אולפני הראלי מציגים: מתקפה כוללת

חיילים: עכשיו הגיעה עת המתקפה המכרעת!

אברהם

ויהי לפני ארבעים שנה, בתחילת שנות השמונים למניינם ולהבדיל תש"מ למנייננו, כאשר ילדי כל העולם סבלו מהרעלת גיבורי-על טלויזיוניים וקולנועיים, ובמקום להתחפש רק בפורים – התחפשו כל השנה לכל ה"סופרמנים" וגיבורי הפנטזיה שניחנו בכוחות בלתי-אנושיים. בימים ההם, כשבת הטלויזיה בכל בית אף בישראל, ובהקבץ טלויזיות צבעוניות לבתי המהדרין, נשטף מוחם של ילדים רכים בדמיונות אין קץ על מלחמות בין חלליות וכוכבים, השמדת חייזרים ומפלצות מרושעות; רוממות הסרט שראו בגרונם, וחרבות אור בידם. וימאנו הילדים ללמוד כדבר יום ביומו, ובכל מקום ומקום מבוכה גדולה להורים ולמורים, צום ובכי ומספד היכן טעינו.

ואז קם איש יהודי בברוקלין הבירה, ושמו הרבי מליובאוויטש נשיא הדור, אשר הגלה מאירופה עם הגולה אשר הגלתה מעמק הבכא הנאצי. ויהי אומן את ילדי ישראל מאז בואו לחצי כדור התחתון, והקים בשבילם "שיחות לנוער" ו"מסיבות שבת", "מיטוואָך שעה" ו"תהלוכות ל"ג בעומר". ויזקוף את קומתם היהודית השחוחה, וילהיב את לבם להיות יהודים אשר לא יכרעו ולא ישתחוו לכל שגעונות האופנה.

ובהשמע הגזירה החדשה, אשר הילדים פורקים כל עול, ומחנכיהם האמיתיים הם הדמויות המרצדות על המסך, הנמצא כבר לא רק ב"קולנוע" אלא במקלט-טלויזיה בכל סלון וסלון (איי, צרות של פעם… היום לכל ילד יש סלון בכיס); וכל הילדים אשר בכל מדינות המלך כורעים ומשתחווים לדמויות ההזיה דווקא בגלל שהוריהם ציוו עליהם ההיפך (אף שבסתר התגנבו גם ההורים לראות פרק בסדרה האהובה על ילדיהם).

וייצא רבינו בחול המועד סוכות תשמ"א אל שער המלך, ויזעק זעקה גדולה ושמחה עד מאוד, כי הוא מקים את אירגון "צבאות השם", ויקרא לכל הילדים והילדות היהודים עד גיל בר-מצוה ובת-מצוה להקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד להרוג ולאבד את היצר הרע, ולציית ל"קומנדר-אין-צ'יף", המפקד העליון הוא הקב"ה, ופקודותיו אשר כתובות בתורה הקדושה.

וישם בפיהם את סיסמת האירגון "ווי וואָנט משיח נאַו", ובכל כינוס וכינוס ילמדם מושג חדש במערכות המלחמה. כי בתורה-מלשון-הוראה ישנם פקודות קבועות, ועליהן מתווספין פקודות מיוחדות, "אָרדער-אָוו-דע-דיי" – פקודות יום לזמנים מיוחדים. וילהיב את הילדים להשיג דרגות גבוהות בסולם צבאות השם, ולקבל "גולד-סטארס" (כוכבי-זהב, דהיינו אותות כבוד) על הצטיינותם. ויעש לצבא סמל, ויעודדם לגייס חיילים חדשים לשורותיו.

וליהודים הייתה אורה צהלה ושמחה בראותם יחד את רבינו עומד ומחלק כוס של ברכה, ומאחריו מקהלת חיילי צבאות השם במדים, והרבי מסתובב אליהם ומעודד את השירה בשתי ידיו הקדושות; ובלבם הטהור נחקק ונקבע מי הוא המפקד, ומי הוא ה"גיבור" שלהם מעתה. ובעברם לפני המלך עם כובע של צבאות השם, מצדיע להם רבם ומפקדם, ורבים מעמי הארץ מצטרפים כי נפל פחד הילדים על היצר הרע וגרורותיו המצויירות והדמיוניות.

