להסיח את דעת הבריות מבכיו של ילד; שנית, יש בתקופתנו הרבה ילדים, אשר נפלו מ"עריסתם" היהודית, והרי הם בוכים, בין ביודעים ובין בלא יודעין, בין ב"קלא דאשתמע" ובין "בקלא פנימאה דלא אשתמע" – ויש להאזין לבכיים.

כדאי היה לשאול באותה הזדמנות, מדוע לא היה קשב בחצרו של הרבי בניו-יורק לבכיו של ילד אחד, אשר נשמע לא מכבר, בין "בקלא דאשתמע" ובין "בקלא דלא אשתמע", לגמרי לא הרחק משם. ואותו ילד בכה משום ש"נפל מעריסתו", פשוטו כמשמעו, לומר – הורחק בזדון מאמו ומבית אביו?

א.כ., תל-אביב

*

בתאריך ח' טבת אותה שנה נכנס א' מאנ"ש ליחידות, וכך אמר לו הרבי, כמופיע בהוספות ל"שיחות קודש" תשכ"ג עמוד 402:

"כ"ק אדמו"ר שליט"א תבע ממנו שיפרסם הענין ד"קול ילד בוכה". וסיפור לו כ"ק אדמו"ר שליט"א שישנו עתון באה"ק (שנקרא "למרחב"), ושמה הדפיסו מכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א (ע"ד הנ"ל), ובסוף הוסיפו ג' שורות משלהם שבם תבעו איפה הייתי (- היינו כ"ק אד"ש) בעת שהיה ילד בוכה (הכוונה ליוסל'ה), והם חושבים שהדפיסו את המכתב בשביל הג' שורות, היינו שהעיקר הוא הג' שורות, ובאמת הוא להיפך – (שהדפיסו זה בשביל) שהמכתב יתפרסם".

*

בכל פעם מחדש אני מתקשה מאיפה להתחיל ואיזה מילים ניתן לבחור כדי להביט אל תוכה ופנימיותה של התבטאות מופלאה ושמיימית זו. יותר נכון, לא "התבטאות", אלא ביטוי ומיצוי הנעלה והמזוקק ביותר של כל שיטתו ודרכו של הרבי, שהיא כלשונו במכתב: "אהבת ישראל המכוונת על ידי אהבת התורה, אשר יסוד שניהן – באהבת ה' הוא". אהבת ישראל שאינה נוגסת באהבת – ושמירת – התורה ואינה מורידה ומקרבת אותה לבריות, ובה בעת, אהבת התורה שרק מגבירה ומלהיטה את גילוי הקירבה של כל אשר בשם ישראל יכונה.

בעצם, הרבי מדגים כאן מה פירוש להאזין לקול ילד בוכה: לכותב למערכת "למרחב" היה נדמה כאילו הוא בא למתוח ביקורת, ואילו הרבי מליובאוויטש נשיא הדור ולבן של ישראל שומע משהו אחר לגמרי. הוא שומע את ה"קול ילד בוכה" שלפעמים הקלא דאשתמע שלו, סותר לחלוטין את מה שבאמת זועקת נשמתו. ואולי יש בדברים רמז יותר מכך: גלגל הקב"ה את כל  פרשת יוסל'ה מתחילתה ועד סופה, כדי שיבוא תל-אביבי אחד וימצא תירוץ לפרסם את תוכן מכתבו של הרבי לחג הגאולה.

[ובמאמר המוסגר שבמוסגרים: אינני בטוח כלל בחוסר הקשר שבין פרשת יוסל'ה למכתב. לא מופרך כי השימוש של הרבי בביטויים "אל תחטאו בילד… והשיבוהו אל אביו", הלקוחים מהפסוקים בפרשת מכירת יוסף, באו להדהד את הקשר לאותה פרשיה, בה כרוך ילד ששמו כשם  יוסף הצדיק. וכאילו נאמר: טלו את הרגש הטבעי בעקבות פרשיה שבמרכזה ילד שנלקח וחזר  אל הוריו, ודעו לכם – הנה, כך בדיוק מרגיש כל יהודי כאשר הוא מורחק מחיקו ועריסתו של אבינו שבשמים. והחידוש כאן, שגם כאשר רקחו מהעניין מרקחת של איפכא מסתברא, בא הרבי ומגלה כי באמת "פירסמו את הג' שורות" כדי לפרסם את המכתב].

