נסי מלחמת המפרץ – תנש"א • פרסום ראשון

מאת אבישי אפרגון, ראש ישיבת "דרכי תמימים" ת"א, פרשן לעניני צבא וביטחון

בימים אלו אנו מציינים 29 שנים למלחמת המפרץ (הראשונה, בשנת תשנ"א, 1991 למנינם). המלחמה פרצה בליל יום חמישי, ב' שבט, בתקיפה אווירית מסיבית של כ- 700 מטוסי קרב, ביחד עם תקיפה מהים בה שוגרו עשרות טילי טומאהוק על מטרות אסטרטגיות עיראקיות. המלחמה נמשכה 6 שבועות, ובמהלכה נורו עשרות טילי סקאד על ישראל. פעמים רבות במהלך התקופה שלפני המלחמה, דיבר הרבי על כך שצפויים נסים ונפלאות רבים, ושאין לברוח מהארץ, ואדרבא יש להגיע אליה.

ואכן, בנפילות הטילים מספר הנפגעים היה נמוך במיוחד לעומת כל החישובים שנערכו לפני המלחמה (בצה"ל העריכו כי כל סקאד יכול לגרום לכ- 30 הרוגים רחמ"ל, ובפועל מכל עשרות הטילים שנפלו, נהרג יהודי אחד הי"ד).

פעמים רבות במהלך המלחמה, ובשנים שלאחריה, עלתה השאלה – מדוע לא תקפה ישראל בעיראק בתגובה לירי הטילים?

במשך שנים רבות הקפידה ישראל להגיב באופן מוחץ על פעולות עוינות, וזאת במטרה לייצר הרתעה חזקה מול שונאי ישראל. אולם, במלחמת המפרץ, צה"ל לא פעל להפסקת ירי הטילים, וזאת למרות הפגיעה בחיי האזרחים, הפגיעה בכלכלה ושחיקת ההרתעה.

היו לכך מספר סיבות. ביניהן חשש כבד מכך שמעבר מטוסי הקרב בשמי ירדן (לכיוון עיראק) יוביל למלחמה עם ירדן, שהכריזה כי לא תאפשר לישראל לנצל את תחומה האווירי לשם מתקפה על עיראק. מלחמה עם ירדן הייתה יכולה גם להפוך ח"ו למלחמה אזורית אליה יצטרפו סוריה, לבנון וחיזבאללה, ואולי אף מצרים.

כמו כן, סביר היה להניח כי מלחמה שכזו תוביל להתפוררות הקואליציה הבינ"ל, שהתבססה גם על תמיכה של מדינות ערביות רבות (ביניהן סוריה ומצרים), ולהתייצבותה של ישראל לבדה מול צבא עיראק וצבאות מדינות ערב.

ברור כי לכך בדיוק שאפה עיראק – וזה היה גורם כבד משקל בחישובי ההנהגה הישראלית.

גם הידיעה כי האמריקנים פוגעים קשה בצבא ובתשתית העיראקית, ומשמידים את מה שכונה בישראל "מכונת המלחמה העיראקית" – היתה אל מול עיני מקבלי ההחלטות.

"מכונת המלחמה העיראקית" כללה תשתית צבאית עצומה שנבנתה במשך שנים רבות בהשקעה של מאות מיליארדים (מרווחי הנפט), וחלק ממנה היו תעשיות נשק ענקיות (שייצרו בין היתר משגרי טילים, מל"טים, נגמ"שים ותותחים, ומגוון גדול של מערכות נוספות), תשתית לייצור נשק כימי, נשק ביולוגי, ותשתית גרעינית, כמו גם אלפי טנקים, אלפי נגמ"שים, מאות מטוסי קרב וכו'.

לישראל היה אינטרס ברור בחיסול התשתית העצומה הזו, ולא היה רצון "להפריע" לארה"ב ולקואליציה בפעולת החיסול והנטרול של תשתית זו.

אמנם, צה"ל עשה הכנות לשיגור של יחידות מיוחדות לעיראק, אולם היה גם חשש מהפעלת החיילים בפעולה מסוכנת הרחק מישראל.