ובשיאה של הסערה, בשנת תשמ"ב, עורך הרבי בחג החנוכה לילדי ישראל שני כינוסי צבאות השם – "ראלי" בלע"ז – אחד ביום הראשון של חנוכה ואחד ביום האחרון, הוא "זאת חנוכה". ובכינוס השני, טובע הרבי את המושג העוצמתי והכביר, אשר הנחית מכה ניצחת על כל תכסיסי היצר מאז ועד היום [ולהלן בתרגום חפשי מלקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 498]:

נהוג במלחמה, ומכך מובן גם במלחמת היצר, שלאחר שישנם מספר התקלויות עם "אגפים" שונים של האוייב, היצר, ומנצחים אותם, עד לאופן של נס כאמור – הנה לאחר מכן עורכים את ה"מתקפה הכוללת", ה"קרב המרכזי" והמכריע (די "הויפּט אַטאַקע", דעם "הויפּט אָנפאַל", די "הויפּט בּאַטעל"), כדי לנצח לגמרי את את היצר, שלא תישאר לו כל תקוה שיוכל אי פעם לפגוע ביהודים ויהדות.

ובמלחמת היצר פירושו, שלאחר שישנם כמה "התקפות חלקיות" על היצר ע"י התעסקות בתורה, או תפילה, או צדקה וכך הלאה, ובאופן מוגבל – עורכים את ה"מתקפה הכוללת", ע"י שעוסקים הרבה, הרבה מאוד, בכל העניינים של "נר מצוה ותורה אור".

"…כאשר מגיע היום האחרון של חנוכה, "זאת חנוכה", עורכים את ה"מתקפה הכוללת" (די "הויפּט אַטאַקע", דעם "הויפּט בּאַטעל") כנגד היצר, ע"י שמדליקים בבת אחת את כל (שמונת) הנרות שבמנורת-החנוכה, ומפיצים את אור הנרות באופן הנעלה והגדול ביותר.

בהמשך השיחה, מסביר הרבי כי לא מדובר רק בריבוי כמותי, אלא, כמודגש בסיום הקריאה בתורה של "זאת חנוכה" – הדבר נובע מיתרון איכותי, ככתוב "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות": כאשר מקושרים, מחוברים ופונים לכיוון "פני המנורה", הפנימיות והמקור, פנימיות הנשמה הקשורה בפנימיות הקב"ה. עד כאן תוכן דברי הרב.

תכניסו את זה טוב-טוב לראש: דעם "הויפט בּאַטעל"!

* * *

הנשיא בדורנו כמרדכי בדורו וכמשה בדורו, אינו מתנזר מ"התקפות חלקיות", ממערכות שלא נועדו "לקחת את כל הקופה", אלא להשיג יעדים בסיסיים וראשוניים.

אדרבה: בעוד חוגים אחרים מסוגלים לעסוק רק עם ילדים שעל ראשם מתנוססת כיפה שחורה ופיאות מתבדרות על לחייהם – הרבי עוסק עם ילד שצריך להסביר לו מה זה שבת, מה זו מצה, ומאיזה צד צריך לפתוח את הסידור (וכדאי להזכר בוידאו הידוע בו גוטער-איד מאנפף מול הרבי בקול מהוסס "אבל איך אפשר לערב ילדות "שלנו" עם ילדות "כאלה"…).

בחוגי יראים ושלמים בונים מוסדות בהם ילדים לומדים מגיל אפס, בתספורת ותלבושת קבועה, ומגיעים הביתה בערב לאחר שמילאו את כרסם בתורה משנה וגמרא – ואילו הרבי פונה לילדים ששמים כובע קרטון של ל"ג בעומר על הראש, והשיא הנוכחי שלהם הוא 12 פסוקים ומאמרי חז"ל. הרבי נלחם למען ילד יהודי הלומד בבית-ספר עממי גויי, שלא יכריחו אותו לומר תפילה שיש בה מרכיבים של עבודה זרה. הרבי נלחם למען זכותו של אותו ילד לקבל שעה אחת בשבוע (!!!) בה יורשה ללמוד לימודי דת, למרות העיקרון האמריקאי המקודש (?) של "הפרדת דת ממדינה".