הרבי מגיע עד לנקודת התודעה המרוחקת ביותר, ומוצא בה את ה"מרחב העצמי" של תפארת נשמת ישראל, "מרחוק במקום ומקרוב ברוח". פשוט וברור ולא יכול להיות אחרת, שכזה דבר לא נעשה על מנת לפגוע גרידא, אלא רק כדי למצוא סולם כדי לעלות עמו על העץ, ולהכריז את "הקריאה לכל אחינו בני ישראל שליט"א אשר לבם ער לקול ילד בוכה, קריאה לפעולות נמרצות בהפצת התורה בכלל והפצת מעינות החסידות בפרט, הלימוד והמעשה גם יחד".

וכך מדי מבצע במבצעו לימד אותנו הרבי שיעור בהאזנה. אם שומעים קול ילד בוכה "למה אתם לא הולכים לצבא", משמע יש להציע לו להניח תפילין, שהרי הם המזכים את אנשי החיל לקיים "וטרף זרוע אף קדקוד". ואם מתחת לעריסה נשמע קול מיילל "למה הרבי לא עולה בראש כל חסידיו לארץ ישראל", הוי אומר כי הטיפה מהאבן היקרה של כתר המלך, תורת החסידות, טרם חדרה לפיו, ויש להטעימו מתורה זו עד שישאל "למה לא כולם נוסעים לרבי". כך גם המפטיר לעומתך "עזוב אותי, אני לא מאמין", הוא בתרגום מתינוקית ללשון הקודש: מזוזה בפתחי אני צריך.

כדי להגיע ל"מעשה הוא העיקר", צריך לפתח את חוש השמיעה ולהתאמן על התגובה הספונטנית. להבין אשר כל הפונה אלינו, בין בקלא דאשתמע ובין בצרחות מחרישות אוזניים, זקוק ליידישע-צומי. במקום להיעלב, יש לשלוף את דף ההנחיות לטיפול בתינוקות – רשימת מבצעי המצוות של הרבי ותקנותיו הקדושות, ולהתאים לילד את ההרכב הנכון.

*

והילד הבוכה מקבל כל פעם את הדרוש לו באותה שעה. פעם אלו ד' מינים בחג הסוכות ומצה שמורה בחג הפסח. ופעם תפילין בתחנה המרכזית בתל אביב ודומותיה, והכשרת מטבחים אף בקיבוצי השומר הצעיר או הקיבוץ המאוחד. וכאשר נשמע קול תינוקת בוכה, הותאם לה מבצע נרות-שבת-קודש. לבכי המאורגן של הילדים והנוער ניתן מענה בצורת "צבאות השם", ואחר כך אות בספר התורה של ילדי ישראל – כל ילדי ישראל, גם זה ברוסיה השואל את אביו "שטא טאקויא ספר תורה" [=מה זה ספר תורה] כדברי הרבי באחת משיחות קדשו. וכך בכל פעם גילה לנו הרבי מה רוצה כעת הילד הבוכה.

ועכשיו העולם כולו בוכה בקול צורמני במיוחד. מה זה בכי? הילד פשוט לא נרגע. ביקש האדם המודרני לישב בשלווה, וקפץ עליו רוגזם של איסלאם קיצוני, מגיפות משונות, אלימות בין-גזעית, כפר גלובאלי שמייצר בדידות שלא הייתה מעולם. בלאגן.