ארה"ב לחצה – לא להגיב

שיקול מרכזי נוסף היה לחץ אמריקני כבד. שר ההגנה האמריקני צ'ייני והנשיא בוש, הבהירו לרוה"מ דאז יצחק שמיר כי הם מעונינים שישראל "תשמור על פרופיל נמוך" ולא תתערב כלל במשבר המפרץ. ימים ספורים לפני תחילת הקרבות הגיעה לארץ משלחת מיוחדת בראשות סגן שר החוץ האמריקני לורנס איגלברגר, ותת שר ההגנה פול וולפוביץ' על מנת לוודא כי ישראל אכן לא תגיב על ירי הטילים.

גם תוך כדי המלחמה, נאלץ שר הבטחון להודות כי ישראל אינה מגיבה בשל הלחץ האמריקני [הארץ, י"ג שבט, 28/01].

רשת הטלוויזיה אי.בי.סי. פרסמה כי בתמורה להבטחת ישראל שלא לתקוף הבטיחה ארה"ב להעביר לה סוללות פטריוט, ואלו אכן הועברו לישראל. כמו כן הוקם קו חרום בין הפנטגון למשרד הבטחון בישראל להעברת התרעה על שיגורי טילים.

שר הבטחון דאז, משה ארנס, גילה כי לפני המלחמה שכנעו האמריקאים את ישראל שלא להגיב, ובתמורה הבטיחו לפעול בעדיפות ראשונה לחיסול יכולת השיגור [הארץ, י' ניסן תשנ"א, 21/03/91]. אמצעי נוסף, שזכה לפרסום לאחרי המלחמה, היה הפעלת כוחות קומנדו לחיפוש משגרי הטילים הניידים.

למעשה, מספר אמצעים הופעלו על מנת שישראל תימנע מתגובה על שיגור הטילים: קומנדו וחיל אוויר לחיפוש והשמדה, ובמידה וכן ישוגרו טילים, הובטח כי טילי הפטריוט יירטו אותם.

פעולות נגד משגרי הטק"ק במלחמה – מטוסי קרב

בדו"ח המסכם, שפורסם לציבור, של חיל האוויר האמריקני על מלחמת המפרץ, (GULF WAR AIR POWER SURVEY)) נכתב כי מיד בפתיחתה הותקפו חמשת בסיסי השיגור של המשגרים הנייחים במערב עיראק. לעומת זאת, מיקום המשגרים הניידים לא היה ידוע ולפיכך הם לא הוכנסו לרשימת המטרות, וההתייחסות אליהם בתחילה הייתה כאל "מטרד" בלבד.

רק בהמשך, בעקבות החשש שישראל תיכנס ללחימה, הוגבר המאמץ נגד המשגרים הניידים. עוד נכתב בדו"ח כי הצלחת המטוסים בהשמדת המשגרים "הייתה מועטה ביותר" וכי "אין אפשרות להוכיח שמטוסים השמידו אפילו משגר נייד עיראקי אחד" וזאת על אף שתוך כדי המלחמה דיווחו הטייסים על השמדת 80 משגרים!

מטוסי E15-F עמוסי חימוש תרו במערב עיראק אחרי משגרי הטילים – ללא תוצאות

לאחר המלחמה התברר כי העיראקים הטעו את הטייסים באמצעות משגרי דמה ומשגרי רקטות "פרוג" (הנראים דומים לסקאד), הכינו מקומות מסתור רבים, ושיגרו רק בחסות החשיכה. גם מזג האוויר החורפי תרם לראות הלקויה, וכך גם החלטת האמריקאים שלא לטוס בגובה נמוך כדי שלא לסכן את טייסיהם.