[אף כי בעומק העניין אין זו "התקפה חלקית" במובן השטחי של המילה. מבחינה "מספרית" מדובר אכן על יעדים מוגבלים – אך לאמיתו של דבר זהו קרב על העצם והשורש, על נקודת היהדות. גילוי וחשיפת הקשר בין הילד ובין הקב"ה ותורתו, קשר שבסופו של דבר יגבר ויתפתח].

אך כאן בדיוק מגיע ה"אַבָל" הגדול: הרבי לא מושך ידו מהישגים "חלקיים" – אך בשום אופן לא נעצר בכך! המטרה הסופית היא בהחלט נצחון מלא ומוחלט, עד איבוד תקוה של היצר-הרע וחוסר יכולת שלו לפגוע ביהודים ויהדות.

בדיוק כמו במלחמה אמיתית (או במלחמות שהילדים ראו בסרטים): המתקפה החלקית הבאה בתחילה היא רק קדימון למתקפה הכוללת המביאה את הנצחון כך גם במלחמת בית דוד: אי אפשר להשאר עם כיפת הקרטון על הראש, ואי אפשר לקחת מהרבי רק "דרכי נועם ודרכי שלום", ולהשמיט ולהשתמט חלילה מכל המאבקים והמערכות שנערכו "גם בגלוי" (כלשון הרבי בלוח היום-יום לגבי המאבק לתיקון חוק 'מיהו יהודי').

הרבי מנחה אותנו לפנות ליהודי תחילה בגישה של "מבצעים" – מלשון "מצוה לבצוע", לחלק לחלקים קטנים. לא לאיים בחמורות שבחמורות, להציע רק מצוה אחת, ולהסביר שגם מצוה חד-פעמית היא דבר גדול (אפילו אם אותו יהודי עדיין מתקשה ללכת ברגל בשבת או שבאכילת בשר הוא מקפיד רק על סימן הכשרות של מפרסת פרסה).

אך הרבי מדגיש ומבהיר, לילדים ומבוגרים כאחת, שבהתחלה מדליקים נר אחד, ואחר כך שתי נרות – אבל היעד והמטרה צריך להיות "דעם הויפּט בּאַטעל", מתקפה כוללת, על הכל בכל מכל כל! להיות יהודי שלם, וחסיד שלם, ומקושר שלם, המקיים תורה שלמה, ואשר אמונתו בקב"ה ובעבדיו הנשיאים אינה "זכר למקדש" אלא באופן של כאן עומד ומשמש. חי וקיים!

אי אפשר להשאר "מקורב" כל הזמן עם רגל פה ורגל שם; אי אפשר לאהוב את הרבי וגם להבדיל קבוצת כדורגל; להיות גם חסיד וגם איש העולם הגדול המזפזפ בין התוועדויות סוערות ומסעדות גורמה. "שתי רגליים על הקרקע" זו מחמאה לגבי כשרונותיו המעשיים של האדם, אך אם זו הגדרת האמונה שלו, המצב חמור מאוד… אגב, היא מתחרה רק במחמאה/תסמונת "יש לו ראש על הכתפיים"…

ואם כך אצל מבוגרים – אצל ילדים על אחת כמה וכמה!

* * *

ילדים, אברכים, קשישים, חסידים, מחנכים, יועצים ושאר ירקות – עתה הגיע זמן המתקפה הכוללת!

תם עידן "יהדות הפיפטי-פיפטי" (חצי-חצי), כלשונו הקדוש של הרבי בכמה משיחותיו ומכתביו. עירבוב וטשטוש המושגים בין האמצעי והגישה של קירוב ו"מבצעים", לבין המטרה והיעד המתבטאים ב"הויפּט בּאַטעל" ונצחון סופי – הוא שורש כל אסון ופגע רע. ההתאהבות במילים הרכות, בנועם ההליכות ובחיוך הפתולוגי, גורמת לכרסום בכל עיקרון מקודש, ומכניסה בלבול וחוסר וודאות.

אם חלילה, בענייני התקשרות לרבי מלך המשיח, יש סברא כאילו "יש שינוי" חלילה בין לפני ג' תמוז ועכשיו – מי לידינו יתקע שלגבי דברים אחרים לא יחליטו שגם כן "השתנו הזמנים"? ואם חלילה, במקום המילה "רבי" כדבר פשוט ומצוי ומובן מאליו, מדברים על "מורשתו" ועל "ראשי חב"ד", אז לאן הגענו רבונו של עולם?

