אל תמסקנו את הילדים

'נכון אתה עייף? מי, מי הרגיז אותך? תגיד לי…' ואז התחיל הקרקס של הדודות, ניתוחים של כל הסובבים. אמרו שם כל מיני דברים יפים חכמים ומלומדים, והאמת – כבר לא היה לי כוח אז אמרתי 'כן'. אבל בתוכי גם אני לא ידעתי, זה סתם היה יום מבולבל שלא ידעתי בעצמי למה אני עצוב…

אצל סבתא הרגשתי יותר נעים להיות מבולבל. היא הרגישה שלא כל כך טוב לי, אבל הפטירה במילים 'יהיה טוב יא בניני'. ואז באמת נהיה לי קצת טוב. ומסבתא רחל למדתי שלא תמיד צריך למהר להגיע למסקנות, מה בדיוק מפריע ועל מה זה יושב… זה חשוב, אבל קודם כל צריך להיות שם.

אנחנו חיים בדור שמוכן לבנות בנינים עד השמים, מחשבים בגודל כף יד, יכול כמעט הכול אבל לא יכול לסבול רגע אחד של חוסר וודאות. כמה כסף נשפך ביום הבחירות על מנת שלא נהיה חלילה בחוסר וודאות מהשעה עשר… יש חברות ענק שעסוקות רק בלעשות סקרים כדי שמיד אם מתחיל משהו – תתחיל מלאכת הניחוש והפרשנות. אבל כל זה עוד קטן על כמות הפרשנים שמסתובבים היום לידינו.

נניח שביום שני ישנו אדם שצריך להחליט החלטה מסוימת. מיד נראה עשרות אנשים שעסוקים בלנתח ולנבא 'ואם זה יהיה כך אז כך, ואם כך אז כך'. על האופציה של לחכות ליום שני – כבר שכחנו. תוסיפו לזה את העובדה שלפני עשרים שנה כשאדם יצא מהבית יכולנו לחכות לערב כדי לדבר אתו. והיום זה יכול להסתיים בהקפצה של כמה חטיבות ומסוקים לאוויר…

בקיצור: יכולים הכל, אבל לא טיפה אחת של חוסר וודאות.

וזה מקשר אותנו למרגלים. הרבי מסביר שהבעיה של המרגלים הייתה בכך שהסיקו מסקנות. ראיתם הרבה דברים שהפחידו אתכם; בסדר. אבל הטעות היא המהירות למסקנה 'כי חזק הוא ממנו' , יש כאן דבר שנראה לך קשה, קשה לך?! בסדר. אבל אל תמהר להגיע למסקנות.

הוא חוצפן

אני רוצה לקחת את זה לענין של חינוך. ובפרט חינוך של הנוער המתבגר. היכולת לקבל שינויים שיש בגיל הזה.

עד לגיל הזה הילד יחסית 'שפוי'. אבל פתאום אנחנו מזהים התנהגויות שלא היינו רגילים אליהם, ואז מגיע המבחן שלנו. האם כל התנהגות שנראית לנו קצת עצמאית ישר תגרום לנו לצעוק על הילד 'חוצפן!' וזה לא בגלל שהוא חוצפן, אלא בגלל שאנחנו לא יודעים איך לאכול את מצב הביניים הזה שהילד הצייתן קצת נהיה עצמאי; כי מצב הביניים הזה מכניס אותנו לחוסר אונים ולחוסר וודאות. ואת זה אנחנו כבר לא יכולים לסבול. אז אנחנו מעדיפים מסקנה למרות שהיא גרועה אבל היא מסקנה. הוא חוצפן!

לנשום חוסר וודאות

שבוע שעבר דיברנו על אור שמנצח הכל וממלא הכל. מה שאין כן החומר.

אנשים שאוהבים מסקנות מסתדרים יפה מאוד עם חומר, תוצאות, הישגים ומסקנות. אבל חסרים אור כי הם תמיד עסוקים בלהרגיע את עצמם ולעבור ממסקנה למסקנה, כדי שלא יהיה להם חלילה רגע של חוסר וודאות. חבל. כי מי שלא יכול לחיות עם חוסר וודאות או חוסר אונים – הוא בעצם לא יכול לחיות אלא רק לחשוב.

לחיות את החיים זה אומר לדעת גם שיש מצבים שאני לא יודע לאיפה הם יובילו, ואת זה אני משאיר לבורא עולם. נכון, הילד רוצה פתאום לגהץ חולצה, ודווקא מכנסיים כאלה, והוא אוהב לשמוע שירים…. נטפל בזה, נעבוד על זה, אבל בבקשה בלי מסקנות: 'איפה החסידישקייט שלך?!' 'אתה רוצה להיראות כמוהו?!' 'רק אל תגיד שלא אמרנו לך!'

המצב מבלבל או קצת מייאש? – זה מובן. אבל את המסקנות תשאיר לקדוש ברוך הוא. אולי הוא עדיין בונה עליו שיהיה שליח גדול ואתה סתם הורס את התוכניות?!

ונחזור לאור. מי שרוצה להיות פנסאי ולהאיר, חייב לצאת מהרצון 'למסקן' כל הזמן. עליו לנשום אויר חוסר וודאות צלול ולהתחבר לתענוג הגדול ביותר שקיים בטבע. לעצום את העיניים ולהגיד 'רבי, אני סומך עליך. תמשיך לכוון אותי!' וכמו שאמר לי חבר אחד 'רוצה להצחיק את הקדוש ברוך הוא?! ספר לו על התוכניות שלך!'

וכשנוריד מהכתפיים שלנו את האחריות להגיע למסקנות ולהשיג תוצאות מידיות כל הזמן – משהו בנו ישתחרר ויתחיל להאיר ולאהוב.

כמו סבתא רחל. שהכח שלה לתת, ושוב לתת – הוא דווקא מהמקום המשוחרר הזה. היא יודעת שהתפקיד שלה זה לתת ולתת, ואת המסקנות להשאיר לבורא עולם. הלוואי על כולנו את המסקנות שהיא קיבלה בסוף. כי מותר לנו לשבת ליד הספה עם הילד המתבגר ואפילו שזולגת לו דמעה בין העיניים והמצב נראה… פשוט רק נדאג להיות שם. להאיר. לאהוב.

תוצאות? תסמכו עליו קצת.