בנוסף לכך, הצליחו העיראקים לקצר באופן משמעותי את זמן ההכנות לשיגור וחמקו בזריזות לאחריו. ניתוח מדוקדק של תצלומי התקיפה לאחר המלחמה העלה כי מלבד משגרי הדמה, רבים מה"משגרים" שהותקפו היו למעשה מיכליות דלק, משאיות, אוטובוסים ואפילו מאהלי בדואים…

העדר ההצלחה וחוסר הנכונות האמריקאית להסתכן גרמו לביקורת קשה בישראל לאחר המלחמה, ומפקד חיל האוויר האלוף (מיל') אביהו בן נון אף אמר כי: "האמריקנים כלל לא ניסו לעצור את ירי הסקאדים לעבר ישראל…זו אולי האשמה כבדה, אבל אני אומר אותה במלוא האחריות" [ידיעות אחרונות, ז' תמוז תשנ"א (19/06/1991), וראה גם "הבלוף שהותיר את ישראל מחוץ למלחמה" (שם,כ"ב שבט תשנ"ג,15/01/93)].

לדבריו של מפקד חיל האוויר הישראלי, שלוש פעמים, במהלך המלחמה, עמדו טייסי חיל האוויר לפני תקיפה בעיראק [בטאון חיל האוויר, כסלו תשס"א (דצמ' 2000)].

נראה כי הדו"ח הרשמי של חיל האוויר האמריקני מחזק את טענתו של האלוף בן נון. בדו"ח זה נכתב במפורש כי בכירי הצבא וחיל האוויר האמריקני ייחסו חשיבות מועטה ביותר לאיום הסקאד ולא תכננו כלל להפעיל כנגדו מאמץ חיפוש אווירי.

מהדו"ח האמריקני הרשמי הנ"ל גם עולה כי מספר הגיחות שהופנו למטרה זו היה קטן יחסית.

הפעלת כוחות קומנדו

האמריקאים שלחו לזירה את מיטב יחידות הקומנדו – ה"כומתות הירוקות" (GREEN BERETS), "כח דלתא" (DELTA FORCE) וחיילי הריינג'רס, שפעלו במשותף עם לוחמי העלית של ה- SAS הבריטי (בנוסף פעלו גם אנשי ה- NAVY SEALS האמריקאי וה- SBS הבריטי המקבילים לקומנדו הימי הישראלי). לאחר המלחמה התגלה כי הם חדרו במסוקים מיוחדים, נעו על רכבי "באגי" ואופנועי שטח, חלקם התחפשו לבדווים, ואף לאנשי עסקים עיראקים, והם ביצעו משימות מודיעין  וחבלה רבות בעיראק. בתקשורת העולמית נטען כי לוחמים אלו הצליחו לגנוב מערכת בקרה של טילי נ"מ, ואפילו מטוס מיג 23.

קומנדו ה- SAS מחלץ את בני הערובה משגרירות איראן בבריטניה

אחת ממשימותיהם המרכזיות של לוחמי הקומנדו הייתה תקיפת המשגרים. שלושה צוותי סיור של ה- SAS תיצפתו על נתיבי התנועה המרכזיים, בעוד ארבעה כוחות משימה אחרים נעו בשטח וביצעו סיורים ופשיטות. 400 לוחמים אמריקאים הוחדרו אף הם למערב עיראק בדרכים שונות, ותקפו (בסיוע אווירי) מתקני דלק, קשר, לוגיסטיקה ודרכי גישה, במטרה לשבש את פעילות המשגרים. במהלך המלחמה דיווחו הכוחות המיוחדים על השמדת כ- 20 משגרים, וביחד עם כוחות האוויר על 100 משגרים מושמדים.

דיווחים אלו היו מוגזמים בעליל משום שלאחר המלחמה התגלה שלעיראק היו רק 14 משגרים מבצעיים. בסופו של דבר התברר כי למעשה כל המשגרים שהותקפו על ידי יחידות הקומנדו היו משגרי דמה משוכללים שייבאה עיראק ממזרח גרמניה או מטרות אחרות שאינן משגרים. דו"ח רשמי של סוכנות המודיעין של משרד ההגנה האמריקאי קבע כי אין לאשר השמדה (ע"י כוחות האוויר או הקומנדו) אפילו של משגר אחד. בדיקותיהם היסודיות של פקחי האו"ם העלו אף הן כי בכל תקיפות האוויר וכוחות הקומנדו לא הושמד אפילו משגר אחד!

