מסתורין ב'טיילר' • סיפור מטלטל

לאחר מספר שנים בתפקיד ה'מאזין', קשה מאד להפתיע אותי. לרגש – כן, לעורר געגוע – וודאי, אך כבר לא להפתיע. במובן זה שונה הסיפור שלפנינו. הוא בהחלט מפתיע.

הסיפור שלפנינו ייחודי לא רק בשל הצד המופתי הפלאי שבו, אלא בעיקר בשל המסתורין שעדיין אופף אותו ומקנה לו הילה של 'א בעל – שם'סקע מעשה'.

סיפורה של השגחה

לפני מספר שנים ארגן הג'וינט ביקור של משלחת מנהלים ומורים בכירים אמריקנים לעיר אודסה שבאוקראינה, במטרה ללמוד מקרוב אודות אורח חייהם של הסטודנטים היהודיים במקום. כאשר מארגני הביקור תרו אחר מקום שחברי המשלחת יוכלו לסעוד בו את סעודות השבת, הם הגיעו, איך לא, לשלוחי הרבי במקום. זו הייתה שבת שלפני י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי, והרב בנימין וולף, משלוחי הרבי לעיר, הזמין אותם להצטרף לעוד עשרות צעירים יהודים שסעדו על שולחנו.

במהלך הסעודה, הסביר הרב וולף את מהותו של היום הגדול י"א בניסן, כאשר בין הדברים הוא הביא מדברי הרבי בהתוועדות י"א בניסן ביום הולדת ה70 שלו בשנת תשל"ב (1972). זו הייתה התוועדות מכוננת שסימנה שלב מכריע במהפכה שחולל הרבי בעולם היהודי. הרבי גילה כי ידידים שונים פנו אליו בהצעה ידידותית ואכפתית לנוח מעבודתו הקשה (בשל גילו המתקדם). כתגובה, קרא הרבי להקים עוד ע"א (שבעים ואחד) מוסדות חדשים. זו מתנת יום ההולדת שביקש הרבי מחסידיו.

הרבי, שהקים את ארגון צעירי חב"ד עליו נמנים יהודים שחצו בכבוד את גיל השמונים והתשעים, הבהיר באותה התוועדות, כי אין זו תעודת הפספורט הקובעת את גילו של האדם..

אחד מחברי המשלחת, מר בנימין פעלד, שהציג את עצמו כמנהל החינוכי של בית ספר יהודי בבולטימור ארה"ב, לגם כוסית 'לחיים' וביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר בהתרגשות שהוא זכה להיות נוכח אצל הרבי באותה התוועדות מיוחדת. בהמשך לאותה התוועדות היה מעורב בסיפור מרתק ומסתורי. בשל האווירה המיוחדת ששררה בשעת הסעודה, היה נכון מר פעלד לחלוק את סיפורו האישי עם כל הסועדים, דבר שלא עשה מעולם קודם לכן.

כאשר הובא הדבר לידיעתי ע"י הרב בנימין וולף, פתחתי במאמצים רבים להשיג את מספר הטלפון של מר פעלד, ולבסוף, הודות לעזרתו הנדיבה של הרב שמואל קפלן, שליח הרבי ומנהל מוסדות חב"ד במרילנד, קיבלתי את המספר המיוחל. מר פעלד נשמע מופתע במיוחד מכך שאיתרתי אותו, אך הרעיון שסיפורו האישי יהפוך לנחלת הכלל, היה זר לו לחלוטין. סוף דבר שהוא התרצה, והנה לפניכם סיפורו המלא והמרתק כפי ששמעתי מפיו במספר שיחות טלפון שניהלנו.

