ועתה הייתי לשני מחנות – הצילני נא…

מנחם וולף, נתניה

מדברים על אחדות, מדברים על המחלוקת. איפה אנחנו בסיפור? כמה באמת המצב שלנו נורא? האם אנחנו חיים במלחמה? אי אפשר להכליל, לא כולם עשויים מעיסה אחת. יש הרבה חסידים שנמצאים איפשהו על הרצף ממשיחיסט קיצוני ועד לאנטי-משיחיסט קיצוני, אבל בוא נדבר רגע על ה'מחנות'.

יש לנו מוסדות בהפרדה מלאה של ישיבות קטנות וישיבות גדולות עבור שני המחנות. ברגישות וביעילות, מצליחה הנהלת רשת 'אהלי יוסף יצחק' להחזיק את תלמודי התורה כמוסדות לכול ילדי אנ"ש. למרות זאת, בתוך תלמודי התורה כל ילד יודע לאיזה קעמפ הוא שייך, ולאיזה קעמפ אסור ללכת. רוב הסיכויים שאחים שלך והגיסים שלך שייכים ל'מחנה' שלך, כן, רבים מאיתנו לא מתחתנים זה בזה. כאשר יש פריבילגיה של ריבוי אנ"ש באזור אחד, נוצרים בתי כנסת נפרדים שהמכנה המשותף להם הוא המחנה המשותף להם…

איך המצב הרגשי שלנו לאנ"שים במחנה השני? אתה יכול לבדוק באלו מילים אתה מתבטא כאשר אתה מדבר על ה'שני'. תשאל את עצמך, איך אתה אומר שלום לחבר מה'מחנה השני', האם אתה מאיר לו פנים? האם אתה מאחל לו הצלחה ואת כל הטוב שבעולם?

לאן אנחנו מתקדמים? לא צריך להיות נביא, וגם לא גאון גדול. יש לנו שני עיתונים שני אתרי אינטרנט, וכל אחד דואג להנחיל את ערכי המחנה שלו. ישנם מוסדות נפרדים, אפילו בלבושים אנחנו מעט שונים. אפשר להבין לבד לאן זה הולך…

מהם החוטים שעדיין קושרים בינינו גורל משותף?

הרבי. כולנו אוהבים את הרבי. כולנו רוצים לגרום נחת רוח לרבי, ומשתדלים למלא את רצונו. כולנו מתגעגעים לרבי ורוצים לראותו. וכולנו מתמלאים בגאווה כאשר מדווחים על גדולתו של הרבי באמצעי התקשורת השונים.

השלוחים. כולנו גאים בשלוחים, במפעל השליחות. כולנו מספרים שיש למעלה מ5,000 שלוחים ברחבי העולם, כאשר כולנו יודעים שלשתי המחנות יש חלק בפאזל המדהים הזה.

הכאב והשכול. זה עצוב, וזה מזעזע, אבל אנחנו מתחברים זה לזה כאשר אנחנו מקבלים מכה. זה קרה כאשר שלושת התמימים ע"ה נהרגו בשליחות באילת, זה קרה כאשר הרב מוטי גל ע"ה נלחם בגבורה עם המחלה הארורה, ועוד, ועוד, וזה קרה גם במכה הכואבת והענקית הזו של פגיעת הקורונה הקטלנית במשפחת ליובאוויטש בכל העולם, ובפרט בשכונת בקראון הייטס כאשר נפטרים מטובי בניה, והמפורסמים שבהם, המזכיר, רב הקהילה, ראש הישיבה, ובפטירתו המזעזעת בדמי ימיו של השליח בהאנובר הרב בנימין וולף ע"ה.

אנחנו מתאחדים ברגעי שכול כי זה הכי אנושי. אין בנו לב אבן לראות איש בצרתו של רעהו ולהישאר אדישים. אך הסיבה העמוקה יותר היא שאנחנו מרגישים קצת אשמים, קצת מפספסים, חשים שסטינו מהמסילה. היינו צריכים להיות ביחד, לאהוב יותר מכפי שהיינו. ועוד יותר עמוק: על יד המוות, ה'איך זאג', 'תפיסת העולם' שלי, הכול כך חשובה בימים רגילים – מקבלת מכה, ופתאום מאירה ההכרה  שאפשר וצריך להיות ביחד, שנתחבר, שנאהב. איך להיות ביחד? איך אפשר להתאחד? אלו שאלות טובות, אבל אנחנו יודעים שצריך.

אז לפני שננסה למצוא את נוסחת הפלא של האחדות, נשאל את עצמנו, למי ולמה טובה האחדות? ולמה היא בסוף מצליחה להרתיע אותנו?

על כך ועוד בפרק הבא בסדרה.

מנחם מענדל וולף. B.A בפסיכולוגיה ויועץ נישואין ומשפחה.