כוחות הקומנדו הבריטי – SAS – שהשתתפו במאמצי החיפוש בעיראק.

טילי פטריוט

נראה כי כאן חוו אזרחי ישראל את האכזבה הגדולה ביותר. בניגוד לציפיות הרי כמעט בכל מטחי הטילים שנורו, נפלו טילי האל-חוסיין בלא שטילי הפטריוט ישמידו אותם. בתחקירים מקיפים שנערכו לאחר המלחמה, נמצא כי טילי הפטריוט-שיועדו במקור ליירוט מטוסים בלבד- לא הצליחו להשמיד, ככל הנראה, אפילו לא ראש קרבי אחד!

התברר כי הסקאד המיושן, שהוכנסו בו שינויים רבים ע"מ להגדיל את הטווח, התפרק באוויר לחלקים רבים, כך שהפטריוט התביית על חלקים שונים מגוף הטיל, בעוד שהראש הקרבי הצליח להמשיך בדרכו ללא הפרעה.

הגדלת הטווח של הסקאד, גם הוסיפה משמעותית למהירות החדירה שלו, והקשתה עוד יותר על ירוטו בשל העובדה שמרעום הפטריוט לא היה מותאם למהירות חליפה כה גבוהה, ולא היה רגיש דיו על מנת ליזום את הפיצוץ וההשמדה ברגע המדויק שבו טיל הפטריוט התקרב לטיל הסקאד.

לטענת העיראקים נעשה שימוש גם ברש"קים מיוחדים שנפרדו מהטיל על מנת לשפר את כושר החדירה דרך מערכות ההגנה, אם כי לטענה זו לא נמצא כל ביסוס.

בנוסף לכך, חלק  מטילי הפטריוט נפלו לאחר מכן על הקרקע, התפוצצו וגרמו לנזקים ברכוש. שר הבטחון ורוה"מ יצחק רבין ז"ל אף קבע כי "לפטריוט היו יחסי ציבור אדירים, אך ביצועיו היו עלובים" [ידיעות אחרונות, ה' שבט תשנ"ב,  10/01/1992].

שיגור טיל פטריוט – נפילת סקאד בישראל במלחמת המפרץ

ברור אם כן כי שום אמצעי לא הצליח להביא לשינוי המצב הבטחוני. טילי הפטריוט, כשלו לחלוטין במבחן התוצאה (ואף גרמו לנזקים כנ"ל), ותרומתם הייתה מורלית בלבד. גם כל מאמצי כוחות האוויר והקומנדו של הקואליציה לא הביאו לפגיעה בשום משגר נייד.

המסקנה העולה מכך היא כי בטחונם של כל תושבי ישראל היה בידיו הנאמנות והאוהבות של הקב"ה בלבד!  שעשה ניסים ונפלאות גלויים בהצלת עם ישראל מידי הרודן העיראקי (למעשה, בכל מצב ובכל זמן בטחונו של עם ישראל בידי ה' בלבד, אך במלחמת המפרץ עובדה זו ניכרה באופן גלוי וברור כיוון שהאמצעים הטבעיים כשלו לחלוטין).

דובר צה"ל במלחמה היה נחמן שי, השתתף בעצרת הודיה לקב"ה על ניסי המלחמה ואמר: "אתם רואים אותי חבוש כיפה ובטוחים שזה לכבוד המאורע…האמת היא שאם הייתי יכול לא הייתי מסיר את הכיפה מהראש…אין לכם מושג כמה ניסים היו במהלך מלחמת המפרץ!",  לדבריו, אחד הניסים הגדולים היה שהעיראקים טיווחו את טיליהם לעבר מצבור הגז של כל גוש דן, ואכן פגעו במטרה…אולם, בחסדי הקב"ה דווקא באותו שבוע חל קלקול בצינור הראשי, וכל הצנרת נסגרה בשל התיקונים, ואז בא הסקאד ופגע "בול" בצינור הראשי. "אין ספק", הוסיף ואמר, "שאם הייתה זרימת גז רגילה בצינור הייתה כל תל אביב עולה באש, אין מילים לתאר את האסון שעלול היה לקרות…אני יודע על מה צריך להודות!" [עיתון "השבוע של המשפחה", גיליון 8].