אוי-אוי, המתינות הזאת שתמיד נתקעת לא במקום הנכון; יש לה טעם כמו גלידה-פארווע בהכשר מהודר. מתינות היא דבר מצויין, אם היא כלשון הרבי "בדרכי נועם ובתוקף המתאים". אך כמה גרוע אם ערפילי-הנועם הופכים לאידיאולוגיה. וחשוב לדעת שבעניין הזה לא קיימים "אנחנו" ו"הם" – כולם במידה כזו או אחרת לוקים בספחת הזאת, אם כלפי חוץ, אם כלפי פנים, ואם באופנים שונים ודקים יותר, איש איש בהתאם לרפיסותו.

די! העם בכלל, והילדים בפרט, דורשים אמירות ברורות, מסרים חדים, חד-משמעיים. לא לעשות מכל דבר קצפת אוורירית. יש שיחות של תנש"א-ב', יש עידודים של יחי, יש התבטאויות של הרבי לגבי נצחיות נשיא הדור התשיעי – עם זה צריכים לחיות, את זה צריכים לומר, וזה צריך להיות המסגרת והפנים, ברובד ההצהרתי וברובד המעשי, בשילוט ובהתוועדויות, בכותרות ובתוכן, בחומרים המיועדים "פנימה" וגם לאלו המיועדים ל"חוצה".

הרי הכל מודים שנמצאים כעת במערכה האחרונה להבאת משיח – אז איך אפשר לערוך "הויפּט בּאַטעל" במרקם של מוס-שוקולד? עם תותחים היורים אבקת פודרה וטללי-טַאלְק? טילים עם ראש-נפץ של פוך מפלומת אווזים?

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא! – כשאבותינו נגאלו ממצרים, הם לא אכלו קציפת טונה על מצע עלי חסה. הם אכלו מצות קשות ושרופות, כי בענייני אמונה אסור לקחת דברים שמתכופפים בקלות. ילדי דור הגאולה – אז והיום – "מְשִיחָי"! לא יכולים להתפטם במאכלי-כאילו-אמונה הנמסים בטמפטורת החדר. אם אפילו על המצה הגשמית דורש הרבי שיהיה ניכר עליה כי היא "מיכלא דהתקשרותא" (נאפית במוסדות הקשורים לרבי), על אחת כמה וכמה "התקשרותא" גופא והרבי בעצמו שצריכים להיות באופן של "קדושה לא זזה ממקומה".

ואל תסמכו על אף אחד בנושא הזה. כמו שהרבי הרש"ב קרא בשיחה הידועה של "כל היוצא למלחמת בית דוד", לברור מלמדים כשרים ולא מאלו השייכים ל"חדרים המסוכנים", כך בימינו, אין ברירה אלא לחקור טוב טוב אצל כל מחנך, מגיד שיעור, משפיע: זה מה שאתה מאכיל את הילד שלי, ורק את זה?!

אל תסתפקו ב"פשיטה חלקית" – צאו ל"הויפּט בּאַטעל"!

* * *

אבל רכרוכיות ומעורפלות הם הרגל ממכר. לא בשם המושאל, ממש מבחינה קלינית! ולכן, כדי לעבור ממצב נפשי של בד-קטיפה לחוסן פנימי של "הויפּט בּאַטעל" – יש דרך עתיקה ויעילה עד מאוד, והיא: לשבת בהתוועדות, ולשתות על קרבו וכרעיו "הויפּט בּוטעל" – גלון משקה (כמובן, במגבלות הגזירה, ובלי היתרים מפוקפקים).

וכגוונא דאינון מתוועדין בזאת חנוכה ברזא דהויפט-באטעל, אוף הכי ממשיכין ומתוועדין חד לקבל חד עד ה' טבת למהווי עמהון בכולא שבעת יומי היקף דילהון, ולא יתיב חסיד על כורסיא יקירא, אלא גחין ואתגלגל ואתהפך תחות פתורא איהו וקנקני' וכל חברייא זכאה חולקהון, ומן רצפתא אינון צווחין ומבקשין ומתחננין בצלותין ובבעותין: רעותנא למחזי ית מלכא! ועתידין אינון למחמי מלכא משיחא בנהירו דאנפין, ואוף איהו מתעטר לגבי עמא קדישא לתתא, כד אינון ארימו קלא מעומקא דנשמתין חדתין לברכא לה בחדווא: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!