מורה נבוכים

"הקשר הראשוני שלי לרבי ולליובאוויטש נוצר כאשר הייתי עדיין בחור צעיר לימים, לפני כארבעים וחמש שנה, בסביבות השנים תשכ"ה – תשכ"ו (1965 – 1966). התבקשתי אז על ידי ארגון יהודי בניו – יורק לשמש מורה לעברית ולענייני יהדות בעיר פיניקס בירת מדינת אריזונה. פיניקס שוכנת בצפונו של מדבר סונורן, ועל כן מזג האוויר בה הוא צחיח ומדברי. כך גם היה האקלים הרוחני שלה. העולם החרדי לא הפנים אז עדיין את היכולת לפרוץ קדימה, והמושג קירוב יהודים היה עדיין זר לו.

מטבע הדברים, בהיותי שומר המצוות הכמעט יחיד בפיניקס (באותם ימים עדיין לא הגיעו לשם שלוחי הרבי), התעוררו אצלי שאלות ותהיות רבות. מאחר שהרבי היה אז המנהיג היהודי היחיד שהתעסק בקירוב יהודים, ראיתי ברבי את הכתובת בה אוכל להיוועץ. כך שלמרות שאינני חסיד ולא בן חסיד, מצאתי את עצמי בחליפת מכתבים מרתקת עם הרבי ששימשה עבורי מורה נבוכים בכל הבעיות והמבוכים אליהם נקלעתי מפעם לפעם.

כאשר הגעתי לפרק 'האיש מקדש', הזדמן לי בפעם הראשונה להיווכח בעיניו הצופות למרחוק של הרבי. יהיה זה אך טבעי שלא אשתף את כלל ישראל בחיבוטי הנפש בהם התחבטתי באותה תקופה.. אך בכל אופן אציין ששוב היה זה הרבי שהעניק לי עצה והדרכה, שרק בפרספקטיבה של מספר שנים יכולתי לראות עד כמה קלעו אל השערה.

שמחה וקוץ בה

לאחר מספר שנים, בשלהי חורף תשל"ב (1972), נולד לנו במזל טוב בננו בכורנו, לאורך ימים ושנים טובות. הוא נולד כשלוש שנים לאחר נישואינו והיינו שמחים ומאושרים. כאשר הגיע זמנה של רעיתי ובננו להשתחרר מבית הרפואה ולשוב הביתה, הובהר לנו לראשונה, כי בשל תגובות שונות אצל הילד, הצוות הרפואי החליט להשאיר את הבן עוד מספר ימים בבית הרפואה למעקב נוסף.

המטרנו על הרופאים שאלות רבות, אך הם פטרו אותנו בתשובות חמקמקות שרק הגבירו והעצימו את החרדה אליה נקלענו לפתע 'משום מקום'. לאחר מספר ימים נקראנו לחדרו של מנהל המחלקה, ובפנים חמורות סבר נתן לנו להבין שלמרות שהם עדיין אינם בטוחים באבחון הבעיה, מכל מקום כל הסימנים מובילים לכך שהילד סובל מבעיות אלו ואלו (שאין אני אף מעז להעלות על דל שפתיי), וכי עליו להישאר במחלקה עוד זמן רב. "עוד כמה זמן?", שאלנו. הוא פטר אותנו ב"לא יודע" סתמי ומדאיג.

אין מקום לדאגה

היינו זוג צעיר וחסר ניסיון וחשנו אבודים. כאשר יצאנו מחדרו של מנהל המחלקה, נזכרתי לפתע ברעיון של בקשת ברכה מהרבי. נראה שדווקא חוסר האונים, הוליד אצלי מחשבה זו בבחינת 'מאין יבוא עזרי'. תכף התיישבתי לכתוב את המכתב ושלחתי אותו מיד בדואר אקספרס. במכתב תיארתי בפרוטרוט את המצב, הדאגה והחששות, וסיימתי את המכתב בתחינה שבננו ישתחרר תכף מבית הרפואה בריא ושלם בגופו ובנפשו. לאחר יומיים – שלושה קיבלנו טלפון ממזכירות הרבי. המזכיר הורה לי להצטייד בעט ולכתוב את אשר יאמר.