נבואה מדהימה

בימים הראשונים של המלחמה נשא הרבי מלך המשיח שליט"א שיחת קודש ובה הסביר שהמלחמה באיזור בצרה שבעיראק הינה חלק ממאורעות הגאולה: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" [ישעיה ס"ג,א'] – על פי הנביא ישעיה הקב"ה בעצמו ילחם מול הרוע שבאדום, וזהו שלב מרכזי בתהליך הגאולה. הרבי הוסיף שעיראק (בבל) עתידה לעבור "הירוס אחר הירוס וחורבן אחר חורבן". באותה שיחה היו גם ביטויים של הרבי לגבי מצבו של סדאם חוסיין ימ"ש, שהוא מסתתר ומתחבא וכו' מהצבא האמריקני.

במוצאי אותה שבת ביקש הרבי שלא לפרסם את אותה שיחה, ואמר כי "עוד חזון למועד" – ביטוי שמשמעותו היא שהדברים יתממשו בהמשך – ואכן, באותה מלחמה (מלחמת המפרץ הראשונה) לא ניסה הצבא האמריקני לפגוע ישירות בנשיא עיראק, אולם הדברים התממש במדויק במלחמת המפרץ השניה, שהתחילה עם נסיון ל"סיכול ממוקד" של סדאם, אולם הוא ברח והסתתר במנהרות שונות שהוכנו מבעוד מועד, ובהמשך אף ברח מעיר הבירה בגדד, ונתפס רק בי"ט כסלו, בשנה שלאחר המלחמה.

אירוע דומה היה בט"ז באדר תשנ"א, יומיים לאחר סיום הקרבות של מלחמת המפרץ הראשונה, אז נשא הרבי שיחה ובה דיבר שוב על מפלתו של סדאם וציטט בשנית את אותו הפסוק, ואף קישר אותו לגמרא (מכות י"ב) שממנה עולה כי המלחמה בבצרה היא למעשה מפלתה המכרעת של אדום, ואז הוסיף הרבי תפילה שצבא ארה"ב יצליח במלחמתו בבצרה.

למה התכוון הרבי, תהו רבים, הרי המלחמה כבר הסתיימה? הרי הרבי עצמו ניבא את סיומה בפורים, וגם היה מעודכן באופן תמידי בכל המתרחש? גם שיחה זו לא זכתה לפרסום רחב, בהוראת הרבי, ורק חלק ממנה נדפס.

אולם, לאחר 12 שנה הובן הכל… באותו תאריך בדיוק בו נשא הרבי את תפילתו להצלחה במלחמה בבצרה – ט"ז אדר – פרצה מלחמת המפרץ השנייה (תשס"ג, 20/03/2003), ובה אירע חורבנה הנוסף של עיראק (שנרמז בדברי הרבי (שציווה כנ"ל שלא לפרסמם) – "חורבן אחר חורבן"), והוכרע סופית משטר הרשע והדיכוי שאיים על שלום האיזור והעולם כולו. [יש לציין כי גם במלחמת המפרץ השניה, בשנת תשס"ג (2003) הייתה העיר בצרה מוקד קרבות מרכזי, ועד היום יש שם חוסר יציבות ופיגועים רבים, וגם מהומות והפגנות רבות בימים אלו ממש].

"נפלה בבל ותישבר"

מאורעות מלחמת המפרץ מחזקים בנו את האמונה הפשוטה והברורה ברבי מלך המשיח שליט"א, וכפי שכל נבואותיו התגשמו, כך בוודאי תתגשם גם נבואתו המרכזית – "הנה הנה משיח בא"!

וכפי שהבטיחנו הרבי, מתוך שמחה וטוב לבב!