הנוער רוצה להתלהב – אבל לבד

מכת חשמל או שלהבת עולה מאליה

"שלוימי! שלוימי!" כולם מסביב מריעים, מחמיאים, אבל הפעם זה לא עובד. רק לפני כמה חודשים, אותן קריאות בדיוק גרמו לשלוימי לזרוח ולהיות ממש מאושר – אבל פתאום זה נגמר לו. הוא לא מתחבר לקריאות האלה.

זה קורה לכולנו. שאותו ילד מתוק וחמוד שבגיל קטן 'שלוק' היה עושה אותו מיד מאושר, ולאחר מכן ארטיק או גלידה או מכונית על שלט… עם השנים הדרישות אולי עלו, אבל תמיד ידענו שנמצא את החפץ הבא שיעשה לו את זה. ולא רק חפצים. גם תשומת הלב. בהתחלה זה היה סתם חיוך של אבא שהיה מרים לגבהים, אחר-כך סתם חיבוק או נשיקה או איזה "וואו!" עוצמתי כתגובה למשנה בעל פה או ווארט… ואז פתאום מגיע הגיל שבו הכפתורים האלה כבר לא עובדים כבעבר…

היינו רגילים שכשניתן לו 'מכת חשמל', ארטיק או מילת עידוד מסוימת לא משנה מה היה מצב הרוח שלו קודם, די בזריזות הוא יפתח דף חדש ויצעק "אתה אבא הכי טוב בעולם!" (כמה אנחנו אוהבים את זה…) זאת אומרת שהיתה לנו איזה שליטה על מצב הרוח שלו. אבל פתאום כמו שראינו עם שלוימי זה מפסיק לעבוד מתישהוא.

ההרגשה הזאת והמצב הזה – מתסכלים מאוד. אבל בשביל זה, בדיוק בשביל זה, יש לנו (איזה מזל) את ה'דבר מלכות' של פרשת בהעלותך.

שלוימי, וכל החברים החמודים שלו מתבגרים, ונדמה לנו שבגיל הזה נמאס להם להתלהב מכל הדברים שאנחנו נותנים או אומרים להם – זה לא נכון. דווקא בגיל הזה ההתלהבות היא חלק מהם. אלא שנמאס להם שה"כפתור" של ההתלהבות שלהם יהיה אצלנו, המבוגרים, שאנחנו נלהיב אותם כרצוננו. הם רוצים להתלהב והרבה, להתחבר והרבה, להרגיש והרבה, לעשות גם בקבלת עול והרבה, אבל לבד. והרבה.

בקיצור, קצת לזוז הצידה ולתת להם להיות עם הדברים לבד. לבד, אין הכוונה לעזוב או להפקיר. לחנך אותם על אותם דברים שגדלנו עליהם, יש מה שמותר ויש מה שאסור, יש את המתאימים ויש את אלה שלא. אין הכוונה לתת יד חופשית ח"ו. אלא פשוט להוזיז את ה'אני' שלנו. את ההורה המפוחד שחייב להיות צמוד-צמוד, שיכול להעניק הכל אבל קשה לו לסמוך, שיכול לחבק את הילד ולתת לו חיוך עד השמיים אבל לשמור אותו קרוב קרוב אליו.
אז זהו, שלא. צריך להרפות. לעבוד על עצמנו להסתכל על המטרה (ואפשר עוד להאריך בזה עוד ונתוועד על זה בהמשך).

וזה הענין שבפרשת בהעלותך. שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. זוהי הנקודה של ה'דבר מלכות' השבועי שכאשר אנו מתבקשים להאיר ולרומם דבר מסוים – עלינו לעשות זאת כך, שהדבר עצמו יהיה מרומם גם לאחר שעזבנו אותו.

וזה מה שבסך הכל שלוימי רצה. הילד הקטן מסתכל על הרגע. על עכשיו. עכשיו מחמיאים לי, עכשיו קונים לי ממתק – אני מאושר עד הגג. אבל הילד המתבגר חושב גם יותר רחוק. הוא לא רוצה להיות תלותי במחמאות או בממתקים שלנו. הוא רוצה לקנות ממתקים לעצמו והוא רוצה גם ללמוד להחמיא לעצמו (כן!כן!) ולפעמים שיחה אל תוך הלילה של הילד עם החונך או עם השליח בישיבה יכולה להביא אותו להכרה ביכולותיו ואז גם ילמד להכיר בעצמו ולהחמיא לעצמו.

וזה לא שנפסיק לגמרי להעניק לו או להחמיא לו אלא שבגיל הזה צריך לשים את הפוקוס גם על "שלהבת עולה מאליה".

מניסיוני ראיתי, שכשנותנים לתהליך הזה לקרות ונותנים לו את המרחב, הילד יימשך גם אחרי המילים הטובות וכו' ואם לא, תמיד ירגיש שכשמחמיאים לו חסר לו משהו. וחסרה לו היכולת להפעיל את עצמו בעקבות זאת. הוא תמיד מתוסכל כי מצד אחד הוא צריך את האישור של המבוגר, כי הוא לא יודע לעשות את זה לבד; מצד שני הוא כועס כי הוא מעדיף לעשות את זה בעצמו.

לכן חשוב מאוד בשלב הזה של ההתבגרות לחשוב טוב איך אנחנו משלבים את שני הדברים האלה יחד וגורמים לילד להיות 'חי הנושא את עצמו'.

הענין הזה ארוך והוא לא בשביל טור אחד או שניים. אבל חבר'ה, אין מה לעשות – מי שצולח את השלב הזה, נותן לילד שלו את המתנה הגדולה ביותר- שלהבת עולה מאליה.

מספרים על מלך שהיו לו שלושה בנים והוא התלבט מאוד מי ימשיך את דרכו. נתן להם משימה. לכל אחד נתן חדר וביקש ממנו למלא את כולו עד שלא תישאר פינה אחת ריקה. לאחר מכן הגיע המלך אל הבנים וראה שהבן הראשון מילא את החדר בקש. לקח המלך פיסת קש ודחף לתוך החדר הראה לו המלך שנשאר עדיין מקום… הבן השני מילא בנוצות. לקח המלך נוצה והראה לו שעדיין אפשר להכניס גם אותה. הגיע אל החדר השלישי וראה שהוא ריק! לפליאתו הדליק הבן נר ואמר לאביו:"אבא תמצא לי פה פינה אחת חשוכה!" הכל מלא באור…

לפעמים כשאנחנו רואים שהלב של האנשים הקרובים אלינו "ריק" – אנחנו יכולים לנסות למלא את הלב שלו בכל מיני דברים חומריים כמו מתנות יקרות מילים בומבסטיות המשולות לקש ולנוצות…. אבל אז תמיד יהיה אפשר לדחוף עוד תמיד תהיה הרגשה חסרה. תמיד יש מישהו בסביבה שיש לו יותר והלב עדיין לא מלא. אם אנחנו רוצים באמת למלא עד הסוף צריך למלא באור.

למלא באור זה אומר שהענין מאיר בנו. אנחנו לא עושים לו טובה אלא באכפתיות עד הנער המתבגר מתמלא ומבין שהכל אנו עושים לטובתו. (איך ומה בדיוק נבאר בפעם אחרת…) ואז ורק אז הלב שלהם יהיה מלא עד אפס מקום והם ייעשו "שלהבת עולה מאליה".