"ובכן", הוא אמר, "את השורות בהן תיארת את הדאגה והחששות, הקיף הרבי בעיגול וכתב: "אין מקום לדאגה כלל", ובאשר לבקשה לשחרור מיידי מבית הרפואה, סימן הרבי וכתב "בקרוב. אזכיר על הציון". אין מילים בפי לתאר כיצד מילים בודדות אלו הפיחו רוח חיים בנפשותינו הסוערות. ברגע אחד הפכנו לאנשים חדשים, נינוחים ורגועים. לפתע היינו מסוגלים לסדר את מחשבותינו, להכניס סדר בדברים ולדבר בהיגיון, דבר שלא היינו מסוגלים לו קודם לכן. פחות מארבעים ושמונה שעות לאחר מכן, חזרנו כולנו, כולל הבן, הביתה. היה זה דווקא אותו מנהל מחלקה שבחיוך מאופק הסביר לנו כי התברר להם, מעל לכל ספק, שהילד בריא ושלם "ואין מקום כלל לדאגה".. זה היה נראה כאילו הוא מתואם עם הרבי מליובאוויטש..

הכרת הטוב

חשנו צורך עז לומר תודה לרבי. למרות שחג הפסח מישמש ובא, החלטנו שלא להמתין עם הדבר. כשלושה שבועות לאחר מכן טסתי לניו יורק. באותה שנה חלה שבת הגדול בתאריך יו"ד בניסן. את השבת שבתתי בקרב בני משפחה בשכונת ברייטן – ביטש, ולמחרת, ביום ראשון אחר הצהריים, הגעתי לסווען סווענטי.

רק אז נודע לי כי זהו יום הולדתו של הרבי, וכי כולם ממתינים עתה להתוועדות הגדולה שתחל בשעה תשע וחצי בערב. החלטתי להמתין ולהשתתף גם אני בהתוועדות זו.

בינתיים פניתי למזכירות הרבי. בתחילה הם 'עיקמו את האף' למשמע רצוני להיכנס ליחידות, אך מששמעו שבאתי כל הדרך מאריזונה רק על מנת לומר תודה, הם נענו לבקשתי, לא לפני שהוציאו ממני הבטחה בפעם המי יודע כמה, שאין לי כל כוונה לעכב את הרבי בעניין אחר מלבד הבעת התודה.

שליחות חשובה

בערבו של יום זכיתי להשתתף באותה התוועדות קודש, ולמרות תוכניתי המקורית לשוב לבית קרוביי בברייטן ביטש לא יאוחר מן השעה עשר וחצי בערב, נשארתי עד תום ההתוועדות. האווירה הייתה כה קסומה, שלא חשתי כלל במחוגי השעון שנעו לעבר השעות הקטנות של הלילה. אם אינני טועה, התקבלתי ליחידות אצל הרבי בלילה שלמחרת ההתוועדות, ביום שני בלילה, לאחר השעה שתיים לפנות בוקר.

נכנסתי בחרדת קודש לחדר הרבי. הגשתי לרבי פתק בו הבעתי את תודתי העמוקה על ברכתו של הרבי, ובישרתי כי הבן אכן שוחרר, ותודה לאל מצבו טוב. הרבי היה נראה שבע רצון, ואיחל לי שאמשיך לבשר טוב בכל ענייניי הגשמיים והרוחניים. לאחר מכן החל הרבי להתעניין ולדרוש בנעשה באריזונה, וביקש לדעת כיצד מתקדמים העניינים אודותם התייעצתי עמו בעבר (באמצעות קשרי המכתבים). במהלך שיחה זו גילה חוסר שביעות רצון באשר למספר עניינים שלטעמו לא התקדמו בקצב מספק. אני מצדי הבטחתי לעשות כל התלוי בי.

כאשר עמדתי לעזוב את חדרו, פנה אליי הרבי ושאל מתי אני מתעתד לשוב לאריזונה. השבתי שבעזרת ה' מחר לפני הצהריים, "האם בדרכך תהיה מוכן לבצע עבורי שליחות חשובה?", שאל הרבי. תגובתי הספונטאנית הייתה: "ודאי שכן!". הרבי חייך ואמר שאם לא קשה לי אסור עתה לחדרו של הרב חדקוב (ז"ל), והוא ינחה אותי בפרטי השליחות. יצאתי מחדרו של הרבי, כששמעתי את הד קולו של הרבי: "א דאנק ( = תודה). א כשר'ן און א פריילכען פסח".