ולמשמע קול הילד הבוכה עכשיו – צריך לתת את המענה של "משיח עכשיו". הרבי כבר גילה לנו בשיחות של נ"א-נ"ב, כי הקול של "נער ישראל ואוהבהו" בימים אלה, הוא תביעה לגאולה אמיתית ושלמה. לא פחות (ראה במיוחד שיחת כ"ח סיון תנש"א). והרי ידוע, שילד שרוצה שוקו, לא יעזור אם דוחפים לו בקבוק תה. עם ישראל והעולם כולו זועק משיח, ולא יעזרו שום תחליפים. (ונסיון להגשת תחליף עם חיוך, רק מעצבנת יותר את הילד…).

מבעד למסיכות הפנים וההוראות אל (תכנסו לפני ש)תחטאו בילד (מלשון חיטוי), מבעד לחומות הסגר למינהו והתו הסגול, הריחוק החברתי והצהרת הבריאות – עולה ובוקעת הזעקה האדירה בתחינה ובתשוקה: אנא, אמרו לנו את האמת, הגידו לנו מה יש לעשות עכשיו ולמה. תנו לנו דבר מוצק להיאחז בו.

המועקה הנפשית והריקנות האיומה – כלשון הרבי במכתב – דורשים כעת מענה הוליסטי. זהו כבר בכי לפתרון אולטימטיבי ומלא. ברור שהוא דורש את כל מה שנדרש מאז ומתמיד – תפילין ומזוזה, נש"ק ובית מלא ספרים, אהבת ישראל ולימוד הרמב"ם – אך כל זה צריך להיות בטעם משיח. טעם כפשוטו, שיורגש בזה התכלית והכוונה של קבלת פני משיח, טעם מלשון תענוג וגעשמאק, שהדבר יעשה במלוא החיות וההתלהבות, וטעם מלשון טעם ודעת, לימוד רחב ומעמיק בענייני גאולה ומלך המשיח. טעמו – וראו! הנה זה מלך המשיח, הנה זה מנחם משיח צדקנו.

אז נכון, לפעמים שומעים הערות ציניות גם בנושא הזה, אבל הרבי לימד אותנו, שהם חושבים שכל העניין הוא בשביל תוספת כמה שורות עוקצניות, אך האמת היא שהתוספות הצורמניות (גם של ילד שחושב שהוא בעצם רב החובל של העריסה) הם לא יותר מאשר תירוץ כדי לפרסם – משיח.

*

פעם היה צורך להבהיר שגם כאשר שקועים בלימוד ובעניינים נעלים צריך לשמוע קול ילד בוכה. היום אף אחד לא מרמה את עצמו שזו הבעיה. אם כבר לא שומעים את קול הילד, זה בגלל שתעלות האוזניים שלנו סתומות, שמנת עבית כשית.

ובכן, אוזן זו ששמעה "להכין את עצמו ואת העולם כולו לקבלת פני משיח" והלכה ונסתמה – תישטף. ואף זאת למדנו ממכתבו הנ"ל של הרבי, הפותח ב"נשיאת כוס לחיים, לחיים ולברכה" וחותם בברכה – בכתב יד קדשו – "לחיים, לחיים ולברכה".

לא צריך להגזים ולקחת דרך האוזן, לוקחים כרגיל דרך הפה, ובמינון כתקנת המשקה הידועה של רבינו. התרופה הזאת כוללת אימון ובדיקת שמיעה מיידית – מכריזים "לחיים" ואמורים לשמוע "לחיים ולברכה", חת חת, חת שתיים, נסיון. וגדולה לגימה שמקרבת את עור התוף שלנו למיתרי הקול של אחינו עצמנו ובשרנו.

ואז לפתע חוש השמיעה מצטלל ושומע את הטונים העדינים ביותר, את הקול הדקיק והכמעט-בלתי-נשמע לאוזן בלתי-משקה'אית. ובלי להשתהות אפילו רקע, הולכים לילד הבוכה, ומרימים אותו בחזרה לאפריון של בן המלך, ומראים לו הנה זה אבינו המלך, וזוכים מיד להגיע לזמן שבמקום ילד בוכה אז ימלא שחוק פינו, ונזכה לשמוע את ה"קול ילד צוחק" של הגאולה, כי נער ישראל ואוהבהו.