טלית בעיר האורות • אחרון חביב

מאת: שניאור חביב, בית משיח

1.

זה קרה לפני ארבע עשרה באזור חג השבועות, היינו בצרפת ועשינו את השבת אצל המשפחה באחד מפרברי עיר האורות. משום מה, הוזמנתי לדבר בבית כנסת גדול בקהילה יהודית גדולה, והמקום הקרוב ביותר שמצאנו להתארח בו היה במרחק של שעה הליכה.

כיוון שהדרך לא עברה בשום מקום יהודי מוצהר, שיננתי היטב את דרכי פריז ומבואותיה על גשריה והסתעפויותיה והתכוננתי לצעידת הבוקר בליווי עצמי עד לבית הכנסת המדובר.

היות ובן ארץ הקודש אנכי, דאג אחד ממכרי להזהירני טרם יצאתי לדרכי, לבל אנהג במנהג בעלי בתים חסידיים שבארץ הקודש, ואצעד כשהטלית על כתפיי. "אתה יכול לשים את הטלית מתחת לסירטוק, ככה נוהגים כאן כולם" הוא אמר. "פשוט עדיף שלא לבלוט".

אינני יודע אם זה החב"דניק שבי, הכהניסט שבי, או שניהם יחד, אבל האזהרה שלו הזניקה אצלי את מידת הנצח. לבשתי את הסירטוק, אזרתי מותניי בגארטעל והכתפתי את הטלית בצורה הכי בולטת שיכולה להיות.

כך צעדתי, טליתי על כתפי, לאורך רחובות ארוכים, כבישים סואנים, מרכזים מסחריים ושדרות  הומות אדם. צעדתי שעה הלוך ושעה חזור כשכולי עטוף בשחור לבן שחור.

חיכיתי לראות את התגובות. אבל מסתבר שתושבי הפרברים הפריזאיים היו די אדישים למראה היהודי העטור בתפארה. ולכל אורך מסע הגאווה היהודית הפרטי שלי, לא נרשמו כל תגובות או התייחסויות חריגות. למעת שתיים, האחת של יהודי, השנייה של גוי (כנראה).

הראשון היה ראש שחום עם תלתלים שחורים שחורים וארוכים שהשתרבב מבעד לחלון של B.M.W שחורה והחל לצעוק לעברי: "למה אתה צריך ללכת ככה? למה אתה צריך להתגרות בכולם? אתה לא יודע שיש כאן מלא ערבים? גם אני יהודי", הוא צעק ושלף תליון מגן דוד מזהב מתוך חולצת הטריקו, "אבל אני לא הולך כמוך. בגלל אנשים כמוך אנשים שונאים אותנו". הקשבתי לו, חייכתי אליו במבוכה, איחלתי לו שבת שלום והמשכתי בדרכי.

התגובה השנייה, הגיעה כמה רחובות לפני שהגעתי הביתה. הוא ישב בתחנה. מרחוק יכולתי לראות אותו מתבונן בי. הוא היה נראה כמו היפי. עטור בתכשיטי מתכת, רעמת רסטות ארוכה וסט בגדים תואם.

ככל שהתקרבתי יכולתי לראות שהוא לא גורע ממני עין. לפתע הוא קם, והתחיל לפנות לכיווני. לראשונה מאז שיצאתי התחלתי לחשוש. הוא לא היה נראה הטיפוס הכי נורמטיבי, בטח לא על רקע ההופעה האירופאית האלגנטית והמהודקת. הייתי מסופק לגבי טוהר כוונותיו. זקפתי את הגב, הרמתי את הראש, אגרפתי את ידי והתכוננתי לכל צרה שלא תבוא. הוא התקרב לכיווני לאט לאט וכשהגיע אלי הוא הצמיד את ידיו על חזהו בחרדת קודש בתנוחת 'מודה אני', קד קידה עמוקה ואמר לי – 'שלום'. נדתי בראשי באיטיות כיאה להולי מן אמתי, והשבתי לו שלום בנחת תוך כדי שאני משיב את האנדרנלין ומערכות החרום שבי לשגרה.

2.

אני נזכר בסיפור הזה מפעם לפעם. לא פעם גם סיפרתי אותו פה ושם בהרצאות ושיעורים בהקשרים שונים. התופעה של 'ונהי בעיננו כחגבים – ולכן, כן היינו בעיניהם' היא תופעה מרתקת שדורשת מחקר אנתרופולוגי.

בזמן האחרון נזכרתי הסיפור הזה בשלש הזדמנויות. הראשונה כשבעוונותיי חטאתי ברפרוף ביומון חרדי כלשהו. העיתון דיווח על קבוצת רבנים מאירופה שהתכנסה בטולוז שבצרפת. ההוראה והקריאה שיצאה מהעצרת ליהדות צרפת הייתה "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". לאור המצב הביטחוני הקשה בצרפת התבקשו ראשי הקהילות והרבנים להורות לחברי קהילתם שלא לבלוט יותר מידי ולנסות להסוות את יהדותם בפומבי.

הפעם השניה הייתה כשלמדנו לקראת שבועות את הקטע הבא בשיחה של הרבי: "והייתם לי סגולה מכל העמים" – היהודים הם 'אוצר חביב', נבדלים משאר האומות…  בנוסף לכך הם 'שרים' המנהיגים את המדינה, את סביבתם. ואחר כך מוסיפים 'וגוי קדוש'. עם ישראל נעלה לגמרי מן החול, מסביבתם מכל עניני העולם. הם גוי קדוש לה', כוהנים כפשוטם.

הפעם השלישית כשהתקשורת 'הביעה את זעזועה' מדבריה של סגנית שר החוץ החדשה מרת ציפורה חוטובלי תיחי' שנשאה דברים בפני סגל המשרד.

הסגנית הביעה את דעתו של הרבי באין-ספור הזדמנויות. ואמרה שעד היום עסקה ההסברה הישראלית בניסיון להיות צודקים בפני העולם. זה לא עובד. היא אמרה, וביקשה שהדיפלומטים יתחילו לצטט יותר את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית בליווי קו ההסברה הלוגי של רבי יצחק המובא ברש"י על אתר.

3.

בצעירותי, בימים היפים של חמשה עשר באב סביב האגם של נווה דקלים,  הצטרפתי פעם לסיור מאורגן בחבל עזה. המדריך גילה לנו מדוע עובר הגבול באמצע רפיח. "כשהחזירו את סיני למצרים", הסביר המדריך, "סאדאת לקח עיפרון וסימן קו על המפה באמצע רפיח ואמר "עד כאן זו אדמה מצרית". כולם הסתכלו עליו כמו משוגע. להעביר את הגבול באמצע העיר? שאלו אותו. הישראלים הציעו מיד לוותר על כל העיר או לחילופין לקבל את כל העיר. אבל סאדאת התעקש. "ככה זה אצלנו במסורת", הוא אמר, וכולם השתתקו".

לתגובות:  shneorc@gmail.com