כשהרב חדקוב זועף

כאשר פתחתי את דלת משרדו של הרב חדקוב (לאחר שנקשתי וקיבלתי את ההוראה "להיכנס"), פנה אליי הרב חדקוב ושאל: "ר' בנימין?".. אינני יודע אם הרבי הספיק כבר לדבר עמו (אולי בטלפון) במשך אותה הדקה מאז עזבתי את חדרו של הרבי, אך זו הייתה העובדה, שעוד בטרם הספקתי לפצות את פי, ידע הרב חדקוב שאני הוא בנימין פעלד, שנכנס אליו בהוראת הרבי, בקשר למילוי השליחות הבאה.

הרב חדקוב ניגש ישר לעניין. הוא מסר בידי חבילה, ואמר כי זו היא חבילת מצות שעליי להעבירה לטיילר. "מה זה טיילר?", שאלתי. "עיירה במדינת טקסס", השיב לי הרב חדקוב ביובש. הסברתי לרב חדקוב שהטיסה שלי היא טיסה ישירה לאריזונה ולא מתוכננת לה כל חניית – ביניים בטקסס, ובכלל, הוספתי, אינני יודע היכן זה 'טיילר'. מעולם לא דרכו רגליי שם, וזו הפעם הראשונה שאני שומע על מקום שכזה. הרב חדקוב הישיר אליי מבט, ושאל אם עליו להודיע לרבי על סירובי למלא את השליחות. עניתי שוודאי שאמלא את השליחות.

קמתי לצאת מהחדר, ואז נזכרתי שלא נמסר לי כלל למי עליי להעביר את החבילה בטיילר. שוב פניתי לרב חדקוב ושאלתי אותו על כך. אך מבע פניו הזועפות לא הותיר לי כל מקום של דמיון. לרב חדקוב התחיל להימאס. איזה נודניק ואיזה שאלות מוזרות. מה זה משנה למי להעביר? תעביר וזהו.. איך שהוא הוא הצליח לטעת בי תחושה של מטרידן.. לא המתנתי כמובן לתשובתו, ויצאתי תכף את החדר.

ברירת מחדל

כאשר שבתי לבית מארחיי, הייתה כבר השעה ארבע לפנות בוקר, כך שהחלטתי שלא לתת את דעתי עתה לסיפור השליחות המוזר, והלכתי לישון. כאשר קמתי בבוקר, עשיתי 'סדר' בדברים וגיליתי שאין לפניי ברירות רבות. היה זה כבר יום י"ג בניסן, חג הפסח ממשמש ובא (י"ד ניסן בערב, כידוע), ואין בידי כל אפשרות לנסוע ברכב לטקסס ולחפש בה את טיילור… מאידך קיבלתי על עצמי את השליחות ועליי להשתדל לבצעה.

החלטתי לנסוע מיד לשדה התעופה ולנסות ללמוד שם על האפשרויות השונות. הדבר הראשון שהתחוור לי היה שאין כל טיסה מניו יורק לטיילר. גם פקידי נמל התעופה לא שמעו על טיילר. נו, לפחות אני לא הבור היחיד במדינה הזו.. כמו כן התברר, שלמרות שטקסס נמצאת בדרך לאריזונה, אין כל טיסה מניו – יורק לאריזונה שיש לה חניית ביניים בטקסס. ניסיתי לבדוק אפשרות של טיסה לטקסס, ובנפרד טיסה מטקסס לאריזונה, אך נוכחתי שהדבר מסובך.

באין ברירה אחרת, החלטתי לטוס לאריזונה לפי התוכנית המקורית. עדיין קיננה בלבי תקווה ומחשבה כי אולי משהו עוד יסתדר, והחלטתי שאם אכן לא אצליח לבצע את השליחות, אטלפן מאריזונה למזכירות הרבי ואודיע שלצערי לא עלה בידי למלא את השליחות.

T – y – l – e – r

עליתי למטוס בתחושה מאד לא נעימה. לבי התמלא תחושת החמצה. יש אנשים שחיים חיים שלמים ללא שהרבי מליובאוויטש יבקש מהם משהו. הרבי ביקש ממני דבר פשוט, להעביר חבילה. זו שליחות חשובה, הוא אמר. מה כבר ביקש? ואני בטלן שכזה, לא יכול למצוא דרך למלא את השליחות. מאד לא נעים, אך מה יכולני לעשות.

הטיסה לאריזונה אורכת כשלוש שעות. הייתי עייף מליל היחידות ונרדמתי תכף על מושבי. לאחר כשעתיים התעוררתי משנתי העמוקה לשמע קול הקברניט המודיע שבשל תקלה במנוע המטוס, הוא עומד לבצע בעוד מספר דקות נחיתה בטיילר.. כל גופי רעד והצטמרר..

הקברניט המשיך להרגיע ולומר שאין זו תקלה חמורה, וכי הוא מקווה שהטכנאים יגברו עליה חיש מהר, כך שהשהייה בטיילר לא תארך זמן רב, וכי הם יוכלו להמשיך תכף בטיסתם לאריזונה..

שפשפתי את עיניי העייפות ולא האמנתי למשמע אוזניי.. כאשר שאלתי את דיילת המטוס בפעם השלישית היכן בדיוק נוחתים, היא ענתה תוך כדי שהיא מאייתת: "טיילר – T – y – l – e – r"…

זוג משמים

ירדנו מכבש המטוס והוכנסנו אחר כבוד לאולם המתנה קטן. אני כמובן ירדתי עם חבילת המצות בידי. התברר שטיילר היא עיירה די קטנה, ובזמנו, לפחות, שימש לה רק שדה תעופה קטן זה, שברוב ימות השבוע לא היה כלל בפעולה. נראה שבשל התקלה במטוסנו הודלקו האורות בשדה התעופה הקטן.

ניסיתי לתור אחר 'טיילרני' מקומי שיאמר לי אם יש יהודים בקרבת מקום, אך בשדה התעופה הקטן שהתעורר זה עתה לחיים, היו רק טכנאים, שלא ידעו לתת מענה ברור לשאלתי. תוך כדי שאני חוכך בדעתי מה ניתן לעשות, ניגש אליי זוג יהודי צעיר ושואל אותי אם אני נושא עבורם חבילה מהרבי…

לאחר הודעת הקברניט לפני כמחצית השעה, דבר כבר לא הפתיע אותי.. את ראשי כיסתה כיפה ופניי היו מעוטרות בזקן קטן, כך שזו לא הייתה משימה קשה לזהות אותי. מאידך, מראה בני הזוג לא היה של שומרי מצוות כל עיקר. האישה אמנם הייתה לבושה בלבוש צנוע, אך הגבר היה גלוי ראש ולא היה עליו כל סממן יהודי אחר.

מסרתי לידיהם את חבילת המצות והם היו נראים מאוד מרוצים. הם אמרו שהם אסירי תודה. הייתה לי כמובן רשימה ארוכה של שאלות לשאול אותם, אך לצערי ולתימהוני, עוד בטרם הספקתי לפצות את פי, הם נופפו בידיהם לשלום ונעלמו בנוף הטיילרני..

שאלת מיליון הדולר היא מי היו בני הזוג הללו, מהיכן צצו, וכיצד הם ידעו להגיע לשדה התעופה הקטן הזה בשעה זו. אין לי תשובות לשאלות המסקרנות הללו. חוששני גם שלא אדע לעולם. אך זאת אדע, ילדיו של הרבי הינם כנסיכים בבית המלוכה. אם יש צורך להעביר להם חבילה, הרבי ינחית עבורם מטוס שלם באיזו שהיא עיירה העונה לשם טיילר.."